עובדי כפייה יהודים בבולגריה במלה"ע השנייה - ישראל איזי אלמוג

עיקרי הדברים:

רדיפת היהודים בבולגריה בימי מלה"ע השנייה החלה ב-1941 כשהתקבלו חוקים אנטישמיים שהועתקו מגרמניה הנאצית. בשלב ראשון גורשו מהצבא החיילים והקצינים היהודים. בשלב הבא גויסו גברים יהודים בגילים 20-40 לפלוגות עבודה של צבא בבולגריה בהם שרתו בני לאומים שונים (לא בולגרים) ואלמנטים פוליטיים בלתי רצויים למשטר. עוד באתה שנה קיבלה ממשלת בולגריה החלטה להוציא את היהודים לחלוטין מהמסגרת הצבאית ולהעביר את האחריות עליהם, כולל העסקתם, לאחד ממשרדי הממשלה - המשרד לדרכים ולעבודות ציבוריות.
 

בשלשת השנים הבאות 1942-44 ועד נפילת המשטר הפשיסטי, עבדו הגברים היהודים במחנות עבודה נפרדים ליהודים בלבד, בעבודות תשתית - דרכים, מסילות ברזל וגשרים. התנאים הפיזיים והנפשיים במחנות היו קשים ביותר: המחנות נוהלו ע"י אנשי צבא - לרוב אנטישמים ובעלי נטיות סדיסטיות. מכות, השפלות ועונשים אישיים וקולקטיביים היו מעשה יום-יום.  הגברים היהודים שוכנו באוהלים או בצריפים בהם שרר חום כבד בקיץ וקור בחורף. לא חולקו שמיכות ובמקרים רבים ישנו על הריצפה. המזון היה דל ואנשים סבלו מרעב.  במחנות לא היו רופאים ואנשים שסבלו ממחלות כרוניות לא קיבלו שום טיפול. ברבים מהמחנות חלו האנשים בקדחת ולא קיבלו תרופות. התנאים הסניטריים היו גרועים - כינמת הייתה מכה כללית.

הוראות הממשלה קבעו שהעובדים היהודים יועסקו במחנות העבודה עם בוא האביב ועד סוף הסתיו ובחורף יישלחו לבתיהם (ויקראו לעבודה באביב הבא). הוראה זאת לא קוימה בשנים 1942-43,שהיו השנתיים הקשות ביותר. בשנים אלו עבדו הגברים היהודים ברוב חודשי החורף הקרים.

כמו-כן קבעו ההוראות שיום העבודה יימשך בין 8-10 שעות ויום אחד בשבוע - יום א', יוקדש למנוחה. גם הוראות אלו לא כובדו - לעתים קרובות נמשך יום העבודה 12 שעות ויותר ויום המנוחה לא תמיד נשמר, בתירוצים שונים.

מספר היהודים שעבדו במחנות לפי הערכות שונות נע בין 9,000 - 10,000 גברים, כחמישית מכל קהילת יהודי בולגריה. עם נפילת המשטר הפשיסטי ב-9 בספטמבר 1944 נסגרו מחנות העבודה והגברים היהודים שבו לבתיהם.

בסוף הכתבה מוצגות:

א. רשימת כל מחנות העבודה: הרשימה כוללת את שמות המחנות בעברית ובולגרית, וציון האזור הגיאוגרפי והשנים בהם פעלו;
ב. מצגת תמונות מתוך המחנות.

 

  

1.  הכנת התשתית האידאולוגית והחוקית למחנות

כאשר בראשית מלה"ע השנייה, הפכה בולגריה לבת-ברית של גרמניה הנאצית, המדינה עברה תפנית אידאולוגית ואימצה את חוקי הגזע במתכונת הנאצית. אומצה מדיניות אנטישמית חריפה וחוקקו חוקי גזע בעלי כוונות אנטישמיות מוצהרות. בינואר 1941 נכנס לתוקף "החוק להגנת האומה" ובכך ניתן האות לתחילת רדיפות היהודים. נשללו מהם זכויותיהם האזרחיות והפוליטיות, רכושם הוחרם והוטלו הגבלות על זכותם לעבוד: נאסרה העסקתם ע"י המדינה - ישירות או בעקיפין, ונאסר עליהם לשרת בצבא.

 

בסעיף 21 ב' של החוק נקבע שיהודים לא יוכלו ליהנות מהאפשרות החוקית לקבל פטור משירות צבאי ובמקומו לשלם מס מיוחד. רק מי שלאחר בדיקה יימצאו בלתי כשרים, יחויבו בתשלום המס. כל היתר, ללא יוצא מן הכלל, יגויסו, אך לא לשירות צבאי, אלא לפלוגות עבודה. בחודש בו החוק להגנת האומה נכנס לתוקף, כל החיילים והקצינים היהודים שוחררו מהצבא.

