סופיה - Sofia

לסופיה כמה שמות שליוו אותה לאורך ההיסטוריה הארוכה שלה: הרומאים כינו אותה סֶרדיקָה, שם שנתן לה הקיסר טריאנוס (Traian) במאה השנייה לפנה"ס, והוסיף לה את שם משפחתו – אוּלפּיָה (Serdica Ulpia). לאחר שהעיר ידעה כיבושים ושליטים שונים, התיישבו בה שבטים סלביים החל במאה השישית לספירה. במאה התשיעית, חזרה העיר לשליטה בולגרית, לאחר שהייתה תחת שליטה ביזנטית ומן התקופה הזו היא מקבלת את השם הסלבי – סְרֶדֶץ (Sredets), מן השורש שפירושו "מרכז", "תווך". במאה ה-14, על-שם הכנסייה הגדולה שנבנתה לכבוד אלת החוכמה: "סופיה הקדושה", קיבלה העיר את השם הידוע והמקובל עד ימינו – סופיה. 

הכובשים העות'מאנים (1392), קיבלו שם זה, על-אף שהפכו את הכנסייה שנשאה אותו כינוי – למסגד. בכל תקופת השלטון העות'מאני, אופייה של העיר היה מזרחי ללא פאר או הדר, וזאת למרות חשיבותה כצומת מרכזי בין מזרח למערב, שבו עברו שיירות הסוחרים מאירופה לעבר הבירה – איסטנבול. ירידה משמעותית בחשיבות העיר הייתה במאות ה-18 וה-19, עת היסטוריונים רבים קבעו שזו העיר המוזנחת ביותר בחצי האי הבלקני (כך ק. אירצ'ק). הסיבה המרכזית לאותה ירידה הייתה המלחמות התכופות בין האימפריה העות'מאנית לזו ההבסבורגית, שהביאו לירידת חשיבותה משום שנדחקה הן מבחינה כלכלית והן מבחינה גיאוגרפית. לקראת סוף המאה ה-19, עם התעצמות המאבק לשחרור לאומי של הבולגרים מהשלטון העות'מאני, מקבלת העיר משמעות חדשה, עד שסמוך לתום המלחמה בין רוסיה לאימפריה העות'מאנית, ב-22.03.1879, הוכרזה סופיה כבירת בולגריה החופשית.
 
משנות ה-80 של המאה ה-19, החלה סופיה בתהליך מואץ של התפתחות אדמיניסטרטיבית וכלכלית כאחת. העיר התרחבה, תוך צירוף של כפרים שבסביבתה אל הרשות המוניציפלית. בתי-חרושת ומפעלים צמחו בשכונותיה של הבירה. על אותה תנופה תעיד הצמיחה הדמוגרפית שידעה העיר: ב-1880 – 20,500 תושבים; 1926 – 235,700; 1946 – 435,000; 1985- 1,121,000; 1992- 1,108,000 נפש. ב-110 השנים – גדלה אוכלוסיית סופיה 55 פעמים!
 
יהודי סופיה
לגבי ראשית התיישבותם של היהודים בסופיה יש אגדות והנחות רבות. לצערנו, הוכחות מעשיות על קהילה יהודית יש בידינו רק מתקופת השלטון העות'מאני, החל במאה ה-14 ואילך. אם חיו יהודים לפני כן, בתקופת הממלכות הבולגריות או בתקופה הביזנטית, אין בידינו אפשרות לקבוע באופן שלא משתמע לכאן או לכאן. על כן, אנו מביאים הוכחות על קיום חיי היהודים על-פי נתונים ברורים ומבוססים, כאמור, מן המאה ה-14 - מתקופת השלטון העות'מאני ואילך.

