1. מבוא
עד אמצע המאה התשע עשרה חיו בקצה הצפון מערבי של האימפריה העות'מאנית, שנים שלושה תריסרים של קהילות יהודיות באורח חיים חד-גוני, כפי שעשו אבותיהם לפניהם כ-300 שנה כשנדדו לאזור. השינויים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים שהתרחשו במערב אירופה לא הגיעו לפתחם. אולם כבר בתחילת המחצית השנייה של המאה הופיעו סימנים ראשונים לשינוי. המעצמות האירופיות כפו רפורמות על העות'מאנים ובעיקר שוויון זכויות למיעוטים. הקדמה בדמותן של מסילות הברזל אף היא חדרה לאזור.
שני אירועים חריגים שהתרחשו בעולם היהודי, באמצע המאה ה-19, עלילת הדם בדמשק ופרשת העברתו של הנער היהודי אדגר מורטרה לנצרות, יצרו דעת קהל באירופה שהבליטה את הצורך בהקמת גוף מרכזי שיגן על היהודים ובמיוחד במזרח. אכן, בתמיכתם ויוזמתם של יהודים בעלי השפעה, קם בפריז ב-1860 ארגון A.I.U ("אליאנס") שלקח על עצמו לסייע ליהדות המזרח. ב"אליאנס" העדיפו לעשות זאת בעיקר ע"י החדרת חינוך מודרני ברוח הקידמה והחופש של צרפת. עד ערב מלחמת העולם ארגון זה הקים 183 בתי ספר ובשנת 1913 למדו בו 43,700 תלמידים. באזור הבלקן (בולגריה של היום) "אליאנס" הספיקה להקים 16 בתי ספר משנת 1869 ועד 1896 ולא הוסיפה לאחר שנה זו.
עבודה זו בודקת את מצבה של יהדות בולגריה וכן את תרומתה, והשפעתה של חברת,"אליאנס" בכל אחת משלוש התקופות שהיא פעלה בבולגריה:
• בתקופת השלטון העות'מאני מ-1867 ועד 1878;
• משחרור בולגריה ועד הופעתה של התנועה הציונית;
• מתחילת פעילותם של הארגונים הציוניים בבולגריה בשנות ה-90 של המאה ה-19 ועד תחילת מלה"ע הראשונה.
בשתי התקופות הראשונות הצליחה "אליאנס" לקדם את החינוך ולהרים את קרנה של היהדות בבולגריה. בתקופה השלישית הרעיון הציוני נקלט בקרב יהדות בולגריה במהירות רבה. ובמקביל אליאנס" הצהירה על מדיניותה האנטי ציונית העוינת את הציונות. לא היה מקום לדעת התנועה הציונית בבולגריה לשני הארגונים היהודיים בקרבם, התחיל מאבק חריף על חינוך הדור הצעיר לערכים לאומיים. המאבק הסתיים ערב מלחמת העולם הראשונה כש"אליאנס" נאלצה לחדול מפעילותה החינוכית בבולגריה.
שאלת המחקר שעבודה זו תנסה להתמודד איתה היא מדוע התחולל המאבק הזה בקרב יהדות בולגריה ומה היו התנאים שהביאו את נטרולה "אליאנס", באופן כה נחרץ.
2. ייסוד חברת כל ישראל חברים בצרפת
חברת "כל ישראל חברים" או בשמה הצרפתי Alliance Israelite Universelle ("אליאנס"), נוסדה ב-1860 בפריז במטרה להיאבק למען זכויות היהודים ברחבי תבל וכדי להגן עליהם בכל מקום שהיו נרדפים. בתקנון שלה נקבע:
- להיאבק בכל מקום למען שחרורם ושיקומם של יהודים;
- להגיש סיוע יעיל לכל הסובלים מתוקף היותם יהודים;
- לעודד כל פרסום, העשוי להביא לתוצאות הללו.
