השופט - ספורו של יעקב פנקס

8/05/2010

השופט - זיכרונות מגיל 12

 

עם התקרב חזית מלחמת העולם השנייה בין גרמניה לרוסיה לגבולות בולגריה, התחלפו ראשי הממשלה בבולגריה וימים ספורים לפני כניסת הצבא האדום, הממשלה בבולגריה ביטלה את כל החוקים שחוקקו נגד היהודים, מלבד החזרת הרכוש, ומצאנו עצמנו באופן מפתיע למדי משליכים ארצה את הכפתור הצהוב ושאר סימני הזיהוי, וזוכים לנוע בחופשיות בכל רחבי בולגריה ככל העולה על רוחנו. באותו הזמן אבי שהה במחנה עבודה ליד הכפר הנידח סטוואצ'י. אימו, כלומר סבתי היקרה, וחברתה אניקה החליטו לא להמתין אף רגע מיותר ולנסוע מיד לכפר, על מנת להיות קרובות לבעלים ולהעביר יחדיו את הימים הנרגשים,  אך גם טעונים מתחים ואי וודאות שהגיעו אלינו.

במהירות נארזו מזוודות בבגדים ובאוכל ככל שיוכלו להכיל, ויצאנו לדרך. במהלך הנסיעה האמהות דיברו ביניהן על החשש שלא ימצא אדם שיהיה מוכן להשכיר לנו חדר בכפר הסמוך למחנה העבודה, בעיקר כשקרוב המשפחה נמצא אסיר במחנה. אלה היו זמנים קשים, המלחמה עוד לא הסתיימה, היה מחסור כללי ובעיקר תחושה טורדנית ומתמידה שאין לדעת במי ניתן לבטוח ובמי לא.

הגענו לכפר. למרבה הפלא והמזל נמצאו במהירות לא צפויה שתי דירות סמוכות להשכרה. בעל הבית הבולגרי נתגלה כאדם חביב וחברותי, הוא הסכים להשכיר את החדרים בלי לשאול שאלות, דרש מחיר הוגן בהחלט, במונחים של אותם הזמנים, ומבלי לנצל את המצב ולדרוש מחיר מופקע, כמו שחששו האמהות.

השארנו את החפצים שלנו בחדרים והזדרזנו לנסוע למחנה העבודה. שם הופנינו לאתר שיוחד לעצירים היהודיים, ועל ערימת אבנים מנותצות ראיתי את אבי יושב ובידו פטיש גדול. עבודתו, שהתאימה לאדם מבוגר היתה לשבור את הסלעים לחצץ, בעוד שהבחורים הצעירים עמלו בלהביא סלעים נוספים לערמה.

נזכרתי בתמונה הזאת מחדש  שישים שנה לאחר מכן, בתחילת המאה עשרים ואחת, במהלך טיול בנפאל. באחת הערים ראיתי עשרות נשים אסייתיות צעירות לצד זקנות, מנופפות פטישים מעל ראשיהן ומנפצות סלעים לחצץ, באתר עבודה אפרפר ומאובק. המראה זעזע אותי, אף קשה היה לי לקבל את העובדה שנשים אלו מקבלות שכר זעום תמורת עבודת הפרך הזאת, שכר שחייהן וחיי משפחותיהן תלויים בו. התפלאתי עוד יותר כאשר ראיתי כי בשולי אתר עבודתן רבצה בלי ניע מכונה מפלצתית לניפוץ סלעים. הדבר עורר אותי לחשוב מחדש על מחנות העבודה מתקופת המלחמה. אז כמו היום, המטרה היתה פשוט להחזיק את האנשים בשליטה, להמשיך ולהעסיק אותם, גם אם זה אומר לוותר על דרכים מהירות, קלות ופשוטות יותר.

אחרי הביקור במחנה העבודה חזרנו לכפר. כך בילינו מספר ימים בין ביקורים במחנה לבין שהות משעממת בכפר.