קהילת סופיה בתקופה העות'מאנית
לסופיה חשיבות גדולה בתולדות יהודי בולגריה, בשל מיקומה. היא שימשה צומת דרכים, שאליו התנקזו הנתיבים ממערב אירופה ומשם, אל בירת האימפריה. סופיה והכפרים סביבה היו מרכז חקלאי של גידולי שדה ובעלי חיים, וכן, של ייצור עורות לשווקים ברחבי האימפריה העות'מאנית ואף מחוצה לה. הייתה זו עיר פרזות ללא חומה. ישבו בה, אלה בצד אלה, בניעמים שונים: הונגרים, ואלאכים, מולדובים, סוחרים מראגוזה (דוברובניק של ימינו) ויהודים. האוכלוסייה המקומית הייתה מעורבת - מוסלמים ונוצרים-פרבוסלביים. בשוקיה נמכרו סחורות מן המזרח ומן המערב כאחד. בעזרת מקורות עבריים ועות'מאניים מן התקופה, נתאר בקצרה את חייה של קהילת היהודים בסופיה בתקופה העות'מאנית. על קהילה יהודית בראשית השלטון העות'מאני יש בידינו מקורות מצומצמים ביותר. בכמה ספרי שאלות ותשובות (שו"ת) מוזכר אגב-אורחא, שבעת אותו כיבוש, סוף המאה ה-14, חיו בסופיה שתי קהילות ולהן שני בתי-כנסת: רומניוטי וקהל של פליטים מהונגריה – שגורשו ב-1360 והגיעו לסופיה. אין שום פרטים נוספים. במאה ה-15, עת גורשו יהודים מבוואריה, מעטים מהם הגיעו גם לסופיה (1470). מלבד הידיעה שבאותה תקופה נוסף בית כנסת שלישי – אשכנזי, אין בידינו ידיעות נוספות.

עם הגיעם של ראשוני היהודים ממגורשי ספרד, בראשית המאה ה-16, תפסה קבוצה זו, כמו ברוב קהילות בולגריה של ימינו, את הבכורה. ראשוני היהודים הספרדים שהגיעו לסופיה, מקורם היה בקהילת סלוניקי. מאותה תקופה מתרבים והולכים הנתונים על סדרי החיים היהודיים בקהילת סופיה, ממקורות יהודיים וכן ממקורות אחרים – בעיקר עות'מאניים.

עיסוקם של היהודים באותה עת – ממחצית המאה ה-16 ואילך – היה מסחר בבדים, עשיית גבינות ומכירתן והלוואה בריבית. מספרי השו"ת השונים עולים היחסים בין הקהלים השונים והשתלטותם של יהודי ספרד שזה מקרוב באו, תוך דחיקת רגליהם של הרומניוטים והאשכנזים, שהיו מעטים מהם.

נתונים דמוגרפיים
הנתונים הדמוגרפיים על קהילת סופיה מעטים ביותר. במאה ה-16 (1560/70) חיו בסופיה כ-130 בתי-אב, כ-650 נפשות. בפרמאן שפורסם באדירנה (Edirne), היא אדריאנופול (Adrianopol), ב-7.11.1681 הצטווה הקאדי של סופיה לאסוף את המס לשנת הכספים שבין 1.3.1681 ל- 1.3.1682. הסכום שהוטל על היהודים היה 65,000 אקצ'ה. עוד נאמר: "...אל להם לנסות להתווכח, להוריד (מחיר) או לשלם למעלה מהסכום הנקוב...  עם הופעת גובֶה המס הממונה, על הקאדי לדאוג להעביר אליו את הכסף מהיהודים".

העובדה המשמעותית העולה מהנתונים המצומצמים הללו היא, שמסוף המאה ה-17 מצויים בסופיה 2,600 יהודים משלמי מס מעל לגיל 18 (2,600 משלמי מס יהודים = 25 : 65,000 אקצ'ה). עובדה זו הופכת אותה למרכז היהודי הגדול בין קהילות יהודי בולגריה. עד אז, במאה ה-16 ובראשית המאה ה-17, הקהילות הגדולות בבולגריה היו ניקופול, וידין ופלובדיב.

יחסים בין-עדתיים, סוגי פרנסות, חיי היומיום
מתח בין-עדתי משתקף מהמקור הבא: שידוך של יהודי אשכנזי מסופיה עם בת אדירנה בוטל מטעם משפחת החתן, למורת רוחם של הורי הכלה הספרדים   מאדירנה. אמנם לא מוזכר כל מניע עדתי לביטול הנישואין, אך לא מן הנמנע הוא שהביטול נבע גם מסיבה זו.

