חסיד אומות העולם בולגרי שחי בקרבנו!

 

סיפור חיים אופטימי - בעקבות שיחת טלפון

 

מאת: יעקב אלג'ם

 

-         שלום! אפשר לדבר עם מר מְלָאדֵן?

-         מדברת בִּיתּוֹ.  מי זה?

-         אני מתנדב באגף ליעוץ לקשיש של ביטוח לאומי. אפשר לערוך אצלו

ביקור בית? אנו מבקשים לבדוק אם הוא מקבל את כל השירותים

שמגיעים לו מאיתנו.

-        בבקשה, אתה יכול, רק שכעת הוא נמצא בביקור מולדת ויחזור בסוף החודש הבא. אבי ישמח לקבל נציג שלכם, אבל רצוי שיהיה ממוצא בולגרי כי "הוא עדיין מתקשה בעברית"...

(אני קצת מופתע - קשיש בן 76 טס לביקור מולדת - כל  הכבוד! אבל איך זה שאינו מדבר עברית והוא כבר 60 שנה בארץ?).

       -   בסדר, גבירתי, אצלצל אליו בחודש הבא. שיהיה לאביך מסע מהנה...

  -   אדוני, רק תדע שאבי הוא חסיד אומות העולם!

(מה עונים להפתעה כזאת? בעירנו גר חסיד אומות העולם והוא מקבל מביטוח  לאומי קיצבת זיקנה וסיעוד...).

  

          ככה התוודעתי לסיפור יוצא דופן של קשיש, שקשר את גורלו עִם ישראל ושילם על כך מחיר כבד. לאחר שחזר מבולגריה צלצלתי אליו... סְבָך הרחובות   בשכונות של יפו הוא בלתי נדלה. הקשיש ירד לרחוב כדי לפגשני. איש רזה, נעים סבר, פנים לבביות ועדינות, אצילות רכה של אדם מנומס, מתקשה בהליכה וכבד ראיה. בדרך, ליד המעלית, הוא מראה לי את המועדון החברתי שבקומת הקרקע ואיך שאנחנו מתיישבים בסלון - נכנסת המטפלת שלו, ערביה מיפו, אשר טיפלה גם באשתו ז"ל. שניהם עכשיו מתחבקים בלבביות. היא באה רק לדרוש בשלומו - זה לא היום שלה אצלו, יש לה עוד מטופל באותו בנין.

 

         פתאום אני קולט: נוצרי, ערביה ויהודי - יושבים יחד בחדר אורחים אחד והמטפלת אומרת: הלוואי ושני העמים שלנו היו יושבים ככה. דקה לאחר צאתה מצלצל אצלו הנייד: קודם בִּיתוֹ, אחר-כך הבן ולבסוף הנכדה. כולם דורשים בשלומו. אני מאחל לכל הקשישים והקשישות חיים שכאלה - מאורגנים ומסודרים, מלאי חום, אהבה וטיפול מסור.

         

         מר מְלָאדֵן מתחיל לדבר גם על מחלות... אני מבקש: קודם סיפור! הוא  נולד למשפחה נוצרית, לא דתית. בֵּיתוֹ נמצא בְּלִבָּה של שכונה יהודית בעיר סופיה שבבולגריה. גויים רבים לא היו בסביבה. מילדותו חיפש חברים וידידים ומצא אותם בין היהודים. שניים מהם היו לידידי נפש שלו והיה מוכן לעשות הכל עבורם. הוריו ניהלו מאפיה, חנות מכולת ופינה לדברי סדקית - זה היה הַסוּפֶּר של אז. יחסית  לעוני אצל היהודים - משפחתו נחשבה לאמידה. ענין המאפיה חשוב להמשך הסיפור.

         כבר בגיל 15 ביקש להצטרף לתנועת נוער יהודית ציונית - ולא הבין למה לא קיבלו אותו. בן 17, בשיא פריחת הנעורים, התאהב בנערה יהודייה בת 14, עניה מרודה שבאה העירה עם כל משפחתה - לשבור שבר. בשנת 1943 - בהיותו בן 20 קרו שני דברים: הוא נקרא לצבא ובו בזמן ביקש להתחתן עם אהובתו. הימים ימי שלטון "החוק להגנת האומה" בבולגריה - במלים אחרות: נאציזם. אזרח בולגרי לא יכול להתחתן עם יהודייה, אלא אם כן  התנצרה... שניהם לא הסכימו. הם התחתנו רק כעבור שנתיים, לאחר כניסת הרוסים לבולגריה. לאדון סטאלין לא היה איכפת לאיזה דת אתה שייך - הוא שָׂנָא את כל הדתות!

