מסעה של הספינה "סלבדור" - ישראל (איזי) אלמוג

 מיזם של איש אחד, לעלות נגד כל הסיכויים - החלום ושברו

בין אפריל 1939 ליוני 1940 יצאו מנמלי בולגריה שש ספינות מעפילים, ועל סיפוניהן כ-2,500 מעפילים, מרביתם מבולגריה וחלקם מהונגריה. ההפלגות היו פרי יוזמתו של אדם פרטי – ד"ר ברוך קונפינו, רופא עיניים ועסקן ציוני מבולגריה – ללא שום סיוע מצד המוסדות בישראל. התנאים בספינותיו של ד"ר קונפינו היו קשים ביותר: התמרמרות רבה שררה בקרב העולים ששילמו במיטב כספם עבור הנסיעה, מפני שהדוחק בספינות היה רב, כמות האנשים שהועלו על כל ספינה עלתה בהרבה על קיבולתן, התנאים הסניטריים היו ירודים מאוד והמזון לא תמיד הספיק עד סוף המסע. בשל עובדות אלה הואשם ד"ר קונפינו (עוד לפני פרשת "סלבדור") בסיכון חיי העולים. ברם, חרף התנאים הקשים הללו הגיעו כל הספינות לישראל והעולים נקלטו ביישוב.

 
1. יחס הסוכנות היהודית להעפלה באמצעות יזמים פרטיים

למרות הישגי מפעל העלייה הפרטי של ד"ר קונפינו, הסתייגו ממנו המוסדות בארץ, מסיבות שונות, בהן התנגדות עקרונית להעפלה שלא באמצעות המוסד לעלייה ב', אלא באמצעות יזמים פרטיים שד"ר קונפינו היה בין הבולטים שבהם. ההעפלה על ידי יזמים פרטיים אורגנה ללא תיאום עם הסוכנות והמוסד לעלייה ב', ולעתים קרובות אילצה מוסדות אלה להתמודד עם מצבים בלתי צפויים ועובדות מוגמרות.
חשד כלפי היזמים הפרטיים, שהמניע העיקרי לפעולתם הוא עשיית רווחים קלים על חשבון העולים. גם התנאים הקשים ששררו בספינות, שגבלו בסיכון נפשות, גרמו למוסדות להסתייג מהיזמים.

בשנת 1940 טרם חדרה לארץ המודעות בעניין סכנת ההשמדה שריחפה על יהודי אירופה, והעלייה הבלתי חוקית לא נתפשה כעלייה להצלת נפשות. מסיבה זו העדיפה הסוכנות עלייה סלקטיבית, שעונה על "הצרכים הלאומיים", ומאחר שלא הייתה לסוכנות כל שליטה על בחירת העולים בעלייה הפרטית, היא התייחסה אליה בשלילה.

כאשר החלה המלחמה, העדיפה הסוכנות עלייה חוקית באמצעות רישיונות ממשלת המנדט (סרטיפיקטים) על פני עלייה ב', מאחר שהאמינה שבאמצעות דיפלומטיה שקטה תוכל להביא מספר רב יותר של עולים מאשר באמצעות עלייה ב'. נוסף על כך, הנהגת היישוב האמינה בצורך שבשיתוף פעולה עם הבריטים במלחמה מול האויב הנאצי המשותף, ועלייה בלתי חוקית בתקופה זו לא עלתה בקנה אחד עם שיתוף פעולה עם הבריטים. מסיבה זו, לאחר פעילות מוגברת בשנת 1939 ובתחילת 1940, דעכה העלייה באמצעות המוסד לעלייה ב', החל באביב 1940.