חיי היומיום בקהילת יהודי סופיה משתקפים מתוך שלוש איגרות משנות ה-30 של המאה ה-16. אלה נשלחו על ידי יהודים אשכנזים מפשוטי העם לאוסטריה ולאיטליה. הכותבים מצאו מקלט בחלק זה של האימפריה העות'מאנית, וממליצים לקרוביהם לבוא וליהנות מטוב הארץ, מהפרנסה המצויה ומהאוויר הצח והמבריא, לעומת המצב שבו היו שרויים במערב. האיגרות כתובות חלקן יידיש וחלקן עברית.

באוסף שש איגרות, שלוש דנות בעיר וידין ושאר השלוש, עניינן - קהילת יהודי סופיה. באשר לסופיה, מן האיגרות עולים קשיי המסחר עם אוסטריה, וחוסר הביטחון בדרכים, בשל המלחמה. מסיבה זו החליט דוד כהן אשכנזי לנסות את מזלו במסחר עם פולין. עוד נאמר שם, כי סופיה ופלבן נקיות מפגעי המגפה, אשר הפילה חללים בסלוניקי ובאדירנה (איגרת I, עמ' 330); מסופר גם על משלח-ידם של יהודי סופיה, שעסקו בעיקר במסחר, ובייחוד על פרנסות הנשים: השכר שהן קיבלו עבור יצירת קישורי המשי, כארבעה וחצי אקצ'ה ליום; הכותבת, אם המשפחה, השתכרה פרח בחודש כמיילדת. הכסף הספיק להן לחיות ברווחה והן אף הלוו חלק ממנו בריבית (איגרת V, עמ' 341). האיגרת ממוענת לטריאסטה (Trieste). האיגרת האחרונה מבין השלוש (איגרת VI, עמ' 343) היא משנת 1532 ותוכנה משפחתי. מבין השיטין מתברר עד כמה נוחים היו החיים בסופיה. יהודי סופיה מצאו את פרנסתם גם מחוץ לעיר, משקנו מהשלטונות את הזכות לחכירת המסים. יצחק בן-ארסלן (אריה?) ואברהם בן-יצחק, תושבי סופיה, רכשו את הזכות לגביית מסי הייבוא (המוּקַאטַעא –(mukataaלסופיה ולנמל ניקופול, לשנת המס 1561/2, בסכום של 72,000 אקצ'ה.

יחסי הקהילה עם האוכלוסייה המקומית ועם השלטונות
חיי היהודים בסופיה שזורים יחסי גומלין עם התושבים המקומיים, על רקע עסקיהם עם המוסלמים והנוצרים בעיר.

שטר מכירה של בית בסופיה, משנת 1680, מלמד על העברת בעלות מנוצרי ליהודי- אשכנזי, שלמה בן-יוסף. הבית היה מצוי בין בתיהם של מוסלמים לבין בתיהם של "פרץ היהודי" ו"קוֹרַדוֹ (?) היהודי". לבית שני חדרים בקומת הקרקע; שלושה בקומה השנייה, שבאחת מהן מצויה אח; שני מרתפים, מחסן, באר בחצר, גינת ירק ועצי פרי. מחיר הנכס היה 165 גרושים ישנים.

לפנינו שתי עובדות: ראשית, שלמה בן-יוסף האשכנזי היה יהודי אמיד וזאת, לפי גודלו ושוויו של הנכס. שנית, בשלהי המאה ה-17, התגוררו במעורב יהודים בצד מוסלמים ונוצרים, באחת השכונות המכובדות של העיר, הוַוארוֹש Város)). זו לא הייתה החריגה היחידה מניסיונות ההפרדה בין הקבוצות האתניות השונות: מוסלמים, נוצרים, יהודים וצוענים. השלטונות לחמו בתופעות אלה בעזרת צווים, שפקדו על שמירת האינטרסים המוסלמיים, כפי שעולה מן המקרה הבא: בשנת 1680 הוציא הקַאדיעסכּר (Kadiasker) של רומליה פרמאן אל הקאדי של סופיה מכתב, ובו הוא מתריע על כך שנשים מוסלמיות נאלצות לרחוץ במרחץ העירוני (החַמַאם-hamam) ביחד עם נשים יהודיות "ולא-מאמינות נוספות", אף על פי שבווארוש מצויים בתי מרחץ נפרדים לבני הדתות השונות. הקאדי של סופיה מצווה להפסיק מיד הפרה בוטה זו של חוקי האִסלאם. "כל המפר צו זה, ייענש בהתאם לחוק השרעי".