 

 

2.  גיוס 1941 - השלב הראשון:

גיוס גברים יהודים לפלוגות עבודה לא היה רעיון שהומצא במיוחד עבור היהודים. שנים רבות לפני מלחמת העולם השנייה, התקיימו בצבא בולגריה פלוגות עבודה, בלי קשר ליהודים. בפלוגות העבודה הצבאיות שירתו מחויבי גיוס, במקום השירות הצבאי הרגיל. שירתו בהן בני קבוצות לאומיות שהצבא משיקוליו, לא רצה לגייס לשורותיו (תורכים למשל). אך מאחר שהמדינה לא הייתה מוכנה לוותר על שירותם של בני קבוצות אלה, הם הועסקו כ"פלוגות עבודה" במסגרת הצבא, בפרויקטים של תשתית לאומית - דרכים, מסילות ברזל, גשרים וכו'.  המגויס לפלוגות העבודה כונה Trudovak (ברבים: Trudovatsi) שפירושו "איש עמל" - תואר בעל קונוטציה חיובית.

במאי 1941 גויסו לפלוגות העבודה גברים יהודים, גילאי 20-40. הגיוס נחשב לשירות מילואים צבאי לכל דבר, למרות שלא כלל פעילות צבאית. למגוייסים ניתנו נעלים ומדים כלשהם (שונים ממדי צבא רגילים).  נקראו גם קצינים יהודים ממערך המילואים. הם הורשו לשאת את דרגותיהם ואף קיבלו תפקידי פיקוד על פלוגות עבודה יהודיות. היחס למגויסים היהודים היה אנושי וזהה ליחס שקיבלו בולגרים ובני לאומים אחרים. ככלל, לא נרשמו תלונות מיוחדות ביחס לשירות בפלוגות העבודה. בשנת 1941 שירתו היהודים בסך הכל 5 חדשים: החל מה-1 במאי ועד ה-1 באוקטובר.

 

  

3. שינוי המדיניות:

במחצית השנייה של 1941 שינתה ממשלת בולגריה מן היסוד את מדיניותה ביחס למגויסי העבודה היהודים. השינוי נבע ככל הנראה מלחץ שהופעל על-ידי גרמניה הנאצית - בת-בריתה של בולגריה. הלחץ הופעל דרך משרד החוץ הגרמני, באמצעות שגריר גרמניה בבולגריה. בעקבות הלחץ הגרמני, קיבלה ממשלת בולגריה באוגוסט 1941 החלטה בעניין עובדים יהודים. אלה היו עיקרי ההחלטה:

א.    יהודים החייבים בשירות עבודה ישרתו בקבוצות עבודה נפרדות, באתרים נפרדים, ויועסקו ע"י המשרד הממשלתי לדרכים, בינוי ועבודות ציבוריות (להלן: המשרד לדב"ע);

ב.    היהודים יגויסו בגיוס אזרחי ע"י משרד המלחמה, בתיאום עם המשרד לדב"ע. משרד זה ירכיב את קבוצות העבודה ויהיה אחראי הישיר להעסקתם;

ג.    בעת שירותם יקבלו העובדים היהודים מזון ובגדי עבודה, לפי האפשרויות. (כפי שיובהר בהמשך, העובדים היהודים קיבלו מזון דל ביותר. ההחלטה על מתן בגדי עבודה לא קוימה בשום מקרה);

 

ד.    המדוייסים היהודים יחוייבו לשאת בגלוי סימן היכר חיצוני שיראה שהם יהודים. (סעיף זה יובהר בהמשך).

יש לשים לב לשינוי הגדרת שם היחידות בהן הועסקו היהודים: ב-1941 הם שירתו ב"פלוגות עבודה" והחל מ-1942 שונתה ההגדרה ל"קבוצות עבודה" (בבולגרית  השינוי הוא מ-трудови дружини  ל-трудови групи). השינוי איננו סמנטי. הוא משקף שינוי גישה לעבודת יהודים ע"י מחיקת כל סימן שעלול להעיד על השתייכותם למסגרת צבאית.

בעקבות החלטת הממשלה, במרץ 1942 התפרסמו תקנות, שמטרתן להוציא לפועל את החלטת הממשלה מאוגוסט 1941. להלן תוכנן העיקרי של התקנות:

     א. לצורך ניהול ופיקוח על עבודת היהודים הוקם במשרד זה אגף/מדור
         ל"שירות עמל לאומי זמני" (בבולגרית: Отдел за временна
         трудова повинност);

     ב.    קבוצות העבודה ימנו בין 100-300 איש. הם יקראו ע"י משרד
          המלחמה/מטה הצבא, לפי הנחיות המשרד לדב"ע.

