הר רודי

20/03/2013

בתחילת שנות הארבעים, יום חורפי רגיל, קיבל אביו של לאון, אברהם לידג'י, הודעה מאת המשטרה המקומית בעיר פלבן (Pleven), שעליו להפקיד בידם באותו ערב את מפתחות החנות, לאחר שינעל אותה על כל תכולתה. בכך למעשה תמה בעלותו על החנות. בנוסף, נוצרו שתי בעיות בלתי צפויות:
א. הדאגות לפרנסת המשפחה; 
ב. מה עושים בשעות הפנאי שלפתע היו לו בשפע?!
לבעיה השנייה נמצא פתרון זמני. אברהם נענה ברצון להזמנה להגיע אל חצר בית הספר היהודי ולעזור בקליטת היהודים שהגיעו מעיר הבירה, כפליטים שגורשו לערי השדה.
ליאון התלווה אל אביו. בית הספר היה מוכר לו עוד מהיותו תלמיד בכיתות היסוד. במקום היו סמוכים זה לזה  בית הכנסת המקומי ומשרדי הנהלת הקהילה -  הקאנצלאריה.
אך הפעם והאווירה הייתה שונה לחלוטין. לא שרר בו השקט האופייני לבית-ספר בעת שהתקיימו הלימודים ולא נשמעו קולות המתפללים העולים מבית הכנסת. לעומתם, רעש והמולה רבה בחצר. אי-סדר וההתרוצצות אחזו בכל. מזוודות וחבילות חסמו ונערמו בכל פינה, כך שכמעט ולא ניתן היה לעבור ביניהם.
למזלם של ליאון ואביו, ראש הקהילה קלט אותם מרחוק בעיניו ודחף לידיהם שלט ובו השם – "ווייס" וכתובת הרשומה לידו. אברהם הרים את השלט ולא עברו מספר שניות, כשיד אחזה בו וקולו של בעל היד אמר  לו בשקט: "זה אנחנו". אלה היו משפחת ווייס, זוג הורים ושני ילדיהם.
תוך שהם עורכים היכרות ביניהם בעודם צועדים, ניסה להסביר מר ווייס את פשר שם משפחתם, שלא היה נפוץ במקומותינו.
"אנחנו אזרחים של מדינה שכנה לידכם",  פתח ואמר אבי המשפחה, "סרביה. שם, כפי שבודאי ידוע לכם, חיים אלה לצד אלה, יהודים אשכנזים  ויהודים ספרדים בכפיפה אחת. אני ניהלתי חברה גרמנית, שעסקה ביצוא פירות וירקות. באחד הימים נתבקשתי לעבור את הגבול ולפתוח סניף של החברה בה עבדתי, בבירת ארצכם. האחראים עליי הניחו, כך נדמה,  שהדמיון בין השפות עשוי לסייע. עם פרוץ המלחמה החלו להגיע ידיעות מבשרות-רע על המתחולל בסרביה.  החלטנו להישאר אצלכם בתקווה שכאן ייטב לנו, אבל עינכם הרואות, עד כמה התבדינו".
תוך כדי שיחה הגיעו אל הכתובת אליה נשלחו. מר ווייס ואשתו הודו בחום על העזרה בעוד היא מוסיפה: "כמה יפה מצדכם שאתם מושיטים לנו עזרה, זו תחושה נפלאה המוכיחה שכולנו יהודים".
בדרך חזרה, הרגיש אברהם שהסבריו של מר ווייס לא סיפקו את ליאון בנו והחליט להוסיף עוד כמה הבהרות: "אנסה להסביר לך את דבריו. כולנו יוצאי מצרים אך רק בחלקנו יוצאי ספרד. כאשר גורשנו משם, החלק הארי מהמגורשים הגיע לאזור הבלקן (כמונו למשל) והתיישב בתורכיה, יון, בולגריה וסרביה. היהודים האלה דיברו שפה הדומה לספרדית, הקרויה לאדינו. במקביל, היה באירופה זרם שני של יהודים שהתיישבו בפולין, גרמניה, רוסיה  ועוד, ששפתם הייתה דומה לזו של אנשי המקום, גרמנית. עם הזמן נוספו לה מלים בעברית וביטויים של בני הארץ, שפת היידיש. לאותם יהודים הקרויים אשכנזים, שמות משפחה שונים מאלה המקובלים בינינו, היהודים הספרדים, עליהם אנו משתייכים. מכאן גם שם המשפחה של האיש שהגיע לעירנו מסרביה, האדון ווייס".
למחרת שבו ונפגשו מר ווייס עם אברהם, כפי שנדברו. ניגשו לסניף המקומי של החברה בה הוא עבד בבירה ולשמחת כולם האיש התקבל לעבודה, אמנם בדרגה נמוכה יותר, אבל כפי שמר ווייס ציין: "בעת סערה, אין בוררים את טיב הנמל".