סביר להניח שתופעה זו, הפרדת הלא-מאמינים (כּפֶרֶה - Kefere) מהמוסלמים, לא הייתה חד-פעמית, אלא חזרה ונשנתה. הניסיון לבלום את הערבוב, הביא להתערבות רמת הדרג. היו גם מקרים שבהם סבלו היהודים מיחס נוקשה ועוין מצד השלטונות.

כך, למשל, בפרשה שראשיתה בעיר סמוקוב (Samokov), כ-80 ק"מ דרומית לסופיה, וסופה בבית הדין השרעי של סופיה. מדובר בתלונתו של אחד הסִפּאהִי (Sipahi), בפני הקאדי של סופיה, בשנת 1550. השתלשלות העניינים בתמציתם היא  כדלקמן:

הספאהי ג'אפר בּיי אבן-עבדאללה, מנכבדי סמוקוב, דרש להחזיר לו סכום של עשרים אלף אקצ'ה, שנלקחו מבנו עות'מאן, ככּוֹפֵר-דם. הסכום שולם למשפחת לוי בן-ישראל, על שום שעות'מאן ועוד מספר צעירים מוסלמים שרפו למוות את בנו, ישראל בן-לוי. טענתו של התובע ג'אפר ביי הייתה, שבנו וחבריו המוסלמים רצו להחזיר את הכּופֶר, ישראל בן-לוי, לדת האסלאם, שהנ"ל התכחש לה לאחר שקיבל אותה עליו קודם לכן. מן העדויות השונות עולה, כי הקאדי של סמוקוב שכנע את משפחת בן-ישראל לקבל את הסכום הנזכר, כפיצוי ככופר דם, על-מנת למנוע מתח בין היהודים לבין המוסלמים בעיר. המשפחה הסכימה, אך נאלצה מיד לעזוב ועברה לסופיה. שני נימוקים העלה הספאהי בכדי שהכסף יוחזר לו: ראשית, זה סכום שהיה מיועד כמס לאוצר המדינה. שנית, בנו נהג בצדק כלפי אדם שבגד בדתו. בית הדין של סופיה קיבל את טענותיו וחייב את ההורים, לוי בן-ישראל ורבקה בת-יהודה, להחזיר לג'אפר ביי את כספי הפיצויים. לפנינו מקרה של אכיפת חוק על משפחה יהודית, בשל מעמדו הרם של התובע.

אף על פי שבית הדין המקומי פסק לתת למשפחה פיצוי כספי בגין מותו של הבן, הערכאה בסופיה ביטלה זאת. ניתן להניח כי מעמדו הרם של האב גרם לתפנית. לפנינו יחס של איפה ואיפה כלפי בני המיעוט היהודי.

הקאדי של סמוקוב ניסה למנוע תסיסה בין תושבי העיר וציווה לשלם פיצויי כּופֶר למשפחת ההרוג. לעומתו, בית הדין של סופיה לא ראה בשריפתו למוות של הבן מעשה שיש לתת עליו את הדין, אלא פעולה צודקת, שמטרתה לשמור על עיקרי האסלאם. לדעתנו, לקאדי המקומי היה אינטרס לשמור על נתיניו היהודים, ואילו בעיר הגדולה לא זכתה המשפחה להתחשבות או לגישה אוהדת מצד השלטונות.
המרות דת בקרב היהודים לא היו חזון נפרץ. מכאן שלפנינו מקרה חריג. עד כמה שידוע לנו, זו הפעם הראשונה שיהודים מוזכרים בסמוקוב. ייתכן שהמספר המצומצם של יהודים בעיר הביא את הצעיר להמיר את דתו. אין לפסול את האפשרות שהדבר נכפה עליו ובשל כך, חזר בו. מכל מקום, במקרה שלפנינו סבלה של המשפחה היה משולש: היא איבדה את בנה, נאלצה לעזוב את העיר ולבסוף אף נדרשה להחזיר את כספי הפיצויים.
 