     ג.    היהודים יתייצבו לעבודה בבגדים, נעלים, שמיכות, כלי אוכל וציוד
         אישי אחר - הכל מהבית;

      ד.    כל אנשי המילואים של צבא בולגריה, כולל קצינים, יגויסו לקבוצות
         העבודה וישרתו בהן ללא הבדל דרגה או במקצוע (קציני המילואים
         שרתו ליד אחיהם, כפועלים שחורים);

      ה.    יהודים ינוצלו כפועלים בלבד ואין למנותם לעבודות משרדיות, או
          משקיות;

      ו.    לקבוצות העבודה היהודיות יוקצו יעדים נפרדים ומרוחקים ככל האפשר
        זה מזה ואין לערבבם עם קבוצות עבודה של לא יהודים;

ז.    סימן ההיכר היהודי יהיה "סרט צהוב ברוחב 12 ס"מ מסביב לשרוול השמאלי של המעיל";

 

ח.    היהודים בקבוצות העבודה יהיו ניתנים לשיפוט בבתי הדין הצבאיים.

 

החלטת הממשלה בענין סימן ההיכר היהודי - הסרט הצהוב, והתקנה לביצועו התקבלו כנראה בהשראת ה-SS הגרמני, שהיה הרוח החיה בקבלת ההחלטות נגד היהודים בארצות שנכבשו ע"י הגרמנים, או במדינות בנות בריתה של גרמניה, ששלטו בהן משטרים פרו-נאציים. סרט דומה הונהג לגבי יהודים בפולין, הונגריה, רומניה ובלגיה. בהתחלה היה ניסיון למלא אחר הוראה זאת, אך בהמשך התעלמו ממנה, לאחר שהתברר שאינה מעשית. ברוב מכריע של תמונות שצולמו במחנות העבודה, העובדים היהודים מצולמים כשפלג גופם העליון חשוף (בגלל חום הקיץ) וללא בגד עליו ניתן להצמיד את הסרט. החל מאוגוסט 1942 ממילא חויבו היהודים לענוד על דש בגדם מגן דוד צהוב. החלטת הממשלה בענין סימן ההיכר הצהוב על השרוול, מראה עד כמה היו הגרמנים מעורבים בהחלטות שנתקבלו בבולגריה בנושא היהודים.
  

 

4. הגיוסים בשנים 1942-44

 

התקוות בלב כמה ממנהיגי הקהילה, שניתן לראות בפלוגות העבודה מילוי חובה אזרחית, התאדו לאחר שהממשלה שינתה את מדיניותה ביחס למגויסים היהודים ו"יישרה קו" עם גרמניה הנאצית. פלוגות העבודה הפכו בפועל למחנות לעבודת כפייה והמגויסים היהודים הפכו לעובדי כפייה.
 

גיוס 1942:
החל משנה זאת הופעל השינוי המדיניות ביחס לעבודת יהודים, בעקבות החלטת הממשלה מאוגוסט 1941. בדומה לשנה הקודמת, בחודש מאי גויסו כל הגברים היהודים, גילאי 20-42. (הרף העליון של גיל הגיוס הועלה מ-40 ל-42 שנה). המגוייסים נשלחו לביתם רק בתחילת דצמבר. (בהשוואה לתאריך השיחרור לחופשת החורף ב-1941 - 1 באוקטובר). 

 

בהחלטת הממשלה מאוגוסט 1941 וכן בתקנות ממרץ 1942, אין כל התייחסות לאורך עונת העבודה: האם העובדים היהודים יגוייסו לכל השנה או רק לחלק ממנה. (אין התייחסות גם לאורך יום העבודה ולכך נתייחס בהמשך). בצו המשרד לדב"ע אל מפקדי המחנות מחודש מרץ 1943, נאמר בין היתר: "בעניין תקופת העבודה: היא יכולה להתחיל בראשית האביב ולהסתיים בסוף הסתיו".

 

החורף הקשה בבולגריה אינו מאפשר עבודה בפרויקטים של תשתיות, בגלל הקור העז (במשך 4-5 חודשי החורף הטמפרטורה יורדת מתחת לאפס) האדמה מתכסה בשלג וכפור וסערות שלג פוקדות את המקומות הגבוהים. העבודה בעונת החורף בלתי אפשרית, או מאד לא יעילה - במקרה הטוב. למרות זאת, חוץ מחורף 1941/42 ההוראה לשחרור בסוף הסתיו וגיוס באביב, לא קוימה למעשה. ההתחשבות בתנאי החורף נעלמה עם  התגברות המדיניות האנטישמית. הרצון לגרום לעובדים היהודים סבל רב יותר, גבר על השיקולים האחרים, כולל יעילות העבודה. בעונת החורף 1942/43 העובדים היהודים שוחררו וגויסו מחדש בעיצומו של החורף .   