                                            ---------------
הפונדק המקומי היה מן המקומות המבוקשים וההומים באותם ימים. ערב-רב של בני אדם נזקקו לשרותיו. היו ביניהם כאלה שזמנם דוחק, באים אל הדלפק, מושיטים מעותיהם, לוגמים את שהזמינו ומסתלקים מיד. לעומתם, כאלה שעתותיהם בידיהם, יושבים בחבורות סביב שולחנם העמוס כל-טוב, מיני מתאבנים (מזטים), אוכלים, שותים ומפטפטים בניחותא.
מגוון המשקאות לא היה רב: על-פי-רוב שתו בירה, מעט יין, אבל העדיפו את המשקה המקומי, העשוי שזיפים – הסליבוביץ'. משקה זה היו לוגמים לאט ובנחת מתוך בקבוקונים קטנים. לתוכו הזליפו מעט מים צוננים שצבע את המשקה בגוון לבן, כעין החלב.
כאמור את "המוסד" הזה פקדו ערב רב של מבקרים, מגוון רחב של אנשים: פועלים, בעלי מלאכה, בעלי במקצועות חופשיים ורבים אחרים, מכל שדרות הציבור. מקומם של אחינו בני ישראל לא נפקד מן הפונדק; האבטלה הכפויה הגבירה את קצב הבאים. אבל היה חלק מן האוכלוסייה, שמעולם לא הראה את פרצופו בין המבקרים הרבים – היו אלה הנשים. אישה בל תיראה ובל תישמע כאן, בקודש הקודשים הגברי! שום אישה, מעולם לא העזה לדרוך על מפתנו או לעבור את סף בית המרזח המקומי. כל אישה שביקשה לשמור על כבודה, נזהרה מלהתקרב, שלא לדבר להיכנס למקום ההומה גברים בלבד.

במקום מסוג זה, כולם מכירים ויודעים אלה את אלה. שכאשר מופיע מבקר לא מוכר,  מיד משך הדבר את תשומת ליבם של הנוכחים. הפונדק איננו מקום בו קיימות מחיצות בין בני האדם, וכך היה גם הפעם. היו שהזדרזו מיד לצור קשר עם הזר שנכנס, דבר שהיה כמעט לא ניתן, משום שהאיש דיבר גרמנית בלבד. הוא אמנם לא היה בעל הופעה מרשימה, אך אפיינו אותו שתי תכונות: לבושו הנקי ללא רבב והופעתו בפונדק תמיד באותה שעה.  מתיישב במקום קבוע, מזמין לעצמו אך ורק בירה, לעולם לא את המשקה המקומי. ממקום מושבו, שהיה מעט מוסתר נהג להשקיף על כולם, מקדים לברך את הבאים בנימוס רב, אך מתעלם במפגיע מן היהודים, אותם זיהה על-פי מגן דוד הצהוב שתפור על דש בגדם. הם היו עבורו שקופים כאוויר, כאילו לא ראה אותם. חדי עיין מבין היושבים בפונדק, הבחינו בסיכת צלב קרס מוזהבת, מוצמדת בתחתית  צווארון המעיל.
  "זה מה שאנחנו יודעים על הלקוח החדש", סיפר בהתכנסות של סוף השבוע בעל בית המרזח, "אהה, כן, שמו רודי, אך הוא ביקש לקרוא לו – הֶר רוּדִי".

