יפו שלי

סיפור על ימיה הראשונים של יפו בירת "בולגריה הקטנה"
17/03/2011

הגענו לארץ ב-15 במאי 1949 והתפלאתי שאין חגיגות ליום הזה שבתודעה שלי היה יום העצמאות של ישראל. היינו זמן קצר במחנה העולים בפרדס חנה והועברנו לתל-אביב, למלון פלגה שעל שפת הים, על ידי המפלגה של אבא - מפ"ם - מפלגת הפועלים המאוחדת. בבית מלון זה שהינו כחודשיים ואז הגיעה השמועה על כך שהגטו ביפו נפתח לאיכלוס.  מהמפלגה שכנו אותנו ברחוב הראשי של יפו, לימים - רח' יפת.  היה זה בית שהועמד לרשות המפלגה והיה שייך, כפי שאמרו לנו, לרוקח עשיר מאד שברח מהארץ.  הבית היה מרוהט ברהיטים עשירים ויקרים מאד, התקרות היו מצוירות והיינו מלאי התפעלות מהיופי שנגלה לעינינו.  אלא שנתנו לנו חלק מחובר לבית, רובו עשוי עץ, בעל שני חדרים, מטבח ושירותים.  לנו זה נראה ארמון! מה עוד, שלפני הכניסה לאגף שלנו הייתה מרפסת ענקית שהייתה תקרה של הקומה שמתחתינו.

 

התחילו להגיע עוד יהודי בולגריה לאזור שלנו, ומאד שמחתי כשהתברר לי שבין המגיעים היו החברים של הורי עם ילדיהם שהיו חבריי עוד מהארץ הישנה.  רציתי להיות איתם, ולאט לאט התגבשה קבוצה של חברים, בנות ובנים, שניצלנו כל רגע פנוי כדי להיפגש.  שפת הדיבור הייתה עברית מההתחלה, אף כי לא כל כך שלטנו בשפה, אבל אצלנו בבית חל איסור חמור לדבר בולגרית ולמעשה כל רגע פנוי היה חייב להיות מוקדש ללימוד עברית, מהבוקר עד הערב.

 

כשהגענו ליפו פגשתי את סלים - בחור צעיר, יפה תואר, ערבי כמובן.  ספרו לנו שהוא היה עוזר להגנה, בין הערבים הבודדים שעזרו ליהודים והוא הרגיש עצמו טוב מאד בינינו. הוא היה בא למועדון השומר הצעיר ששכן בבניין בו גרנו ועורר את הדמיון הרומנטי של צעירה כמוני.  דברתי אתו מספר פעמים, החלפנו דעות, רשמים, ממש אידיליה.

 

הימים חלפו, הוא נעלם מהאופק, ולא חשבתי כלל לשאול את עצמי, מה קורה עם סלים, היכן נעלם? הוא הופיע מחדש אחרי מספר שנים, גבר עלוב, רצוץ, קליפת אדם. כנראה שהיה מאוכזב מהיחס לו זכה מהשלטונות בארץ, כנראה שהיה אחד המקרים הראשונים של "משת"פים" וכל מה שספרו שהיה מנת חלקם בסופו של דבר.  לא עבר זמן רב והוא נעלם לגמרי - האם הרגו אותו בני עמו?  או אולי החליט לעזוב את הארץ ואת אנשיה כפויי הטובה?  לאלוהים פתרונות.

 

החיים שלי ביפו היו די חסרי דאגות, פרט לדאגה ללמוד את השפה.  וזו הייתה דאגה חמורה מאד.  הורי החליטו שאם אלמד בבית ספר ביפו, אלמד את כל השפות של העולים, אך לא עברית ולכן למדתי בבית הספר לבנות "נווה צדק" וגם קיבלתי שעורים פרטיים כל יום מבחורה שגרה בסביבת בית הספר.  וכאילו כל זה לא הספיק (אחרי הצהריים הרי לא היו לימודים) רשמו אותי יחד עם אמא לאולפן לעברית. לא היה לי זמן לנשום - רק עברית, עברית וזהו!