העבודה בשנת 1942 נמשכה 7 חודשים, החל ממאי ועד דצמבר.

 

גיוס 1943:

בדצמבר 1942 קיבלה הממשלה החלטה נוספת, הנוגעת לתנאים של עובדי הכפייה היהודים. הרף העליון של גיל המגויסים הועלה שוב והגברים היהודים בגילאי 20-46 נקראו כבר ב-29 בינואר, כשהחורף בעיצומו. תנאי השירות והעבודה בשנה זאת הוחמרו מאד, בעקבות ריבוי התקנות והצווים שפורסמו תדירות ותמיד בכיוון של החמרה. התנאים החמירו עד כדי כך שבמשרד לדב"ע הגיעו לתובנה שיש להרפות את הרצועה, כדי שהעבודה תהיה אפקטיבית. בתחילת אוקטובר 1943 כתב ממשרד זה אל משרד המלחמה, שיש לקבוע את ה-15 בנובמבר כתאריך בו יישלחו הפועלים הביתה (במקום ה-15 בדצמבר, כשהחורף בעיצומו). הנימוק להקדמת תאריך השיחרור הוא שאין להמשיך את עונת העבודה עד דצמבר מאחר שהעובדים נחלשו מאד ובגדיהם קרועים ובלויים. למרות המכתב, בחלק מהמחנות הוחזקו העובדים עד דצמבר.

שנת 1943 הייתה השנה הקשה והארוכה ביותר עבור עובדי הכפייה היהודים. עבור רובם היא נמשכה בין 10-11 חודשים.

 

גיוס 1944:

אחרי מות בוריס - מלך בולגריה ב-28 באוגוסט 1943, הוחלף ראש ממשלת בולגריה. במקום Filov האטישמי מונה ראש ממשלה חדש - Bojilov אך מדיניות הממשלה ביחס ליהודים לא שונתה.  Filov מונה (ביחד עם עוד שניים) למועצה שמילאה את תפקיד יורש העצר (בגלל גילו הרך של בנו של המלך בוריס) ולמעשה המשיך להחזיק בהגה השלטון. Bojilov המשיך את מדיניות קודמו ביחס לגיוס יהודים לקבוצות עבודה, אך התנאים הוקלו: לעונת העבודה של 1944 נדרשו הגברים היהודים להתייצב רק ב-15 ביוני  והרף העליון של גיל המגויסים הורד בחזרה מ-46 ל-42 שנה. שנה זאת הייתה שנת הגיוס האחרונה, שכן ב-9 בספטמבר 1944 כבש הצבא האדום את בולגריה והממשלה הפשיסטית נפלה.

שנת 1944 היתה השנה בה עבודת היהודים נמשכה תקופה קצרה ביותר. הגיוס נמשך בסך הכל כ-3 חודשים. גרמו לכך תאריך הגיוס המאוחר ונפילת המשטר הפשיסטי ב-9 בספטמבר ששמה קץ למחנות העבודה.

 

יש להתייחס לקביעות לגבי אורך תקופת העבודה במחנות בשנים 1943-44 בהסתייגות.  תמונת האירועים במחנות השונים אינה אחידה. כפי שנאמר לעיל, בשנת 1943חלק מהעובדים נשלחו לבתיהם באמצע נובמבר וחלקם הוחזקו במחנות עד אמצע דצמבר. בשנת 1944 היו מחנות בהם המפקדים שלחו את העובדים לחופשות ארוכות הביתה, מהן העובדים לא חזרו כי בינתיים המשטר הפשיסטי נפל. קיימת אפילו עדות אחת על מחנה שנסגר כבר בסוף 1943 ועובדיו לא נקראו מחדש ב-1944 (ראה ספרו של הרי ניסימוב ברשימת המקורות למאמר). מאידך, להנהלת קהילת יהודי בולגריה (הקונסיסטוריה) הגיעו מכתבי תלונות אפילו אחרי ה-9 בספטמבר בהם עובדים זועקים על כך שעדיין לא שוחררו מהמחנות.
 
 

5. המשטר והתנאים במחנות לעבודת כפייה

 

המשמעת במחנות:

האחריות הרשמית על עובדי הכפייה היהודים הייתה להלכה בידי משרד אזרחי - המשרד לדב"ע. בפועל, אנשי צבא ניהלו את המחנות והפעילו את עובדי הכפייה. היו אלה קצינים ובעלי דרגות אחרות שהצבא הסכים להפריש למחנות העבודה, ביניהם אנשים מבוגרים לקראת פרישה, או אנשי מילואים. נוסף לכך, לאיוש צוותי המחנות, חיפשו אנשים בעלי "מוטיבציה מתאימה" להפעלת עובדי הכפייה היהודים, כלומר, בעלי השקפה אנטישמית מוצהרת. הדבר בולט מתיאורי האיכות האנושית הירודה של הקצינים שפעלו במחנות.

