פרידה מחני ז"ל מאת מדי בנדו

                                                                                            20.5.2010 

חני, ז"ל

כל-כך קשה לאבד אדם קרוב, אהוב, אך קשה מנשוא לראות  הורים קוברים את ילדם.

ראיתי את הוריה השבורים של חני ולבי דאב.

אחרי דברי ההספד, עם עיניים דומעות, פסעו באטיות המלווים אל הקבר הפעור, אשר אימץ אל חיקו את חני, אותה חני שימים מעטים קודם  לכן, הייתה בשיא פריחתה ופעילותה.    

אחרי התפילה של הרב, הונחו על הקבר הטרי ערמות של זרי פרחים.

הטכס תם והמלווים,  שקטים ומכונסים לתוך עצמם,  מסרבים להאמין שזה קורה באמת,  פנו לעשות את דרכם בחזרה.  ופתאום, כמו מתוך חלום,  קול נשי פילח את הדממה,קול סופרן גבוה בקע מתוך גרונה של אישה קטנה שעמדה ליד הקבר. תחילה חשבנו שזאת זעקת בכי רמה, סובבנו את פנינו והנה, האישה שרה קטעי קינה מסתלסלים  מתוך אריה לא מוכרת.    ואחריה, גבר צעיר,  קרוב או ידיד  ביקש להקדיש שיר אהוב לחני  - 

"היער שלי"  (חובבה סי מויה גורו).  וראה זה פלא ! כל קהל המלווים הצטרפו לשירתו.

סמוך אלינו נערכו עוד שתי לוויות,  נשמעו בכי וקריאות שבר. אבל כאן, סביב הקבר של חני,מתחת לקרני השמש היוקדת, עמדה  קבוצה גדולה של אנשים ושרה את השיר הבולגרי המקסים והעצוב. וכל אחד קשר בליבו את העצב של השיר עם העצב על האובדן של חברתנו  חני,  ז"ל.

     בכל זאת יש משהו שהוא ייחודי רק לנו – הבולגרים.

      יהיה זכרה ברוך!

                                                                    מדי בנדו