המסוי
בנוסף למסים הרגילים, מנת חלקם של הלא-מאמינים, הופיעו, חדשים לבקרים, מסים מיוחדים שהטילו השלטונות. כך, למשל, נדרשו יהודי סופיה, כמו שאר הרעאיא, לשלם את הוצאות הסיור של הווזיר הגדול חוסיין פּאשא, מבלגרד למונסטיר (Monastir, כיום בּיטולה - Bitola), במקדוניה של היום. הסכום הכולל שנדרשו לשלם כל החייבים במס בקאזא של סופיה, עמד על 63,936 גרוש, מזה חלקם של תושבי שכונת ווארוש היה 3,760 גרוש. התושבים היהודים נדרשו לשלם 1,930 גרוש. מס מיוחד זה נאסף ב-26.7.1731. מהמסמך לא ברור על פי איזה חישוב שולם המס. האם הוא הוטל רק על היהודים שהתגוררו בשכונת ווארוש שבעיר, או על כל הקאזא? חוסר בהירות זה מונע מאתנו לחשב את מספר היהודים בעיר באותה עת, נתון שהיה מאפשר מעקב אחר השינויים הדמוגרפיים. מן הצו עולה בבירור, שהייתה הפרדה בחישוב המסים ובאיסופם מהיהודים, כפי שהיה נהוג לעתים באימפריה העות'מאנית.

ערכאות של גויים
בתעודה משנת 1550 מופיעים לראשונה שני היהודים שהזכרנו למעלה: אברהם בן-יצחק תבע מיצחק בן-ארסלן פיצוי, היות שקנה ממנו סוס פגום ובעל מום. השופט דרש מארסלן להביא הוכחות לכך שלא ידע את מצבו של הסוס. כאשר נבצר הדבר ממנו, הסתפק השופט בשבועתו של הנתבע ובכך תמה הפרשה.הדיון המשפטי התקיים בפני בית הדין השַרעי של סופיה, כלומר ב"ערכאות של גויים". המנהיגות היהודית הרוחנית באימפריה העות'מאנית ואף מחוצה לה, התנגדה למערכות המשפט של הנוכרים. ייתכן שזה היה דיון חוזר, לאחר שאחד הצדדים יצא בלתי-מרוצה מפסיקת בית הדין של הקהילה.

במקרה אחר שהובא בפני הקאדי של סופיה בשנת 1605, הואשם יהודי אשר רק כינויו נותר ברישומי הסג'ל של בית הדין השרעי: קֶפּנֶק (Kepenek). פירוש המילה בטורקית, גלימת רועים מבד גס. אותו יהודי, שהיה חלפן וסוחר בחפצי כסף וזהב –צראף(sarraf) , נאשם בכך ששדד 320 מטבעות זהב מסוחרים מולדובים שהגיעו לסופיה. הוא נאשם גם בכך שרימה אותם בשער החליפין לכספם. סוחרים מוסלמים ששמעו על כך, התנפלו על החלפן היהודי, ותחת האיומים החזיר חלק מהמטבעות. בית הדין השרעי נדרש לסוגיה זו, אך הממונים על הקאדי ציוו עליו לנהל את החקירה בזהירות מרבית ולוודא שאכן, כל העובדות הובאו לפניו. עליו היה להימנע מלגרום עינויים כלשהם, "מעבר למה שהספרים הקדושים מתירים". זו הייתה האשמה חמורה. נראה שהיה מדובר בסוחר אמיד ומכובד. השלטונות נצטוו לחזור ולבדוק את התביעה, שמא זו עלילת שווא. לצערנו, אין אנו יודעים כיצד נסתיימה אותה פרשה.

מהנתונים שהבאנו, נראה שלא כל הסכסוכים בין היהודים לבין עצמם מצאו את פתרונם בבית הדין הרבני של סופיה: יעקב בן-אפרים ביקש מחברו למסחר, שמואל בן-אהרון, דחייה בתשלום חוב על סך 5,000 גרוש ישנים. החוב היה בגין בגדים צבעוניים, המכונים "צמר לונדון", אשר היו עשויים בד מסוג kersey. שני הסוחרים, שהיו מהקהל האשכנזי, שיתפו פעולה בעסקים למעלה מעשר שנים. הנתבע ביקש אמנם משותפו, שמואל בן-אהרון, דחייה של תשלום החוב, אך לפני בית הדין טען שכבר פרע אותו במלואו. לאחר שהובאו הוכחות שהכסף לא שולם, חויב יעקב בן-אפרים בדין. המקרה היה ב-28.3.1689. הסכום הגבוה והמסחר בבדים מיובאים, מרמזים שבין יהודי סופיה היו סוחרים אמידים, שעסקו בייבוא בדי צמר איכותיים מחוץ לאימפריה העות'מאנית.