 

למרות שהחל משנת 1942, עובדי הכפייה לא היו במסגרת שירות צבאי, המשטר ששרר במחנות היה צבאי, בכל האמור לאמצעי המשמעת. היחס היה נוקשה ומחמיר כלפי עבירות משמעת אמיתיות וגם מדומות. ההלקאה הייתה תופעה נפוצה. אמנם בצוותי המחנות היו גם אנשים שהסתפקו בהשגחה על העבודה כדי שתתנהל ללא תקלות ועיכובים ומעבר לכך גילו יחס אנושי לעובדי הכפייה, אך אלה לא היו רבים. בלטו יותר קצינים ובעלי דרגות אחרים שהיו אנטישמים קיצוניים, בעלי נטיות סדיסטיות והתנהגות ברוטלית. אלה חיפשו תירוצים כדי להטיל עונשים פיזיים על עובדי הכפייה, התעללו בהם ולא הפסידו הזדמנות כדי לתפוס קורבן תורן ולהכותו באכזריות, בלי חשש שיענשו על מעשיהם. שפתם הייתה וולגארית, מטובלת בקללות, השפלות ואיומים. 

יחס זה קיבל אישור מהממונים על מפקדי המחנות. במכתב שנשלח ע"י המשרד האחראי על עובדי הכפייה היהודים, אל הממונה הצבאי על עובדי הכפייה בנפה מסויימת נאמר בין היתר: "... כבר אמרתי לך שהיהודים הם ערמומיים ולא אוהבים לעבוד... לכן ציוויתי למנות את המפקדים הרציניים והקפדניים ביותר על קבוצות היהודים...".

 

בשנת 1942 נקראה ישיבת ממשלה(!) שהחליטה על הקמת "פלוגת עבודה לתיקון משמעת היהודים".  בהחלטה נקבע שהעבודה ב"פלוגת התיקון" תימשך גם בחורף. נאמר בה בין היתר: "על מי שיענשו ויצורפו לפלוגה זאת לדעת שהמטרה היא חינוך ותיקון הנאשם... וכאמצעי היעיל ביותר לתיקונם, יש לקיים פיקוח מתמיד בהחמרה יתרה והטלת עונש על כל עבירה... ומלבד העונשים המוטלים על לא יהודים, יוטלו על היהודים העונשים הבאים..." לאחר דברים אלה מפורטת רשימת עונשים, ביניהם: מניעת התכתבות, מניעת תבשיל חם במשך 10 ימים, משטר של לחם ומים במשך 9 ימים, וכו'.     

 

העבודות בהן הועסקו עובדי הכפייה:

כאמור, רוב הפרויקטים שהוקצו ליהודים היו של תשתית לאומית - סלילת כבישים, מסילות ברזל, גשרים וכו'.  כאשר הפרויקט היה בניית תשתית לכביש או מסילת ברזל, העבודה התבטאה בהכנת התוואי, שנחפר ויושר. כל העבודה נעשתה בידי אדם, ללא ציוד מכני כלשהו.  העובדים חולקו לקבוצות בנות 4-5 עובדים ולכל קבוצה הוקצה שטח עבודה. חלקם עסק בחפירה, חלקם - בהעמסת מריצות יד והנותרים - בהרחקת העפר מהתוואי ע"י הובלת מריצות מלאות עפר למרחק עד 50 מטר ממקום החפירה. מכסת העבודה היומית שנקבעה לכל עובד בקבוצה הייתה פינוי 4 עד 5 קוב עפר. מכסת העבודה היומית של קבוצה בת 5 עובדים הייתה לפנות מהתוואי 20-25 קוב עפר. מילוי מיכסה גבוהה זאת חייבה מאמץ פיזי עליון.

 

היו גם קבוצות קטנות באתרים עירוניים ומפעלים, אך אלה היו מיעוט קטן מכלל העבודות של עובדי הכפייה. קיימת עדות של עובד כפייה שהועסק בייצור מברשות. במקרים אחרים עסקו בנטיעות או בניין מקלטים. 