         

         כעבור ארבעה חודשי שירות בצבא הבולגרי, מלאדן הצעיר נקרא לפתע אל מפקדו. האיש, בפנים זעופות צורח עליו - "אתה פושע! מדוע הסתרת יהודים בביתך?" הבחור ענה ולא בצער: "הייתי חייב - הם חברים שלי". מה ארע? החנות של משפחתו הכילה שתי קומות: למעלה איחסנו שקי קמח ולשו את הבצק. באחד הימים, כשהיה בחופשה, הופיעו חבריו היהודים, עם עוד שני  יהודים מבוהלים ורעבים סיפרו לו שהצטרפו לפרטיזנים, המשטרה רודפת אחריהם והם מבקשים מסתור. מלאדן מְסַפֵּר שללא היסוס שִׁכֵּן את כולם בחדר האפייה שבו ניבנו כוכים נסתרים. מהחנות אי אפשר היה לראות דבר! בשלב זה של המלחמה הקמח אזל, המאפיה לא פעלה. כדי לא להפליל את הוריו מלאדן הסתיר מהם את המעשה. בדרכים נסתרות דאג שיספקו מזון בסיסי למסתתרים והיה מעדכן אותם בחדשות, ככל שהגיעו אליו...

כרגיל, מישהו בכל זאת ראה את הבחורים והלשין וכך החייל הצעיר נידון לשנתיים מאסר על הסתרת יהודים (בארץ אחרת ודאי היה מוצָא להורג!) היהודים שנתפסו במאפיה נשלחו למחנות עבודה. בבית הסוהר היה לו הכבוד לשהות בחברת פושעים פליליים, על מה שעבר עליו - הוא ממעט לספר, אך כאב הזיכרון ניכר על פניו. כעבור שנה מישהו נזכר להעבירו לאגף האסירים הפוליטיים.

           

           פרשת ההצלה המופלאה של יהודי בולגריה היא סיפור בפני עצמו. הבחורים שהסתיר לא נתפסו כפרטיזנים ולכן נשלחו למחנות העבודה ולא הוצאו להורג. בכל ארץ אחרת, תחת המשטר הנאצי, הם לא היו יוצאים מזה בחיים. למרות העבודה הקשה, הם שרדו את המחנות ולימים מסרו עדות ב-"יד  ושם".

         

           ב- 9 לספטמבר 1944 הרוסים נכנסו לבולגריה  ו-"שמש העמים" זרחה על מחצית האנושות, שרצתה להאמין בנאיביות של עצמה. מלאדן, איש פשוט, טוב לב וחסר אשליות האמין, כמו 95% מיהודי בולגריה, שהעתיד נמצא בארץ ישראל!  (אם יבדקו לעומק ודאי יגלו  שיש לו שרשים יהודיים!) בינתיים עברו על בולגריה שלש שנים קשות 1945-1948, עד שהשלטון הקומוניסטי התייצב. בינתיים הספיק מלאדן להתחתן, להוליד בן, אח"כ בת ולהתקיים בקושי במחסור שיצרו אדוני הארץ החדשים.

 

            בשקט, בשקט, התכונן בשנת 48 לעלות ארצה, עם משפחתו הצעירה. בעצת ידידים, יהודים כמובן, החליף את שמו לגבריאל-אלעזר ומסר שהוא יתום, אך יש לו דודה באחד הכפרים, שהייתה למעשה אחות האם של אשתו היהודייה. המשפחה נרשמה בסוכנות, הוסדרו מסמכים, נפרדו מהקרובים, מיטלטלין כבדים נשלחו באנייה והמשפחה התייצבה בתחנת הרכבת.

