המכונית - ספורו של יעקב פנקס

המכונית

נולדתי בוידין, עיירה קטנה בבולגריה השוכנת לגדותיו של נהר הדנובה הרחב. בעירי גרו אז שמונה עשרה אלף תושבים ומתוכם אלפיים יהודים. בכל העיר היו רק שני אנשים שהיתה בבעלותם מכונית. לרופא השיניים היהודי, ולאב הבית של הכנסייה הפרבוסלאבית האזורית. למשפחתי היתה חברה מסחרית קטנה "אברהם פנקס ובניו", והבן הקטן מבין ארבעת האחים היה אבי. אבי היה גבר יפה תואר ונעים הליכות, עם לב רחב ומשתוקק. תמיד התעניין ונמשך לחידושים הטכנולוגיים של זמנו, גם אם היו יקרים מאד וקשים להשגה. כאשר חברת הסחר התפרקה והתחלקה לארבעה חלקים שווים בין האחים, אבי קיבל על עצמו לנהל את ענף הטקסטיל, והוא עשה זאת  בהצלחה רבה במשך שנים.

       יום אחד הופיע אבי בחצר הבית כאשר הוא רכוב על אופנוע גדול, הוא מהר להרגיע את אימי כי האופנוע הוא יד שנייה והוא לא כל כך יקר כמו שהוא נראה, אך ניחומים מעין אלו לא עזרו להרגיע את אישוניה המתכווצים וליבה הדואג, והיא נשבעה שאת ישבנה היא לא תשים על מושבו המטרטר של הדו גלגלי המסוכן. לא חלף זמן רב ואבי הופיע שוב בחצר הבית והפעם עם אופנוע צמוד סירה. אינני יכול לשכוח את חיוכה הפרוס של אימי ותסרוקתה המתפרעת ברוח, שעה שאבי סחט את ידית הבנזין וטרטור המנוע הלך ונחלש בעודם מתרחקים בשבילי העפר בין השדות.

       אך ליבו הרחב של אבי המשיך להשתוקק, והוא החליט כי לא ירחק היום בו תהיה להם מכונית. באותם הזמנים להוציא רישיון נהיגה לרכב היה תהליך מסובך מאד וגם יקר. בבדיקות רפואיות קפדניות שלא היו מביישות את מבחני הכניסה לחיל האוויר, התגלתה לאבי בעיית שמיעה קלה באוזן שמאל. הרופא, למרות מיעוט הפניות לבדיקה רפואית לקראת רישיון ואולי בגללן, החליט לשלול מאבי את האפשרות להוציא רישיון נהיגה. אך ההפתעה והאכזבה לא כבשו את ליבו של אבי. בראשו כבר נתבשלה התכנית כיצד להביא את המכונית השלישית אל העיר. בשיחת ערבית שניהל אבי עם אימי בסלון, חציה בבולגרית וחציה בלדינו, כדי שהילדים לא יראו את ההורים מתווכים, הוא הצהיר מפורשות כי ייתכנו מקרים מיוחדים בהם כדאי לקנות פרה שלמה עבור כוס חלב, ולמחרת יצא אבי לעיר הגדולה כאשר הוא מלווה בנהג שכור. הנהג הטורקי, שענה לשם קַרמן, היה למעשה המכונאי היחיד בעיר, הסכים בלי הרבה שכנועים, להשאיר את עבודתו מאחור ולצאת למסע הבאת המכונית אל העיר עם אבי. היה עליהם לנסוע מאה ועשרים קילומטרים מן העיר הגדולה אל העיירה, ברשת מסועפת ולא יציבה של דרכי עפר מתפתלות. תחילת הדרך עברה בהתלהבות רבה. קרמן הפגין שליטה ברכב וקור רוח במעברים הקשים, וגם המכונית הגיבה בצייתנות להכוונתו של אבי ולרגלו הדורכת על הדוושה של קרמן. בערך באמצע הדרך הוביל שביל העפר הגבשושי לגדותיו של נחל קטן ורדוד. השניים חיפשו מעבר בטוח, אך לא מצאו גשר בקרבת מקום. לאחר התייעצות עם אחד הכפריים וסיעור מוחות קצר החליטו לא לנסוע עוד חמישה קילומטרים צפון מערבה אלא לנסות לעבור בנקודה עצמה. המטרים הראשונים עברו לאט ובדריכות אך בשלום, ואז ממש כשנדמה היה שההחלטה לחצות היתה מוצלחת והנה עוד כמה מטרים ספורים המכונית כבר תגיע אל צידו השני של הנחל, נכנסו מים למנוע והוא החל להשתעל ולחרחר עד שנדם ליבו המתכתי. למחרת חיכינו כולנו בקדמת הבית מצפים לבואה של המכונית החדשה. ההתרגשות היתה בעיצומה כאשר הופיעה לפתע מרכבת הברזל המפוארת רתומה לשני שוורים חסונים, נכנסת בנסיעה דמומה בדרך הראשית של העיירה הישר לחצר ביתנו. קרמן הרגיע את הרוחות הסוערות ואמר שבמהרה הוא יתקן את המנוע. לאחר כמה ימים כבר פקעה סבלנותי והלכתי לראות כיצד מתקדמת העבודה. בסדנת העבודה בחצר של קרמן היו מפוזרים על לוחות עץ לייבוש כל חלקי המנוע של האדלר החדישה. הבוכנות והצילינדרים המפורקים המשתזפים להם בשמש השאירו עלי רושם חזק, לא האמנתי כי נזכה לראות את המכונית נוסעת. קרמן עבד על תיקון והרכבת המנוע כמעט שנה תמימה. ואז יום אחד, ניגש לאבי ובישר לו שהמנוע תוקן והמכונית מוכנה שוב לנסיעה. אמנם בלי הצתה חשמלית, כי הבטרייה נגמרה ואין להשיג אחרת, אך אפשר יהיה להתניע את המכונית בעזרת מנואלה או בדחיפה, ולכן כדאי מאד להחנותה תמיד בירידה.