 

שעות העבודה, ימי מנוחה וחופשות:

החלטת הממשלה מאוגוסט 1941 והתקנות ממרץ 1942, לא קבעו אם היהודים יגוייסו לכל השנה או רק חלק ממנה ואין הן אומרות דבר על אורך יום העבודה. דברים אלה נקבעו מאוחר יותר בצווי המשרד לדב"ע אל מפקדי המחנות. כאמור לעיל, בצו מחודש מרץ 1943 אל מפקדי המחנות נאמר שהעבודה תתחיל באביב ותסתיים בסוף הסתיו. לגבי שעות העבודה נאמר שיעבדו 8-10 שעות ליום פרט ליום א' המיועד למנוחה ולעבודות משק. אם יחולו חגים או ימים בהם מזג אוויר גרוע, יעבדו גם ביום א'. לגבי חופשות מהמחנה נאמר: "העובדים לא יצאו לכל חופשה שהיא".

בפועל ההוראה על אי עבודה בחורף כובדה רק בשנת 1941. בשנים 1942-43 העובדים אולצו לעבוד רוב חודשי החורף. גם ההוראה על שעות העבודה היומיות הופרה לעתים קרובות: מיכסת העבודה היומית (4-5 קוב לעובד) לא התאימה לכל תנאי השטח, שהיו לעתים קשים יותר מהתנאים שהובאו בחשבון בעת קביעת המכסה. אם המכסה היומית לא מולאה, העדיפו מפקדי המחנות למשוך את יום העבודה עד מילוי המיכסה. לפיכך,  יום העבודה התארך בפועל לעתים 12 שעות. 
  

גם מנוחת יום א' לא תמיד כובדה. לפי ההוראות, אם במשך השבוע חלו חגים או מזג האוויר לא איפשר לעבוד, מפקדי המחנות יכלו להורות על עבודה ביום א'.

 

במחנות העבודה עצמם לא הוחזקו עובדי הכפייה בתנאי מעצר. רוב המחנות נמצאו באזורי ספר בעלי אוכלוסיה דלילה, רחוקים מכל יישוב. לאחר שעות העבודה או בימי מנוחה הורשו העובדים לנוע בסביבה הכפרית הקרובה. היציאות מהמחנה נוצלו להשלמת המזון החסר (ראה להלן) ע"י ארוחות או מצרכים שנקנו מאיכרים בסביבה. היציאה נתנה אפשרות לפריקה חלקית של הלחץ הנפשי שהצטבר במחנה.
 

חופשות: לכאורה, ההוראות לא הירשו להוציא את העובדים לחופשות. אך במנין העונשים למפירי משמעת, אחד העונשים היה: "אי מתן חופשה במשך 3 חודשים". בין שתי ההוראות קיימת סתירה ומתקבל הרושם שלא הייתה מדיניות אחידה בנושא חופשות ואי הבהירות איפשרה למפקדי המחנות בשטח לפעול כל אחד על פי שיקוליו.

 

העריקות:

בעקבות שינוי מעמד העובדים ב-1942, משירות מילואים לפועלים שחורים ב"קבוצות עבודה", נגרמה הרעה במצבם הפיזי והנפשי. הרעה נוספת חלה ב-1943 כאשר הגיוס נמשך כמעט כל השנה. הגברת הלחץ על העובדים גרמה לעליית מפלס המתח הפנימי ביניהם ונוספו לכך גם גורמים חיצוניים:
 

בעקבות קבלת "החוק להגנת האומה" בינואר 1941 באו חוקים אנטישמיים נוספים שמטרתם הייתה לגזול את רכושם ומקורות פרנסתם של היהודים: ביולי 1941 התקבל חוק ל"מס חד-פעמי" שהוטל על היהודים; בפברואר 1942 התקבל חוק "למניעת הספסרות בנדל"ן", שהגביל את קנין היהודים לדירת מגורים אחת ו"מקום  מתאים לעבוד במקצוע". כל הרכוש הנוסף הוחרם. כך נגזל כספם ורכושם של היהודים ונפגעה יכולתם להתפרנס מנכסיהם. לכך יש להוסיף שרוב הגברים הבוגרים שגויסו למחנות העבודה היו מפרנסים יחידים והגיוס מנע מהם את האפשרות לפרנס את משפחותיהם בעבודתם.

נוסף על כל אלה, במאי 1943 הוגלו לערי השדה 25 אלף יהודי סופיה. הוגלו הנשים, הילדים והזקנים. לאבות המשפחה ששהו באותה עת במחנות העבודה, לא הייתה ידיעה ברורה לאן הוגלו המשפחות, מה התנאים במקומות ההגלייה ואיך הן מתמודדות עם מצבן. 