                                               -------------

כך חלפו ועברו להם ימי המלחמה, שלמזלנו הייתה עדיין רחוקה מאתנו. באחד הימים, כאשר אברהם לידג'י נכנס אל הפונדק, קרא אליו בעל המקום ואמר לו:
"הר רודי קיבל דואר ממשלתי-רשמי, היות ואיננו קורא את שפת המקום, ביקש שאמצא לו אדם היודע גרמנית כדי שיתרגם לו את הכתוב. האם אתה מכיר מישהו?".
אברהם השיב שהוא אינו מכיר, ובדרכו להתיישב ליד שולחן חבריו, טפח על מצחו והפליט מילה אחת: " ווייס"! חזר אל המוזג ואמר שהוא מכיר מישהו ויהיה מוכן לקשור ביניהם.
הר רודי קיבל את הפתק עליו רשם אברהם את כתובת עבודתו של ווייס, קיפל אותו והכניסו לכיס העליון של המעיל. מיהר להזמין כרכרה ונסע אל הבית בו גר האיש שידע גרמנית.
נימוסיו של הר רודי היו מפורסמים וציפינו כמובן, שכאשר יעבור לידנו ייגש ויודה לאברהם על עזרתו. אך בעוברו ליד שולחננו, יצא ידי חובתו במצמוץ עיניים מרפרף, אף מבלי להניע קלות את ראשו.
את שקרה בהמשך סיפר לחבורה מר ווייס מאוחר יותר:
 "לפתע נכנס אל מקום עבודתי אדם דובר גרמנית, ושאל עליי. בעיר ובעבודה עדיין אינני מוכר, כך שעניתי בחשש שאני הוא. הר רודי, עבר מפקיד לפקיד ולחץ את ידי כולם. כאשר הושטתי לו את ידי, התעלם כאילו אינני קיים, ולא לחץ אותה. במקום זה הסתפק במנוד ראש קל והסביר לי את רצונו. מלאתי בקשתו כמיטב יכולתי ומשתמה מלאכת התרגום, קם הר רודי, החווה שוב את קידתו הבלתי מורגשת (נדמה לי שהפעם הוא הקיש בעקביו, אבל אינני בטוח בכך). שוב עבר ולחץ את ידי הנוכחים שניצבו בשורה והלך לדרכו. גם הפעם מיאן ללחוץ את ידי".

למסתכל מן הצד, נדמה שחייו של הר רודי התנהלו בשגרה חד-גונית משהו. משפחתו לא הייתה לידו, חברים לא היו לו, על-כן חייו זרמו בשיממון קודר של בדידות וניכור. בכל זאת היה דבר אחד שהכניס טעם לחייו האפורים. מי שהביא אותו לחרוג משממונו היינו אנחנו, הזאטוטים בני התשע והעשר. בכל שבוע, בימי שני וחמישי, הר רודי אסף אותנו ברחבת הפונדק וערך לנו מעין מסדר צבאי, על כל גינוני הטקס. הוא צייר בצבע שמן על המדרכה  קוו ישר, ובמרחק ממול צייר עיגול גדול. וכך, בימים הקבועים, בשעה ארבע פחות דקה בדיוק, (למאחרים לא כדאי היה אפילו להתקרב) הינו עומדים עמידת דום מתוח, מקפידים שחרטומי נעלינו לא יעברו במילימטר את הקו שהר רודי הקפיד לסמן על המדרכה. הוא ניצב במרכז העיגול וקיבל את המסדר. הר רודי ניגש מאחד לשני, מושיט את ידו הימנית ללחיצה ובשמאלו העניק מטבע לחיסכון לכל אחד בתורו. אבל, את המטבע נתן רק לאחר שכל ילד דקלם לפניו פתגם מקומי שתרגומו: "טיפה ועוד טיפה – אגם". מספרים, שהוא ביקש במקום לחיצת יד, שהילד יצדיע מועל יד, אך הדבר לא התקבל וירד מהפרק...
נוהג נוסף הכניס הר רודי לעריכת המסדרים: כאשר הבאנו חבר חדש, היה עליו להתעכב לידו ולומר את שמו בברור. כך גם נהג כאשר חברנו החדש לחץ את ידו.
"ווייס!" – הכריז הסרבי הקטן, בקול רם וצלול.

עוד דבר שהר רודי לא ידע עלינו היה, שמבין עשרת "ילדי המִפקַד", בין שבעה או שמונה היו בני דת משה וישראל...

יהודה לביא

עבור לתוכן העמוד