       ההודעה על תיקונה של המכונית השלישית בעיירה חלפה מהר מאד בין הילדים, ותמיד נמצאו מתנדבים צעירים ששמחו לדחוף את המכונית ולרוץ אחרי הפלא הנדיר (בעיקר כדי לנשום את הניחוח הנדיר של אדי הבנזין השרוף). בכל כפר אליו הגענו בטיולינו הממונעים מצאנו צעירים שהיו מוכנים בהתלהבות יתרה לדחוף ולרוץ אחרינו מפזזים, שורקים וצועקים, עד שעייפו מן המרדף אחרי האדלר המגושמת והמרעישה, המתרחקת לה ונעלמת מאחוריי עננת עשן שחור. בימי ראשון כאשר בתי העסק היו סגורים, אבי היה לוקח את קרמן הנהג ואת אימי, שעלתה לקופסת הברזל באצילות מרשימה, לסבב לקוחות, לפיזור סחורה או על מנת לקבל הזמנות. באותם הימים, אברהם אחי הבכור, למד בבית הספר העברי ואני הייתי בגן של בית הספר. לרוב הנסיעות של יום ראשון לא יכולנו להצטרף, אך זכורות לי פעמים ספורות בהן זכינו לכבוד הגדול, נסיעה לכפרים במכונית עוד בזמן הלימודים. ואמנם תמיד התרוצצו סביבנו צעירי הכפר, עוזרים בדחיפה או פשוט נשענים על הדלתות ומבקשים לשמוע את צופר המכונית. "תעשה לנו ביפ...תעשה לנו ביפ", בקשה שהפכה למנטרה קבועה שכבר הורגלנו לשמוע סביבנו כמעט בכל עצירה. למכונית החדישה היה מצת קטן להדלקת סיגריות, מצת מהסוג המקובע ללוח המכשירים, וליד ספירלת הסלילים המתחממת היה כפתור הפעלה. אני ואחי מצאנו לעצמנו שעשוע חביב וילדותי להעביר את הזמן כאשר נאלצנו להמתין במכונית, בשעה שהמבוגרים עסקו בענייניהם. כאשר פנה אלינו צעיר וביקש "תעשו לנו ביפ", אמרנו לו "בו תעשה בעצמך" ונתנו לצעיר המתרגש ללחוץ על מצת הסיגריות. בדיוק באותו הרגע, שבריר שנייה לפני שהבין מה קרה ואסף בחזרה לחיקו את אצבעו האדמדמה בצעקה, לחץ אחי על כפתור הצופר. וכך, המשכנו להשתעשע אני ואחי, מאפשרים בחפץ לב לילדי הכפר הטורדניים ללחוץ בעצמם על מצת הסיגריות ולשמוע "ביפ" המתנגן בהתאמה לזעקת הכאב החדה.

       הימים השלווים והשמחים נתחלפו במהרה בימים מתוחים שהלכו וגברו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והתחזקות שלטונם של הפשיסטים בבולגריה. הממשלה הבולגרית חתמה על הסכם עם גרמניה, ופורסם החוק 'להגנת האומה הבולגרית', חוק מקביל לחוק הפשיסטי בגרמניה, שמנע למעשה את כל זכויות היהודים. בוקר אחד, הופיעו חיילים גרמנים בביתנו נופפו בצווי קומיסר הנוגעים ליהודים ולקחו איתם את המכונית האהובה. כנראה בגלל בעיות ההתנעה המכונית לא נשלחה על ידי הגרמנים לחזית הלחימה ונשארה באזור העיירה לשרותי הצבא המקומיים. במהלך המלחמה, אבי כמו רוב הגברים היהודיים נשלח למחנות עבודה. עם סוף המלחמה הוא שב הביתה בשלום. יום אחד הגיעה אל אבי הודעה כי הוא יכול לבוא לבניין המשטרה ולקבל את המכונית בחזרה. בהערות היה כתוב כי יש להצמיד למכונית קרס גרירה. וכך, זכינו בשנית לראות את המכונית היקרה שלנו רתומה ומובלת על ידי זוג שוורים בשבילי העיירה. אלא שהפעם, המכונית החדשה...הפלא השלישי בכל העיירה... התגלגל לאיטו כפוף ובחוסר רצון על דרך העפר, בחריקות ברזל צורמות של גלגלי ברזל חלודים מחוסרי צמיגים. דוממים עמדנו אני ואחי מביטים במחזה המוזר לא יודעים אם לצחוק או לבכות.  אך שם, מבעד למראה המוזנח של קופסת הפח הנגררת, שם... קצת מתחת לפנסים הקדמיים העגולים והמאובקים... יכולנו אני ואחי לראות את האדלר עייפת המלחמות מחייכת חיוך שובב, היא שבה הביתה.