ערכאות של גויים, בדומה להלכות עבודה זרה, היו מן האִיסורים החמורים שידעה היהדות עוד מימי הגלות הראשונים מהמאה הראשונה לספירה. ביושבם בגלות ספרד, נהוג היה להוסיף לתעודות משפטיות שנכתבו לטינית, משפטים ספורים בעברית, למתן יתר תוקף למסמך. למרות האיסור בפנייה אל ערכאות של גויים, חזרו ונישנו הפניות אל פקידי המשפט הלא-יהודים, למורת רוחם של רבני הקהילות.

עיקר הפניות נעשו על ידי סוחרים יהודים, במיוחד הגדולים שבהם, שלא מצאו את סיפוקם בבתי הדין של קהילתם. בהתנגדותם לאותן ערכאות, הביאו הרבנים נימוקים פרגמטיים, כגון חיסכון בממון, היתקלות בשופטים שאינם בקיאים בדיני ישראל ומכאן, אי-נעימויות בלתי צפויות למתדיינים, אך בעיקר – בכך שאם אינם פונים לערכאות של גויים, הם שומרים על תורתם!

אפשר לסכם ולומר, שבסכסוכים כספיים או אחרים בין יהודים למוסלמים, לא קופחו הראשונים בשל אמונתם השונה. בית הדין השרעי של סופיה זיכה אותם, בדרך-כלל, ביחס הוגן. המקרה שהבאנו למעלה, בפרשת היהודים מסמוקוב, יוצא דופן.

קשרי סחר-חוץ של יהודי סופיה
סופיה הייתה מוקד למסחר, אליה הגיעו סחורות מהאימפריה העות'מאנית ומחוצה לה. כך גם עולה ממקרהו של אותו סוחר יהודי, תושב סופיה, שהיה בקשרי מסחר עם שותפו בוונציה. הסוחר מסופיה שלח אל הסוכן שלו בוונציה את סחורתו, וקיבל בחזרה את הרווחים (הרִיטרַאטוֹ), בניכוי הוצאות של "שמונה למאה" - 8% לשנה. המקרה הובא בפני הרב שמואל גאון (1618-1663), משום מחלוקות שהתגלעו בין השותפים וצאצאיהם, מהן עלו מנהגי הירושה השונים ועניינים נוספים, החורגים ממסגרת עבודה זו.

עדות נוספת למסחר בין סופיה לוונציה מצויה בתעודה משנת 1649: שטר חליפין בין סוחרים יהודים משתי הערים הנזכרות. חלקו של השטר כתוב לדינו (ג'וּדֵיאוֹ אספניול) וחלקו עברי. הוא דן במשלוח 21 חבילות של עורות-קוֹרדוֹבַאנִי, בסכום של 2,405 דוקאטים. החשבון נשלח מהנאמן, שותף שישב בפריז. לפנינו משולש עסקי: סופיה-ונציה-פריז, בו היו מעורבים הסוחרים היהודים: שמואל בר-יצחק, יצחק בן- נחמיאס ואחרים, שישבו בוונציה, והאחים דוד ואברהם בן-אשר, שמושבם היה בסופיה.

המסחר בתוך תחומי האימפריה העות'מאנית
סוחר יהודי שיצא בשיירה מסלוניקי עם משלוח בדים לסופיה נרצח בדרך. הדבר הגיע לידיעתנו, בשל התגלעות בעיות הלכתיות אשר צצו בעקבות דיני ירושה שתבעה האלמנה.