 
2. ביקוש גובר לעלייה מבולגריה בשנת 1940

היחס המתנכר של הסוכנות כלפי צורכי העלייה מבולגריה יצר רגשות אכזבה ותסכול עמוקים בקרב ההנהגה הציונית של הקהילה. רגשות אלה גרמו להסתדרות הציונית המקומית ליטול יוזמה שבמסגרתה הוקם ועד לעלייה, שהחל בארגון העלייה מבולגריה. בשלהי 1939 מצא הוועד אונייה גדולה המתאימה ל-1,000 נפשות בתנאים סבירים. ברם, התוכנית נכשלה בגלל היעדר מימון לשכירת האונייה. הסוכנות סירבה לאשר שימוש בכספים שנאספו בבולגריה במסגרת "יום השקל". מנהיגי הקהילה צייתו ל"דין התנועה", והתוצאה הייתה שהוועד לא הצליח לממש את המטרה שלשמה הוקם.

באותה תקופה, שלהי 1940, גבר מאוד בבולגריה הלחץ לעלות לארץ ישראל, מכמה סיבות:
 
הרצון לעלות גבר מאוד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. בולגריה הצטרפה למדינות הציר והמלך בחר בממשלה פרו-נאצית שבה ראש הממשלה ושר הפנים היו אנטישמים מוצהרים. ממשלה זו חוקקה חוקי גזע בנוסח חוקי נירנברג והחלה לרדוף את היהודים.
 
חשוב מאוד לציין שבבולגריה הייתה תנועה ציונית חזקה מאוד ומושרשת, ומוסדות הקהילה נשלטו על ידי הציונים. במסגרת הפעילות הציונית התקיימו תנועות נוער ציוניות המושרשות היטב ברחוב היהודי. כאשר החלה רדיפת היהודים היה לקהילה פתרון ברור – לעלות בכל דרך אפשרית.

גורם נוסף שהגביר מאוד את הביקוש לעלייה היה קבוצה גדולה של מגורשים חסרי נתינות בולגרית, שהתקבצו בפקודת משטרת בולגריה בעיר הנמל ורנה. המשטרה חיפשה כל דרך אפשרית כדי "להיפטר" מיהודים אלה.
 
לעומת הביקוש הגובר לעלייה, הצטמצמו מאוד האפשרויות הפיזיות לעלות בשלהי 1940, מכמה סיבות:
דעיכת פעולת המוסד לעלייה ב' (ראה לעיל).
כישלון "הוועד לעלייה" (ראה לעיל).
מספר זעום של סרטיפיקטים לבולגריה שהוקצה על ידי המוסדות הלאומיים בארץ.

 
3. ההכנות להעפלה

צירוף כל הגורמים האלה תרם ליצירת חלל שמולא על ידי יוזמה מקומית פרטית לארגון עלייה. בתקופה זו היה ד"ר קונפינו האדם היחיד בבולגריה שהיה בעל ניסיון מוכח בארגון עלייה. הוא נענה לאתגר בהקימו ועד ציבורי לעלייה, כהתרסה לוועד שהוקם על ידי הנהגת הקהילה שנכשל בפעולתו. בהיותם חסרי ניסיון כלשהו בארגון עלייה או במקצוע הימי, סמכו חברי הוועד על ד"ר קונפינו וראו בו את מנהיגם. הוועד הציבורי החל בארגון הפלגת ספינת מעפילים נוספת, אך הדבר לא היה קל: 
 
הקושי למצוא ספינה הי עצום, עקב תקנות חדשות שאסרו על בעלי ספינות בולגריות שכבר הפליגו לארץ להשכיר את ספינותיהם להפלגות נוספות. התקנות התקבלו בעקבות לחץ ואיומים של בריטניה על בולגריה, לא לאפשר יציאת מעפילים בספינות בולגריות מנמלי הים השחור. הלחץ הופעל באמצעות שגריר בריטניה בסופיה. (באופן מגוחך, הלחץ הבריטי לא מנע ממשטרת בולגריה ללחוץ בעת ובעונה אחת על היהודים המגורשים שבוורנה להפליג).
 
היעדר כל סיוע מצד המוסדות בארץ לד"ר קונפינו ומניעת כל סיוע ממנו. למעשה, המוסדות התעלמו ממנו, חרף העובדה ששמו ומפעלו היו ידועים היטב, גם לאנשי מחלקת העלייה של הסוכנות וגם לאנשי המוסד לעלייה ב'.
 
