ידידות מופלאה עם ראש ממשלת בולגריה - גיאורגי דימיטרוב

שמי מוריץ ליבל. נולדתי בסופיה להורי - יעקב (ז'אק) וויקטוריה ליבל. שמות סבי וסבתי מצד אבי - וולף ובוקה ליבל, כולם מסופיה. משפחת סבי גרה ברחוב פוזיטאנו (Pozitano) בשכונת יוצ'בונאר (Yuch-Bunar) בסופיה. בשכונה גרו רוב יהודי סופיה. היה בה בית כנסת (לא בית הכנסת הגדול שברחוב Exzarh Yosif) והיה גם בית ספר יהודי. השכונה הייתה צנועה ורוב תושביה הלא יהודים היו מבני מעמד הפועלים.

בבולגריה פעלה מפלגה קומוניסטית שהוקמה ב-1919. אחד ממנהיגיה היה גיאורגי דימיטרוב - ראש ממשלת בולגריה משנת 1946 ועד מותו ב-1949. בשכונה שלנו, שהייתה כאמור שכונת פועלים צנועה, גרו רבים מחברי המפלגה הקומוניסטית ואוהדיה. אינני יודע אם היה להם משרד, או מועדון בשכונה (כי הרי עד מלחמת העולם השנייה המפלגה הייתה במחתרת) אבל אפשר לומר שיוצ'בונאר הייתה המרכז הקומוניסטי בסופיה.

בספטמבר 1923 ניסתה המפלגה הקומוניסטית לתפוש את השלטון בהפיכה. ניסיון ההפיכה נכשל ונגד דימיטרוב הוצא פסק דין מוות. המפלגה הקומוניסטית הוצאה מהחוק, מנהיגיה ירדו למחתרת וגיאורגי דימיטרוב הצליח לברוח מהמדינה. כשפסק דין מוות על ראשו, לא יכול היה דימיטרוב לבקר בבולגריה, עד שהקומוניסטים תפשו את השלטון אחרי המלחמה. לאורך אותה תקופה (1923-1944) הוא חי באירופה, נודד בין אוסטריה, גרמניה, שוויץ וברית המועצות. ביקוריו בבולגריה נערכו במחתרת, כדי שלא ייתפש בידי המשטרה.

החורף קר מאד בולגריה. הטמפרטורה ירדה בדרך כלל מתחת לאפס, לפעמים למינוס 20 ואף למטה. הסקה מרכזית הייתה רק בבתים מודרניים. החימום בבתים הישנים בסופיה, התבסס על תנור שנשאר דלוק במשך רוב שעות היממה ואשר הוסק בפחם או גזרי עץ להסקה. היו כל מיני תנורים: כאלה ששימשו לחימום בלבד וכאלה שעמדו במטבח ושימשו לבישול וגם לחימום. ההצטיידות בפחם או בעצים לכל תקופת החורף, נעשתה בסתיו, לקראת בוא החורף. האנשים הזמינו את כל כמות הפחם או העצים שהיו דרושים להם לכל החורף. הפחם או העצים הגיעו לבתי הלקוחות בדרך כלל בעגלות רתומות לסוסים ואוחסנו במרתף הבית, או בחצר.

לקראת חורף 1933, קנה סבי עגלת עצים להסקת הבית, כפי שהיה מקובל. העצים סודרו בערמה גדולה בחצר הבית. יום אחד, כשסבתי הייתה לבד בבית, לפתע פרצה מסביב לבית מהומה גדולה. אנשים רצו כמו נימלטים מסכנה גדולה ואחרים רדפו אחריהם. לסבתי לא היה מושג על מה המהומה. אדם אחד או שניים נכנסו לחצר והתגוננו מרודפיהם ע"י השלכת עצים מהערמה שבחצר במרץ רב. הקרב נמשך דקה או שתיים, כשסבתי עומדת מהצד ורואה איך ערמת העצים שלה שעלתה בכסף רב, מתפזרת לכל עבר ברחוב. הנרדפים הצליחו להימלט ואחד מהם הספיק לצעוק לעבר סבתי: גברת, אל תדאגי, אשלם לך בעד העצים! בדיעבד התברר שאותו אדם היה גיאורגי דימיטרוב ששהה אותה שעה בבולגריה במחתרת, כנראה לרגל פעילות מחתרתית של מפלגתו. אחרי סיום המרדף אספה סבתי, ככל שיכלה, מהעצים המפוזרים ברחוב. איש מהנרדפים לא הופיע אחרי המקרה וסבי לא הגיש חשבון על הנזק, כי לא היה למי להגישו - הנרדפים נעלמו כאילו האדמה בלעה אותם ובמשך הזמן העניין נשכח.