אני זוכר, שבאחת הפעמים אחרי ארוחת הצהריים אימי ואחי הגדול הלכו לנוח. אני, כמו רוב הנערים הצעירים בני גילי, לא אהבתי לישון כשיש אור בחוץ, לכן יצאתי לשחק בחצר הבית הרחבה. במהלך המשחק שמעתי לפתע שריקה חדה, הסתובבתי מיד לראות מי השורק וראיתי אדם לבוש בלבוש כפרי מסורתי, עם רובה גדול על כתפו ושתי חגורות כדורים צלובות על חזהו. על זרועו היה קשור סרט בד אדום. בעל הבית שמע גם הוא את השריקה, יצא מן הבית בריצה לכיוון מחסן העץ בחצר. תוך דקה קצרה יצא האיש מן המחסן. על זרועו קשור היה בד אדום ובידו רובה, ועל חזהו חגורת כדורים. מבלי להתמהמה פנו שני הגברים החמושים, בצעדים מהירים לכיוון מרכז הכפר.                 סקרנותי דחפה אותי לצאת בעקבותיהם, ותוך שמירה על מרחק סביר ומבלי להתגלות עקבתי אחריהם. הרחוב היה שומם מאדם. נעצרתי בפינת רחוב משראיתי ששני הגברים נשכבו מאחורי ערימת אבנים. הם כיוונו את הרובים למבנה חד קומתי. מעל דלת הכניסה של המבנה תלוי היה שלט גדול 'משטרה'. בעל הבית שלנו פתח בצעקות רמות לכיוון בניין המשטרה. תוך דקה קצרה יצאו בהיסוס מן המבנה שמונה או עשרה שוטרים וידיהם מונחות על הראש.

לפתע שמעתי צעקה מאחורי, מבלי לחשוב הסתובבתי לאחור ופתחתי בריצה מבוהלת ועיוורת חזרה לביתנו השכור הישר לחדר השינה של אימי. בבהלה ניסתי להסביר לה מה שראיתי, ובעודה מנסה להרגיע אותי כבר שמענו את ההמולה שברחוב. קריאות 'חופש!', 'חופש!' רועמות ורבות עלו מן הרחוב, שאך לפני דקות ספורות היה ריק מאדם. עתה הרחוב התמלא בהמון רב, ילדים, נערים ,מבוגרים וזקנים המשיכו להתקהל ולצעוק. מרחוק ראינו משאית קטנה מתקרבת עמוסה לעייפה באסירים ממחנה העבודה. אחד האנשים ירד מן המשאית ובא לקראתנו. הוא אמר שאבי יגיע לקראת הערב ושאלו זמנים טרופים. שלטון קיצוני אחד מתחלף בשלטון קיצוני אחר.

בערב אבי אכן שב תשוש מן המחנה. חפשנו את בעל הדירה כדי להודות לו ולשלם את השכירות, אך מסתבר שבעל הבית שלנו היה לוחם חופש והיו לו עניינים חשובים יותר לעשות.

בערב כבר היינו על הרכבת חזרה לעיירה שלנו. הרכבת היתה עמוסה באנשים, הנסיעה היתה איטית והיא עצרה בתחנות רבות. אבי העייף כיסה את פניו בכובע ונרדם לפרקים. כשהגענו לכפר 'מַרקֶש', כפר שתושביו סבלו מאד מן השלטון הפשיסטי, הרכבת עצרה. גברים שסרט אדום מעטר את זרועם עלו והסתובבו בין הקרונות. הם היו עתה השליטים החדשים. שני לוחמים נכנסו לקרון שלנו ובחנו את היושבים. מיד ביקשו מאבי שיתעורר, שיוריד את הכובע מהעיניים ושיתלווה אליהם.