רכישת ספינה והכנתה להפלגה:
בסופו של דבר, רכש הוועד ספינת מפרשים ישנה עשויה עץ באורך 20 מטר, ברוחב 5–6 מטרים ובמשקל 100 טון. הספינה, שנרכשה בכספי הנוסעים ששילמו בעד הנסיעה, שימשה בעבר להובלת פחם בין נמלי הים השחור, אך פעולתה הושבתה ובעליה שמח להיפטר ממנה מחמת גילה ומצבה הרעוע. למעשה, הייתה זאת גרוטאת עץ שסיימה את חייה על המים. שם הספינה – "צאר קרום", הוסב לשם הסמלי – "סלבדור" ("המושיע" בלאדינו, שפתם של יהודי בולגריה). כדי להתגבר על התקנה האוסרת על ספינות עם דגל בולגרי להשיט מעפילים, הוסב דגל הספינה לדגל אורוגוואי.

חוות הדעת המקצועיות שניתנו לפני האסון שפקד את הספינה (שעליו יסופר בהמשך), וגם העדויות בעקבותיו מצביעות על כך שהספינה הייתה בלתי כשירה לשיט. העץ שממנו הייתה בנויה היה במצב של ריקבון מתקדם, לא היה לה מנוע ואמצעי ההנעה היחידי שלה היו מפרשי הספינה. האפשרות לרכישת מנוע נשקלה על ידי הוועד הציבורי אך נדחתה עקב שתי סיבות: העלות הגבוהה והחשש שגוף הספינה לא יעמוד ברעידות המנוע. מה גם שהספינה חסרה ציוד בטיחות בסיסי ביותר. רשימת הציוד החסר הייתה ארוכה וכללה בין השאר אמצעי ניווט (מצפן) ומשדר רדיו-טלפון. בדיעבד, היעדר משדר הגדיל את ממדי האסון כי הספינה לא יכלה להזעיק עזרה באמצעות שידור אותות מצוקה. לא היו בספינה סירות הצלה ולא סופקו חגורות הצלה לכל הנוסעים. לפי עדויות הניצולים, החגורות שסופקו מולאו בעשב ים שתפח ומשקלן עלה במגע עם המים בשעת האסון. בדיעבד, חגורות ההצלה גרמו לטביעת חלק מהקורבנות.

מנהל נמל ורנה, בעל הסמכות החוקית בנמל, ערך בעצמו סקירה בספינה, ובעקבותיה קבע שאין היא ראויה לשימוש ועל כן אסר את הפלגתה. אך בסופו של דבר, הוא נכנע ללחץ שהופעל עליו על ידי המשטרה שרצתה להיפטר מהיהודים חסרי האזרחות הבולגרית שגורשו על ידי משטרת בולגריה.
השמועות על מצב הספינה הגיעו לאוזני הקונסיסטוריה – הנהלת קהילת יהודי בולגריה. בעקבות השמועות, הוזמנו נציגי הוועד הציבורי של ד"ר קונפינו למשרדיה בסופיה, לבירור העניין. הישיבה נערכה ב-29 באוקטובר 1940, חמישה שבועות לפני הפלגת "סלבדור". חברי ההנהלה מתחו ביקורת קשה על הוועד. הנציגים נשאלו מה בדעתם לעשות כדי להקטין את סיכון חיי הנוסעים ואף נתבקשו לבטל את הפלגת הספינה עקב מצבה. נציגי הוועד ציינו בתשובה שהם מודעים למצב הספינה, אך פועלים לכך שייערכו בה שיפוצים כדי להתאימה אף להפלגות נוספות. לפי כל העדויות, לא נערכו בספינה כל שיפוצים רציניים, מלבד דרגשי עץ שהותקנו בבטנה ועל סיפונה.
 