עברו הרבה שנים וסבתי נפטרה. אחרי מלחמת העולם השנייה סבי עבר לגור אתנו, בביתנו שברחוב נישקה, באותה שכונה. יום אחד, בשנת 1946, נעצרה לפני ביתנו מכונית מהודרת, ממנה ירד ראש ממשלת בולגריה - גיאורגי דימיטרוב, בכבודו ובעצמו. הוא נכנס אלינו וביקש לשלם לגב' בוקה ליבל בעד הנזק שנגרם לערמת העצים (ככל הנראה ברר, או בררו עבורו, מי המשפחה אותה צריך לפצות). גיאורגי דימיטרוב הסדיר את התשלום לסבי בו במקום. בינתיים, גם הורי נכנסו לשיחה ואמי ויקטוריה, מתוך נימוס - כמינהג הכנסת אורחים, הזמינה את האורח הנכבד לסעוד על שולחננו. לאותו יום היא הכינה מרק "צ'ולאן", מרק עממי פשוט האהוב על יהודי בולגריה, המבוסס על שעועית לבנה ועצמות בקר עם מח עצם. האורח קיבל את ההזמנה, אכל את המרק בתיאבון, ובסוף ציין שהיה טעים. האימא שלי, שוב, מתוך נימוס, אמרה לאורח שאם המרק ערב לחכו, הוא מוזמן גם לשבוע הבא, לטעום מאותו תפריט. האורח שאל אם יוכל להביא גם את אשתו וכמובן שנענה בחיוב. שבוע אחרי זה, המכונית המהודרת שוב נעצרה לפני ביתנו וממה ירדו ראש הממשלה, הפעם מלווה באשתו - רוזה פליישמן - יהודייה צ'כית. מאז היו עוד כמה וכמה ביקורים ונקשרו קשרי ידידות.

בינתיים הגיעה שנת 1948, מדינת ישראל קמה וברחוב היהודי התחילו דיבורים על עלייה.  אבי היה ציוני וכבר ב-1940 רצה שנעלה לארץ בעליה בלתי לגאלית. הוא החל בסידורי נסיעה עם הספינה "סלבדור". השמועות על מצבה הרעוע של הספינה פשטו לפני הפלגתה ברחוב היהודי והגיעו לאזניה של סבתי - אמו של אבי וגרמו לה להתנגד נמרצות לעלייתנו בספינה זאת.  אפשר לומר שהיא מנעה את עלייתנו כמעט בכוח - אבי נכנע לציווי של אמו וממש ברגע האחרון לפני ההפלגה, לא עלינו על ה"סלבדור". כידוע, ההפלגה הסתיימה באסון כבד. ה"סלבדור" טבעה, רוב נוסעיה ניספו וחיינו ניצלו.  

אחרי הקמת המדינה הייתי נער מתבגר ורציתי לעלות במסגרת עליית הנוער. אבי התלבט אם להרשות לי לעלות לבד, כי בארץ מלחמת השיחרור היתה בעיצומה. הוא החליט לנצל את קשרי הידידות עם גיאורגי דימיטרוב ולבקש ממנו עצה לגבי עלייתי.  תשובת דימיטרוב לאבי הייתה בערך במלים אלה: "תגיד לבנך שיחכה עוד קצת כי עוד מעט תוכלו לעלות כולכם יחד - ממשלתי עומדת לאשר את עליית יהודי בולגריה. אם אתם רוצים להיות בין הראשונים, לכו להירשם!". וכך היה - נרשמנו בקונסיסטוריה והיינו בין העולים הראשונים בעליה הגדולה מבולגריה. עלינו באוקטובר 1948 באניה "פאן יורק", דרך יוגוסלביה.

כך הסתיימה הידידות המופלאה של משפחתי עם גיאורגי דימיטרוב, מנהיג בולגריה שהתגלה כידיד היהודים ואדם הגון שאינו שוכח לשלם את חובותיו. גיאורגי דימיטרוב סיים את חייו זמן קצר לאחר מכן - הוא נפטר ממחלה ביולי 1949.

סופר ע"י מוריץ ליבל ונכתב ע"י איזי אלמוג.