אבי ניסה להסביר להם שאנחנו יהודים ושהוא סיים עתה תקופה ארוכה במחנה כפייה. אך השניים לא האמינו לו. בגסות הרימו קולם וצעקו עליו, 'אתה פשיסט, ואתה תעמוד לדין'. אימי נכנסה להיסטריה, החברים שהיו סביבנו אמרו שהם מכירים אותו, ושהיו איתו במחנה העבודה, אך דבר לא עזר, השניים ראו בו חשוד ולא היו מוכנים לוותר. הם אלצו אותו לצאת איתם מן הרכבת לכיוון התחנה. התחוללה סערת רוחות. הרכבת צריכה עוד כמה רגעים להמשיך בנסיעתה ואבי מוחזק בידי השניים הצועדים איתו הלאה משם. החבורה שהכירה את אבי מיד התחלקה לשתי קבוצות. קבוצה אחת יצאה בריצה לכיוון הקטר על מנת לעכב את הרכבת והקבוצה השנייה רצה בעקבות אבי.

אינני יודע אם חלפו דקות או שעות. הרכבת נשארה במקומה. עבורי הזמן חלף כנצח.

לבסוף נשמתי לרווחה כאשר ראיתי את אבי חוזר, פניו חיוורות ולבנות כסיד והוא מלווה בחבריו. לאחר שעלתה החבורה, הרכבת המשיכה בנסיעתה.

מבין הזיכרונות שיש לי על אבי מאותם הזמנים, זו היתה הפעם היחידה שראיתי שהוא באמת במתח. אבי שנאבק ושרד למשך כל המלחמה, היה עכשיו תשוש ונסער, מתוח וחלש כמו שמעולם לא ראיתיו.

הימים והשבועות שבאו אלינו אחר כך היו ימים שלא היה בהן דין ולא דיין. זו היתה העת לחיסול חשבונות. מועדון הקצינים בעיירה שלנו הפך להיות בית דין עממי שהעמיד לדין את כל הפשיסטים ועוזריהם. ובתי דין כאלה הוקמו ברחבי בולגריה.

אל בתי הדין בעיירה שלנו הגיעו שני שופטים מעיר אחרת. הדיונים והמשפטים היו פתוחים לקהל הרחב. באחד הימים, לאחר ששב הסדר והשקט היחסי למשפחתנו, סקרנותי משכה אותי אל מועדון הקצינים.

בסופו של השולחן הארוך, ראיתי את השופט הראשי והוא היה לא אחר מאשר בעל הבית שהשכיר לנו את הדירה בסוורצ'י, ובעזרת הרובה הישן שלו כבש את בנין המשטרה הפשיסטית.

מכיוון שהיה עסוק הוא לא שם לב שראיתי אותו. על הפרק עמד משפט כנגד כמה בולגרים פשיסטים ששרפו כפרים, כרתו ראשים ותלו אותם על עמודים ודברים מזעזעים אחרים שלא האמנתי שבולגרי יכול לעשות לבולגרי אחר. סיפורים אלה קיבלו עדות נחרצת לאחר שראש המטרה הפשיסטית תלה את עצמו בשירותים. היו אלה השירותים בבית משפחת פרימו שגורשה משם, וביתם נלקח על ידי הקומיסר לענייני יהודים והפך לבית המשטרה הפשיסטית בתוך הגטו (קלטו).

באחד הדיונים של בית המשפט העממי העמידו גם כמה 'פושעים קטנים' שכל חרפתם היתה הצקה והשפלה של יהודים, וגרימת נזק לרכוש יהודי.

 

עתה, במבט לאחור, אינני יודע אם בארץ אחרת ברחבי אירופה המוכה, ההמומה והמתעוררת שפטו בריונים-כפריים, על דעת עצמם, את הפשיסטים המקומיים שהתעללו ביהודים.

לוחם החופש והצדק, בעל הבית שלנו מסטרווצ'י, דן את הנבלים הצעירים העלובים הללו, לשנת מאסר בפועל.

 

      

               

  

עבור לתוכן העמוד