בשיירה אחרת, הפעם בין סופיה לסקופיה, נרצח יהודי מבלגרד. לאיש היה שפם בעל מידות וכינויו, בשל כך, היה "בּיוקלי" (Bıyıklı), בעל שפם בטורקית. אלמנתו לא קיבלה היתר להינשא מחדש, מחוסר סימני זיהוי. השיירות שנעו בדרכים היו מעורבות, מוסלמים, נוצרים ויהודים. כאשר השודדים התנפלו, שדדו או רצחו את משתתפיהן, הם לא הבדילו בין הקורבנות. כך אירע לשיירה שנעה בין סופיה לסלוניקי בשנת 1606. בין הנרצחים היו סוחרים יהודים וכן הקאדי של סופיה ונשותיו. המקרה הגיע אלינו מחיבורו של ר' שלמה בן-אהרון חסון (? – 1602): "משפטים ישרים". עם כל חשיבותו של המסחר עם ארצות שמחוץ לאימפריה העות'מאנית, את עיקר פרנסתם מצאו סוחרי סופיה בגבולות האימפריה פנימה, בהובילם את מרכולתם בשיירות. נראה שזה היה המצב בכל קהילות ישראל בגבולות בולגריה של ימינו.

יהודי סופיה במאות ה-18 וה-19
במחצית המאה ה-18 קהילת יהודי סופיה היא הגדולה מבין קהילות בולגריה. נזכיר כמה מהרבנים שעמדו בראש הקהילה באותן שנים:
ר' ראובן בן-יעקב טיביה, כיהן בין 1752 ל-1795. עוד כיהנו בסופיה הרבנים ר' יצחק צאדקה, ר' יעקב שמואל מדג'אר, ר' יוסף יקותיאל, ר' וידאל פאסי, ר' חיים יוסף אליקים ועוד רבים אחרים. חלק מהם כתבו חיבורים שזכו להיות מודפסים ונודעו בחשיבותם אף מחוץ לגבולות סופיה ובולגריה. ב-1808 בא לסופיה הרב רחמים אברהם ונטורה מספאלטו (ספליט של ימינו – Split), ושימש בתפקידו עד 1820.
בשנת 1876 הגיע לעיר הרב גבריאל אלמוזלינו, יליד ניקופול, וקיבל על עצמו את תפקיד הרב הכולל של יהודי סופיה. עם תום המלחמה ב-1878 וכינון בולגריה העצמאית בחלק זה של המדינה, הוא נהיה רבה הראשי הראשון של יהדות נסיכות בולגריה. בתור שכזה, הוזמן לייצג את המיעוט היהודי באסיפה המכוננת הראשונה של המדינה העצמאית, שהתכנסה בבירה ההיסטורית – טרנובו (Tărnovo).
בעת שהתחוללו הקרבות בפאתי סופיה, עמדה סכנה שהצבא העות'מאני הנסוג יעלה  באש את העיר. סיפורי גבורה רבים קשורים בהתייצבותם של יהודי העיר להגן עליה מפני הפורעים וכן לכבות דליקות שהצבא הנסוג גרם. אך בדומה למקומות אחרים, גם יהודי סופיה היו נתונים למעשי שוד וביזה מצד הצבא הרוסי ופורעי חוק בולגרים.

בעת המפקד שערכו השלטונות הבולגריים ב-1880 חיו בסופיה 5,000 יהודים ולהם שישה בתי-כנסת. בית העלמין עד 1897 היה במקום הקרוי אז "שוק המלח", אך בצו עיקול שהוציאה העירייה, למרות התנגדות מוסדות הקהילה, הופקע השטח בשל התרחבות העיר. בית העלמין מאז ועד ימינו מצוי בחלקה נפרדת, בסמוך לבית העלמין הבולגרי הכללי. בין המצבות החדשות מפוזרות כעשרים עתיקות יותר, שהובאו מבית העלמין הישן שחוסל. בשלהי המאה הוקמה הקונסיסטוריה – המוסד המרכזי של יהדות בולגריה, שטיפלה בכל השאלות של הקהילות במדינה.

קהילת יהודי סופיה במאה ה-20 וראשית ה-21
גולת הכותרת של ראשית המאה ה-20 בחיי יהודי סופיה וקהילות בולגריה כולן הייתה חנוכת בית הכנסת החדש, שנפתח ברוב עם ובהדר, כשבין המוזמנים היו משפחת המלוכה, שרים ונכבדים רבים. הדבר היה ב-23 בספטמבר 1909. המוסד הדתי המרכזי היה מפואר ורחב ידיים, שהיה ביכולתו להכיל 1,300 מתפללים. מבין הרבנים החשובים כדאי להזכיר את הרב  ד"ר ארנפרייס, ר' אברהם פיפאנו, מחבר "חגור האפוד", והד"ר ר' אשר חננאל – הרב האחרון של יהודי בולגריה, שכיהן בו עד מותו, בסוף שנות ה-40 של המאה.