בעקבות הגברת הלחצים הפנימיים והחיצוניים גברה המוטיבציה של העובדים לערוק מהמחנות. האיום של העונשים הכבדים שהוטלו על העריקים שנתפסו לא הרתיע והתפתחה תופעת עריקה מהמחנות, שהלכה והתגברה ככל שהתקרב קץ המשטר הפשיסטי. על ממדי התופעה ניתן ללמוד ממספר תיקי העריקה שנפתחו ע"י התביעה הכללית: ב-1942 נפתחו 39 תיקים נגד עריקים וב-1943 - 287 תיקים (ראה ספרו של אלי ברוך ברשימת המקורות). מרבית התיקים שנפתחו לא הגיעו לדיון משפטי. אין נתונים לגבי שנת 1944 אך יש להניח שלקראת סוף המשטר הפשיסטי מגמת העריקה התגברה עוד יותר.

המזון:

ממשלת בולגריה התחייבה לספק את מזונם של עובדי הכפייה. אך גם כשכל המזון המיועד הגיע וחולק לעובדים, הוא היה דל ביותר. מנת הקלוריות במזון הייתה רחוקה מלענות לאנרגיה שנצרכה בעבודה המפרכת. בגלל שחיתות שחגגה, לא תמיד כל המזון המיועד הגיע לעובדים. השוחד במחנות היה חלק מהשיטה. ניתן היה לשחד את רוב אנשי הצוות של המחנות. האחראים על המטבחים גנבו מהקצבת המזון בדלה וספסרו איתה. כדי להשביע את רעבונם נאלצו עובדי הכפייה לשחד את האחראים על המטבחים. השוחד ניתן לא רק לאחראים, אלא גם לאנשי צוות המחנה עבור הטבות בתנאי השירות. דרך אחרת להשלמת המזון הייתה ע"י קנייתו מכפריים בסביבה. לפי אחת העדויות, בעונות של הבשלת פירות או הבציר, לא יכלו העובדים לעמוד בפיתוי וקטפו, או בצרו בבוסתנים והכרמים בסביבה הקרובה, כדי להשביע את רעבונם. 

 

תנאי המגורים:

עובדי הכפייה לא קיבלו מדים או ציוד אישי כלשהו. הם ניצטוו להביא מהבית את כל הציוד הדרוש, כולל נעלים, בגדים, שמיכות ואפילו כלי אוכל.  

 

המגורים נקבעו בהתאם לתנאים במקום. לעתים שוכנו עובדי הכפייה באוהלים או בצריפים ולעתים - במבנים ציבוריים בשטח. בקיץ סבלו מהחום הרב ובחורף - מהקור. חלק ממבני הציבור היו מרתפים מצחינים ולחים בהם שררו תנאים היגייניים ירודים. לעתים הוקצו לעובדים בתי ספר או מבנים ציבוריים שהתנאים בהם, היו תנאי ארמון, בהשוואה לאוהלים והמרתפים. לא ניתנו שמיכות וברוב המקרים אף לא מיטות. העובדים ישנו על הריצפה והתכסו בשמיכות שהביאו מהבית.

 

בריאות ותנאי תברואה:

הגיוס לא פסח על חולים כרוניים כמו חולי לב, שחפת, מחלות קיבה או אפילו מחלת הנפילה. גם בעלי נכויות חלקיות גויסו. החוק להגנת האומה פתח אפשרות לשיחרור ה"בלתי כשירים" תמורת "מס עמל". בפועל, הנהלים לקביעת אדם כ"בלתי כשיר" היו נוקשים ביותר. לדוגמא: חולה במחלת הנפילה שוחרר בתנאי שקיבל שלשה התקפים אפילפטיים, בנוכחות קצין מצוות המחנה, אך לא התחשבו בהתקפים בהם לא נוכח קצין.

בעוד שהמגויסים בפלוגות עבודה של בולגרים שוחררו מעבודה בהיותם חולים, היהודים אולצו לעבוד גם בהיותם חולים. לא ידוע על קיום צוותים רפואיים במחנות העבודה. אם בין עובדי הכפייה היו רופאים או רופאי שיניים, הם נאלצו לדאוג לבריאות חבריהם בתנאים הדלים שעמדו לרשותם.

בדרום מערב בולגריה היו מחנות בהם עסקו בסלילת מסילת ברזל לכיוון הגבול היווני.  אזורים אלה היו נגועים בקדחת. רוב עובדי הכפייה באזורים אלה חלו בקדחת. רק כאשר עובד כפייה קדח בחום גבוה הוא הורשה לא לצאת לעבודה באותו יום. תרופות לא ניתנו.

בגלל התנאים ההיגייניים והסניטאריים הירודים, אחת המכות ממנה סבלו בכל המחנות, הייתה הכינמת. בגדי העובדים וראשיהם התמלאו בכנים ולא היו אמצעי התגוננות נגדם. 