קיבולת הספינה ומספר הנוסעים בפועל:
המארגנים הוזהרו שאין להעמיס על הספינה מעל 250 נוסעים. לפי שטח הדרגשים שנבנו הגיע הוועד למסקנה שמספר המקומות בספינה אמור להספיק ל-276 נוסעים. (גובה הדרגשים היה כ-60 ס"מ ורוחבו כ-1.1 מטרים, וכל דרגש הוקצב לשני נוסעים). לעומת מספר המקומות התיאורטי, הכילה רשימת הנוסעים שהוכנה על ידי הוועד 322 שמות. לפי עדויות שונות, מספר הנוסעים בפועל הגיע
ל-352 נפשות. מהפער בין מספר הנוסעים ברשימה למספר בפועל, נובע ש-30 נוסעים הועלו לספינה ברגע האחרון ממש והמארגנים אף לא הספיקו להוסיף את שמם לרשימת השמות. ההוכחה נמצאת ברשימת הקורבנות החקוקים על מצבת הקבר בהר הרצל: ברשימה מופיעים שמות שלא מופיעים ברשימת הנוסעים המקורית. לחץ המשטרה לדחיסת הספינה הבלתי כשירה מעבר לקצה גבול היכולת, הגביר את הסיכון בהפלגתה ובדיעבד אף העצים את ממדי האסון. עם זאת, אין מנוס מהמסקנה שהוועד הציבורי לא היה ער להשלכות החמורות של דחיסת הספינה, מאחר שלפי התכנון, עם הגעת הספינה לאי רודוס היה עליה להעמיס עוד 50 נוסעים נוספים מספינת המעפילים Pancho.

 
4. נוסעי "סלבדור"

בבית הקברות בהר הרצל בירושלים חקוקות על לוח אבן שליד קבר האחים והאנדרטה לזכר קורבנות "סלבדור", העובדות היבשות המסכמות את האסון במספרים: 352 מעפילים היו על הספינה, מתוכם 238 אבדו במצולות ו-114 ניצלו. מי היו נוסעים אלה?
 
אזרחות:
הרוב המכריע של נוסעי "סלבדור", כשני שלישים מתוכם, היו בעלי אזרחות בולגרית ואילו השליש הנותר היו בעלי אזרחות זרה או חסרי אזרחות. הרוב המכריע מבין האזרחים הזרים גורשו על ידי משטרת בולגריה בעקבות הצטרפות בולגריה למדינות הציר ולמדיניות של רדיפת היהודים שאומצה על ידי הממשלה הפרו-נאצית.
 
משפחות מול בודדים:
כ-250 מהמעפילים ב"סלבדור" עלו במסגרת משפחתית שכללה קרוב ל-100 ילדים עד גיל 13. שאר העולים, כ-100 במספר, היו חלוצים בוגרי תנועות נוער ציוניות (השומר הצעיר, מכבי ובית"ר) שגילם הממוצע היה 16–29. צעירים אלה עלו כבודדים.

 
5.  הפלגה ואסון

 

הפלגתה של "סלבדור" עד איסטנבול:
הספינה יצאה לדרכה ב-3 בדצמבר 1940. לפי הסידורים שנקבעו על ידי הוועד הציבורי היה על גוררת לגרור אותה עד איסטנבול. בפועל היא נגררה עד 30 מיל מהכניסה לבוספורוס ומשם היה על הספינה להפליג בכוח מפרשיה בלבד. אולם, הספינה נתקעה במשך יומיים ללא תנועה בגלל היעדר רוח. בסופו של דבר נגררה "סלבדור" לאיסטנבול על ידי גוררת תורכית שעברה במקרה במקום.

 
"סלבדור" נגררה עד מבואות נמל איסטנבול שבו נשארה חמישה ימים. לפי הסידור שנקבע על ידי הוועד הציבורי לגבי המשך ההפלגה, הייתה גוררת תורכית אמורה לגרור אותה לכל אורך ים השיש ומיצר הדרדנלים, עד היציאה לים האגאי. משם, עם היציאה לים הפתוח, הייתה אמורה "סלבדור" להמשיך לשוט עד חופי הארץ (לאחר עגינה ברודוס להעלאת נוסעים נוספים) בכוח מפרשיה בלבד.