במלחמות הבלקן – 1913-1912, יהודי סופיה מנו כ-17,000 נפש (מתוך 82,621 תושבים). ביניהם גויסו לצבא – 1,421 איש, שתמכו בקרוב ל-3,400 בני משפחה. על-פי דיווחי ארגון העזרה ליהודים - UAI, נאספו למעלה מ-166,000 פרנקים צרפתיים כסיוע לאותן משפחות, מתוך זה – 24,000 פרנק תרומת הארגון הנ"ל. מכאן אנו למדים שאחוז גבוה (רק הגברים!) מהאוכלוסייה היהודית התגייס לצבא!

מוסדות יהודיים שקמו בבירה היו בית חולים, בית יתומים וב-1934 נחנך "בית העם", המשמש את היהודים שנותרו בסופיה עד היום. בהיותה הקהילה הגדולה במדינה – עד לעלייה הגדולה בסוף שנות הארבעים חיו בעיר כמחצית מיהודי בולגריה, למעלה מ-25 אלף נפש  ורוכזו בה כל המוסדות המרכזיים של יהודי בולגריה. היו בה בנקים בהנהלה יהודית, מוסדות צדקה למיניהם וכן בתי-ספר לכל הגילאים. גם בחיי התרבות הייתה קהילת סופיה "חלון הראווה" ליהדות בולגריה; בשנות השלושים היה ניסיון להקים להקת תיאטרון, אך אף על פי שהוא היה קצר ימים, חלק משחקניו תפסו את מקומם בתיאטראות הבירה. כן נוסדה תזמורת סימפונית שעיקרה היו נגנים יהודים. מוסד מוזיקלי אחר בעל חשיבות היה "מקהלת צדיקוב", שנוסדה בשנת 1908 על ידי המוזיקאי משה צדיקוב, אך עיקר פרסומה בא לה לאחר מלחמת העולם הראשונה. המקהלה תרמה רבות לטיפוח התרבות בקרב יהודי סופיה ובקרב שאר קהילות בולגריה. לאחר העלייה ההמונית, חודשה פעילותה של המקהלה בישראל. מטבע הדברים, הפעילות הציונית בקרב יהודי סופיה הקיפה את כל המפלגות ואת תנועות נוער השונות: "השומר הצעיר", "בית"ר", "הנוער הציוני", אגודת הספורט "מכבי" ועוד. בקהילת סופיה יצאו לאור עיתונים רבים, בלאדינו ובבולגרית, ששיקפו את קשת הדעות של הפלגים השונים – ציוניים ואחרים.
 
תקופת השואה
במאי 1949 נותרו בסופיה כ-5,000 יהודים. בראשית שנות האלפיים נמנו בעיר כ-3,000 יהודים, מהם רבים הקשורים בנישואי תערובת.

חיי היהודים סובבים סביב הפעילויות ב"בית העם", שם יש חוגים שונים ובית ספר של יום ראשון לילדים הצעירים. את החגים מציינים לרוב בבית הכנסת המשופץ או ב"בית העם". ב-1992 חידשה פעילותה תנועת "השומר הצעיר" בעיר, כאשר קרוב לשבעים מחניכיה עלו בעשר השנים האחרונות לארץ. כן קיימת פעילות של תנועת הנוער של "בני-ברית". רוב המימון של פעילויות הקהילה ומוסדותיה בא מכספי ה"ג'וינט". בין 1989 ל-2002 עלו לישראל למעלה מ-3,000 מיהודי בולגריה, מרביתם מסופיה.
 
מקורות:
ד"ר צבי קרן: מבוא לדוקטורט על קהילת רוסצ'וק; ממצאים יהודיים בבולגריה בתקופת האימפריה העות'מאנית; חקר בתי העלמין והארכיונים של בולגריה
ד"ר פנקוב & ד"ר דויקוב: ערי בולגריה
ח. קשלס: קורות יהודי בולגריה

חזרה לראש העמוד