נתוני סיכום:
לפי הערכת בנימין ארדיטי (ראה רשימת מקורות) בתקופה 1941-44 בין 9,000 ל-10,000 גברים יהודים גויסו למחנות העבודה (קרוב לחמישית מכל קהילת יהודי בולגריה). בשנתיים הראשונות - 1941-42 נפתחו בין 12-13 מחנות עבודה בכל שנה.  בשנתיים האחרונות 1943-44 מספרם כמעט הוכפל והגיע ל- 21-22 מחנות בכל שנה. רוב המחנות נפתחו באתרים בהם העבודה נמשכה שנה אחת בלבד. בחלק קטן מהאתרים, מחנות העבודה פעלו במשך שנתיים ובמקרה אחד - 3 שנים ברציפות. (ראה רשימת כל מחנות העבודה בסוף המאמר).

 

6. הסוף:

שנת 1944 הייתה השנה האחרונה של עבודת הכפייה. הייתה זאת גם שנת העבודה הקצרה ביותר. הגרמנים היו בנסיגה בכל החזיתות ונעשה ברור שמלחמת העולם תסתיים תוך חודשים ספורים בתבוסת גרמניה. ידיעה זאת גרמה לשינוי האקלים הפוליטי בבולגריה. ממשלת Bagrianov (שהחליפה את ממשלת Bojilov) ביטלה את החוקים נגד היהודים והחזירה להם את זכויותיהם. אלא שהדבר אירע רק ב-29 באוגוסט - 10 ימים בלבד לפני נפילת המשטר הפשיסטי. עובדי הכפייה שחשו בסוף המתקרב, החלו לעזוב את המחנות מבלי לחכות להוראות. היו מחנות בהם המפקדים שלחו ביוזמתם את העובדים לחופשות ארוכות. הסיוט נגמר. עובדי הכפייה חזרו לבתים ולמשפחות. מוחלשים מהעבודה המפרכת, הרעב, והתנאים הפיזיים והנפשיים הקשים, אך רוחם לא נשברה. למתבונן בתמונות הרבות מהמחנות ניבטים פנים מחייכות, עדות לכך שלמרות כל הקשיים - העבודה המפרכת, הרעב, המכות, ההשפלות, העובדים גילו כושר עמידה, תמכו אחד בשני והמתינו לסוף.

 

לאחר נפילת המשטר הפשיסטי ב-9 בספטמבר 1944 והחלפתו במשטר חדש שתוך זמן קצר הפך למשטר קומוניסטי, כבר בחודש מרץ 1945 הועמדו ראשי המשטר הקודם למשפט, ובתוכם רודפי ומעני היהודים. גזרי הדין שניתנו לרודפי היהודים גרמו לאכזבה מאחר ורוב הנאשמים יצאו בעונשים קלים, או לא נענשו כלל.

 

בקרב עובדי הקומיסריון לענייני יהודים הוגשו כתבי אישום נגד 24 עובדים. מתוכם: ראש הקומיסריון, אלכסנדר בלב, קיבל גזר דין מוות (שבוצע בשטח עוד לפני המשפט -  בספטמבר 1944 ע"י פרטיזנים); על 12 נאשמים נגזרו עונשי מאסר לתקופות שונות; 1 - קיבל מאסר על תנאי; 7 - זוכו;  ועוד 3 לא נשפטו כלל.

 

מבין קבוצת מפקדי מחנות הריכוז לאסירים פוליטיים ויהודים הועמדו למשפט ארבעה. מתוכם: 1 - קיבל גזר דין מוות, 1- שנה מאסר על תנאי, ו- 2 זוכו.

מבין מפקדי מחנות העבודה ליהודים הוגשו כתבי אישום נגד 14 איש. מתוכם: על 3 נאשמים נגזר עונש מאסר של שנה אחת;  8 - זוכו ו-3 לא נשפטו כלל.

 

 

7. מקורות:

7.1  אלי ברוך, 1960: Нашите страдания, 1941-1944 - בולגרית.
הספר הודפס בתל-אביב.  השם המלא הספר בעברית: סבלותינו במחנות העבודה ליהודים בתקופת המשטר הפשיסטי, 1941-44;  

 

7.2 בנימין ארדיטי, 1962:  יהודי בולגריה בשנות המשטר הנאצי, 1940-1944 - עברית;

 

7.3 חיים קשלס, 1969:  קורות יהודי בולגריה (כרך ג' - תקופת השואה) 1969 - עברית; 

7.4 ד"ר חיים כהן 2004:
Еврейските трудови лагери в България - מקדונית;   

(מחנות העבודה ליהודים בבולגריה) מאמר מאתר האינטרנט של יהודי מקדוניה: Фонд на холокаустот на Евреите од Македонија   ;

7.5 הרי ניסימוב, 1995:  Със зъби и нокти  - בולגרית.

("בשיניים ובציפורניים" - זכרונותיו של עובד כפייה יהודי) .