           דקות לפני סגירת דלתות הקרון מלאדן שומע קול זר: " שלום מלאדן! מה אתה עושה פה? אתה לא יהודי!" אחד מפועלי הרכבת, גוי, זיהה אותו מבית הספר. מלאדן החוויר וכמוהו גם השוטר שתפסו בצווארונו והוריד את המשפחה מהרכבת. הוא נשפט לחצי שנה מאסר על התחזות. משפחתו הקטנה חזרה לבית  הנעול - המיטלטלין שבו אליו רק כעבור שלש שנים! התחילו שמונה שנים קשות תחת השלטון הקומוניסטי, לבד, רחוק ממשפחת רעייתו. מקרה נדיר של גוי שמזדהה באופן מוחלט עם העם היהודי, ללא היסוסים, בלי ספיקות או חרטה. 

 

          בשנת 1956, אחרי הנאום המפורסם של חרושצ'וב, מלאדן מתחכם  ומגיש בקשה לאשרת תייר. השוטר האדום מסתכל בו, מביט במסמכים, מלטש  את שפמו ופוסק: "תראה, מר מלאדן, אתה ואשתך יכולים לנסוע, אבל הבן שלך בן 11, בעוד כמה שנים יידרש להתגייס ואנו חוששים שלא תחזיר אותו. לא, לא ניתן לו אשרת יציאה!" אני שואל את מר מלאדן: עד כמה היית מאוכזב? והוא עושה תנועה של ייאוש אבל, מפוכח, הוא אומר: הייתי מופתע אם היו מאשרים.

            

          במשך 24 השנים הבאות הוא ואשתו יגיעו לארץ, כל אחד בנפרד, ישהו  כאן לכמה חודשים, לביקורים משפחתיים וחברתיים, אבל בעיקר כדי להרוויח מעט כסף מעבודת כפיים ולקחת איתם לבולגריה, שכלכלתה קורסת. בהתחלה, הנסיעה בנפרד הייתה הכרחית בגלל הילדים. אחר כך הבינו שבנפרד הם מושכים פחות תשומת לב. מלאדן עבד בארץ בכל מקום, מנמל אשדוד עד נגריה ביפו, דרך עבודות שמירה ושיפוצים. אשתו עבדה במשק בית.

  

         בשנת 1990 אדון גורבצ'וב דאג לפרק חומות וגבולות במזרח אירופה. תוך שנה אחת עזבו את בולגריה כ-2 מיליון אזרחים. בבאלגאן שנוצר ולפני שהשלטונות יתחרטו, מלאדן ביקש וקיבל רשות הגירה עם משפחתו. באותה שנה נחת בישראל למגורי קבע. חבריו היהודים מבולגריה לא נטשו אותו בארץ. בשנת 1993 יזמו מפגש עם שלמה להט (צ'יץ) שהיה אחד מראשוני הפעילים בנושא חסידי אומות העולם. מלאדן, שהוזמן ל"יד ושם", הביא אתו את חבריו היהודים שהסתיר בזמן המלחמה. סיפורו הוקלט וצולם וכך נקבע שהוא "חסיד אומות העולם". הוא קיבל אזרחות מלאה, קיצבה וסידורי מגורים חדשים.

 

         את קיר ביתו מעטר תצלום קבוצתי משנת 2007, עם יתר חסידי אומות  העולם, כולם גרים בחו"ל, מלבדו. בהיותו אדם עם תכונות אנושיות חיוביות   ומכיוון שהוא שלם עם דרך חייו - לא  קשה לו להיות שמח, מרוצה ושבע נחת  משני ילדיו וחמשת נכדיו. למרות מצבו הגופני המידרדר והיותו אלמן - הוא לא  נופל ברוחו וממשיך לתפקד, ככל יכולתו, מוקף חברים ומשפחה. יש  לו סידור  הסעה למועדון, שם רוקדים ושרים בימי שישי בבוקר.

          

          לפני שאנו נפרדים, מלאדן לוחץ את ידי ואומר: "אני לא זקוק לעזרה נוספת מביטוח לאומי או מהמדינה. לך תעזור לאנשים שבאמת זקוקים". זאת אמירה אופיינית ליהודי בולגריה. כיוון שאין הנחתום מעיד על עיסתו, עדיף שלא אוסיף מלים כמו צניעות, יושר, ענווה, הסתפקות במועט ולב חם. ייחלתי למר מלאדן בריאות טובה ואריכות ימים וירדתי לרחוב, מחוזק באמונה שרוח האדם חיובית מיסודה.