בפועל, הגוררת המובטחת לא הגיעה. במשך ימי שהיית "סלבדור" באיסטנבול לא הורשו הנוסעים לרדת לחוף. הקהילה המקומית דאגה להם במשך תקופה זו וסיפקה להם מים ומצרכי מזון שכפי הנראה לא היו בכמות מספקת. לאחר שהגוררת לא הגיעה, ב-11 בדצמבר נגררה "סלבדור" דרומה על ידי גוררת אחרת למרחק 2–3 מייל ממקום עגינתה ומחוץ לתעלת הבוספורוס ושם נעזבה לנפשה.
 
הסערה בים השיש והטביעה:
בשעות הראשונות התקדמה "סלבדור" במפרשיה, ברוח נעימה וים רגוע. לאחר חצות השתנה מזג האוויר ופרצה סערת חורף עזה. לפי עדויות הניצולים, בתוך זמן קצר התפתחו גלים גבוהים מאוד ולא היה בכוחה של הספינה הרעועה לעמוד בסערה הקשה. "סלבדור" טבעה סמוך מאוד לחוף הצפוני של ים השיש, מול העיירה סיליברי.

לפי אחת העדויות, מסלול השיט עד לחופי הארץ שתוכנן עוד בבולגריה, עבר בסמוך לחופים לכל אורך הדרך. ייתכן שזו הסיבה שבעטיה נמצאה הספינה סמוך לחוף הצפוני בפרוץ הסערה. מאידך, ייתכן שבהכירו היטב את מצבה האמיתי של הספינה, ידע הקברניט שאין לה כל סיכוי לשרוד את הסערה. במצב זה, אולי סבר שאם ישוט קרוב לחוף יאפשר לפחות לחלק מהנוסעים להינצל על ידי שחייה לחוף, כשהספינה תתרסק. אך אלה שאלות שנותרו ללא תשובות.

הנהלת קהילת יהודי בולגריה ערכה חקירה פנימית בעקבות האסון. לפי דוח ועדת החקירה, בסביבות השעה 4 בבוקר 12 בדצמבר, ניסה הקברניט להפנות את חרטום הספינה לכיוון איסטנבול ומשלא עלה הדבר בידו, הטיל עוגן במרחק 100 מטר מהחוף. אולם, בסערה המשתוללת, בהגיע הספינה למרחק 100 מטר מהחוף, לא היה בכוח העוגן להגן עליה מגלי החוף האדירים. גחון הספינה נפרץ על ידי שרטון ומים החלו למלא במהירות את בטנה בעוד גלי החוף משלימים את המלאכה – גופה הרעוע התפרק לחלקים. שני תרניה נפלו ותוך נפילה מחצו למוות כמה מעפילים. אחר כך נפרד החרטום מהגוף ונפל למים ביחד עם מעפילים שעלו עליו בתקווה שיינצלו. לבסוף התפרקה הספינה ללוחות וקרשים בהם נאחזו חלק מהמעפילים בדרכם לחוף וכך ניצלו.

קשה לשחזר את רגעי האימה והפחד שאחזו במעפילים בדקות אלה. מיטיב לתאר זאת הניצול צבי סוזין, שמספר על אשר התרחש ברגעים האחרונים של "סלבדור", בספרו האוטוביוגרפי "מתוך בחירה".

כיצד ייתכן שבמרחק כה קטן מהחוף נספו כל כך הרבה קורבנות?
הניצולים מנו את ההסברים הבאים:

-  האנדרלמוסיה שהשתררה בבטן הספינה, וכן פתח העלייה היחיד והצר לסיפון, מנעו מכל המעפילים לעלות וחלקם טבע בתוך הספינה שהתמלאה במים במהירות.

-  חגורות ההצלה לא היו ראויות לשימוש והן אף שהכבידו על נושאיהן.