 

אך לבסוף היו לי דרכי הימלטות - מדי פעם "הברזתי" מהשעורים הפרטיים והתגנבתי לקולנוע לראות סרט שדובר בו.  בימי שישי ושבת היינו הולכים לים שהיה קרוב כל כך אלינו וכשיכולנו, הגענו לחוף גבעת עליה.  אחרי החיים בשומן וסופיה, הים היה משהו מיוחד עבורי, אף כי לא ידעתי לשחות ולא יכולנו להינתק כל כך מהר משם.  היינו הולכים ומשתזפים עד שנשרפנו טוב טוב, ואז בא הסבל מהכוויות והטיפולים במלפפון וכדומה, כדי לשכך את הכאב. מי היה מודע אז לשעות שהשמש טובה ולשעות כשהיא נושכת?

 

היינו קבוצה די גדולה של יוצאי בולגריה, כולם בערך בני גילי ואחרי המגבלות לחיי החברה שלי ושל בת דודתי מצד הסבתא, פתאום התקרבתי לבן, העזתי לגעת בו, קצת... והיה לי החבר הראשון אותו לא שכחתי עד עצם היום הזה.

 

ביפו זכיתי לנשיקה הראשונה, לליטוף של בן בפני, ביפו היו לנו חבורות שנפגשו בימי שישי ושבת, חברות סלוניות בהן רקדנו כל מיני ריקודים סלוניים ולא ריקודי עם חלילה. הייתי במספר חברות כאלו. כשרצינו לטייל ולנשום קצת אויר פסגות, היינו יורדות לכיוון השדרה הראשית של יפו - קינג ג'ורג', לימים שד' ירושלים ועבר הרבה זמן עד שהתרגלנו לשם החדש. שם טיילנו, מדדנו את המדרכות, עשינו קניות בדמיון (כסף לא היה לנו כמובן) והיינו נהנות מחלונות הראוה שבעינינו נראו לוקסוס גדול...

 

עם הגיל השתנו הדרישות, השתנו גם היחסים והבנים היו שונים.  הבנות היו אותן בנות שעד היום אני בקשר אתן, היינו 3-4 בנות יוצאות בולגריה, אחת רומניה, שתי פולניות - זה היה הגרעין הקשה של החברה שלי.  מדי פעם הגיעה אלינו לביקור בת דודתי שגרה הרחק מיפו - בפרדס כץ וגם היא התחברה עם כולם. כעבור ימים רבים נודע לי שבהיותה לבד, כי במקום בו גרה לא היו יוצאי בולגריה, הרגישה געגועים להווי הבולגרי שלנו וכך מצאה ניחומים בינינו.

 

יפו הייתה ביתי במשך הרבה שנים, גם כשלמדתי בתיכון שהיה בתל-אביב, וגם כשלמדתי שנה בירושלים. על מנת ללמוד מחוץ ליפו הייתי חייבת לנסוע באוטובוס וכך ראיתי במו עיני כיצד התחבורה הציבורית מתפתחת.  בהתחלה הייתי צריכה לכתת רגלי עד לתחנת האוטובוס ולנסוע למנשיה ומשם שוב ללכת ברגל לבית הספר.  כשהגעתי לתיכון, כבר הייתה תחבורה אחרת, האוטובוסים התרבו וגדלו, ואף הקווים שלהם התרבו.

 

והיה השטח הגדול - אזור שבו היה פחד לטייל, מאחר שידענו ששרצו בו פושעים, זונות ומה לא.  אחר כך, לאט לאט התחילו לנקות את השטח, התגלו בתים יפים ומעניינים שהפכו לתיאטראות.  רק כאשר התחילו בבניה המאומצת להפוך את האזור למה שקוראים היום "יפו העתיקה" נהפך האזור למסביר פנים יותר ומקובל יותר על כולנו.

 

נפתחו מסעדות מספר, בתי הקולנוע החליפו פנים, התרגומים הופיעו בגוף הסרט ולא בסרט המתגלגל מהצד, דבר שהקשה על הצפייה בסרט. ולמרות הלימוד המאומץ של העברית, היה נעים לטייל ביפו, לראות את השלטים הכתובים בולגרית, לראות את "צ'ופי קופי" - שלט החנות שהייתה מוכרת לי עוד משומן – העיר בה נולדתי.

 

אחרי התיכון ושנה באוניברסיטה התגייסתי לצבא ובתום הטירונות חזרתי הביתה והבית הזה כבר לא היה ביפו אלא בבת-ים.  וזה סיפור אחר לגמרי...

 

 

עבור לתוכן העמוד