-  גלי חוף גבוהים ואלימים במיוחד הטביעו מעפילים רבים שניסו להגיע לחוף, בין שבשחייה ובין שעל ידי אחיזה בקרשים.

-  קור מקפיא עצמות (השעה הייתה 4 בבוקר בחודש דצמבר) גרם לכך שחלק מהקורבנות קפאו למוות בים, או ממש על קו החוף.

-  בספינה שהו ילדים רכים ואנשים מבוגרים רבים שכוחם לא עמד להם.

-  דאגה לבני משפחה הפילה קורבנות בקרב מעפילים צעירים יחסית, שרגש האחריות גרם להם להישאר עד לרגע האחרון עם בני משפחתם.

 

-  העלטה הגמורה הקשתה על זיהוי קו החוף.

-  תהליך התפרקות הסירה גבה אף הוא את קורבנותיו. 

 
6. פרולוג

שאלה שאינה מרפה גם היום, כעבור כל-כך הרבה שנים, היא כיצד אחד האסונות הכבדים ביותר שפקדו את תנועת ההעפלה שקע בתהום הנשייה והקורבנות נשכחו מלב? איך קרה שהספינות "פאטריה" ו"סטרומה" נשארו בזיכרון הקולקטיבי ואילו אסון "סלבדור" לא חלחל אל לב התודעה הלאומית?

אחד ההסברים האפשריים הוא שיחס האומה לאסונות שפקדו אותה בדרך לתקומה נקבע לפי הימצאות הקורבנות בלב הקונצנזוס הלאומי. ככל הנראה, שהלב בתקופה זאת היה מפעל ההעפלה המאורגנת על ידי המוסד לעלייה ב'.

אין ספק שבארגון הפלגתה של "סלבדור" נעשו טעויות רבות המחייבות ביקורת נוקבת. עם זאת, ההתנכרות והתעלמות הסוכנות ממפעל העלייה של ד"ר קונפינו, ואולי מוסר כליות בדיעבד, הם ככל הנראה הגורם המרכזי לקשר השתיקה סביב אסון "סלבדור".

בשנת 1964, 24 שנים לאחר האסון, הובאו עצמות 230 החללים לארץ ונקברו בטקס רב רושם בבית הקברות בהר הרצל, לצד גדולי האומה, חללי צה"ל וקורבנות אסונות אחרים. העצמות נקברו, אך על הקברים לא הוקמה כל מצבה.

 

האדמה הצמיחה עשבי פרא עד שלא ניתן לזהות את הקברים, אלא על ידי גדר תיל שהקיפה את המקום. עצמות החלו לבצבץ מתוך האדמה. ביזוי החללים נמשך חמש שנים נוספות עד שהמוסדות התעשתו, הוויכוחים הכספיים נפתרו והוקמה המצבה.

הדעת נותנת שסיפור "סלבדור" עדיין לא חלחל עמוק מספיק. עדיין יש לעשות למען העמקת הזיכרון ולמען הנצחה ראויה של הקורבנות והמורשת שהותירו אחריהם.

ב- 12 בדצמבר, 2005 - במלאות 65 שנה לאסון, נערכה בירושלים הקרנת הבכורה של סרט התעודה על פרשת "סלבדור". הסרט צולם במקומות ההתרחשות בבולגריה ותורכיה, בהשתתפות חמישה מניצולי האונייה: אדלה ואנה, צבי סוזין ז"ל, יוסף פרץ, יעקב צ'קירוב ז"ל, ורג'ין קנטי. הקרנות נוספות נערכו בערים הגדולות ובערוצי הטלוויזיה המסחרית. (הערוץ הראשון של רשות השידור לא מצא לנכון להקרין את הסרט).  פעולות ההנצחה של עמותת "סלבדור" בקרב בני העדה בולגרית ובציבורים רחבים יותר וסרט התעודה, גרמו בשנים האחרונות להעלאת המודעות על האסון ולתיקון העוול ההיסטורי.