לא עוד גוף פילנתרופי יהודי כי אם ארגון חדש ברמה בינלאומית שביטא את הדחף שחשה היהדות המערבית לתקן את חייהם של יהודי המזרח באימפריה העות'מאנית במגרב, באנטוליה ובבלקן. ב”אליאנס” האמינו בדרך שעשתה היהדות הצרפתית אל המודרניות ואל האמנציפציה ולכן רצו לעצב את קהילות ישראל ה"נחשלות" במזרח על פי דמותה של יהדות צרפת. אל מטרה זו הם בחרו לחתור ע"י הקמת בתי ספר צרפתיים - יהודים. הקונסיסטוריה המרכזית בפריז פעלה כבר משנת 1810 לקידום מקצועות המלאכה והחקלאות בקרב היהודים בצרפת ובאלג'יר באמצעות "הועד לפעולות צדקה ו"בית הספר לעבודה". מגמות כאלה של הקמת בתי ספר יהודיים מודרניים ע"י גופים פילנתרופים במזרח היו לפני הקמתה של “אליאנס”. ב-1854 יצא אלברט כהן, נשיא ה"ועד לפעולות צדקה" בפריז ומזכירה של משפחת רוטשילד, למסע במזרח וייסד שורה של מוסדות: שני בתי ספר באלכסנדריה (האחד מהם היה זה שייסד כרמייה ב-1840 ונסגר) ובית חולים. בירושלים, בית ספר לבנות ובית ספר מקצועי לבנים. בית ספר באיזמיר ובית ספר באיסטנבול.
האירוע הספציפי שמציין את ייסודה של “אליאנס” היה ללא ספק פרשת מורטרה ב-1858 שהסעירה את העולם היהודי. ילד יהודי מבולוניה, הוטבל בחשאי לנצרות בהיותו תינוק ע"י נוצרי ששירת בבית המשפחה. כשהמשרת גילה זאת לכנסייה נלקח הילד מביתו, כדי שיגדל כנוצרי. המשפחה פנתה לכל ממשלות המערב ללא הועיל, אדגר מורטרה נשאר בכנסיה ובסופו של דבר הפך להיות כומר. העיתונות היהודית בצרפת הגיבה בקריאות חוזרות ונשנות להקמת ארגון שיילחם למען זכויות היהודים ברחבי העולם. דרישה כזו הייתה מובנת מאליה לאור הפעילות הבינלאומית של יהודי המערב שהחלה 15 שנה קודם בעקבות פרשת "עלילת הדם של דמשק" בתחילת 1840. במהלכה נאסרו ועונו יהודים כתוצאה מקנוניה שבה היה מעורב הקונסול הצרפתי. קהילת דמשק, במצוקתה פנתה אל יהדות המערב ואל הפילנתרופים שבהם. פרשה זו הביאה לגיוס דעת הקהל היהודית באירופה לטובת יהודי דמשק. יהדות אירופה שלאחר האמנציפציה לא יכלה להתעלם מעלילת הדם הזו. סר משה מונטיפיורי כנציגם של יהודי בריטניה, המדינאי והמשפטן, מראשי הקהילה הצרפתית אדולף כרמיה ומשפחת רוטשילד שניצלה את קשריה עם ממשלות, עשו יד אחת נגד העלילה. הם נפגשו עם מוחמד עלי פטרונו של שליט דמשק באותם ימים. בסופו של דבר שתדלנותם הביאה לשחרור האסירים, ואף שכנעו את הסולטן להוציא צו המגנה את עלילות הדם. ההתגייסות הזאת והפרסום שניתן לפרשה בעיתונות היהודית (שקיבלה דחיפה עצומה), מצביעים על סוג חדש של סולידאריות בעולם היהודי. "העיתונות, קישרה בין הקהילות, יצרה דעת קהל יהודית ופעלה לא רק להפצת תורותיהן של תנועות רעיוניות כמו "ההשכלה", "חוכמת ישראל" ו"הציונות", אלא קישרה בין הנהגות ואליטות תרבותיות ממדינות שונות ובעיקר בין המזרח למערב".
ב-1860 כמה עיתונאים ואנשי רוח יהודיים הקימו את הארגון ובראשו הם העמידו את אדולף כרמיה כנשיא. עד מהרה עמדה על סדר היום של “אליאנס” שאלת חינוכם של היהודים מחוץ לגבולות אירופה והעבודה המדינית שלקחה על עצמה הועמדה בצל. חברת כי”ח גדלה במהירות כל אדם יכול היה להיות חבר בה באמצעות תשלום שנתי של 6 פראנק. מספר החברים גדל מ-850 ב-1861 ל-30,000 ב-1885 הוקמו 349 ועדים בצרפת, גרמניה, איטליה ומקומות אחרים בעולם, אולם ההנהגה נשארה צרפתית. תקציבו של הארגון הושתת על תשלומים של חברי הארגון אך עד מהרה הוא הפך להיות אבן שואבת לפילנטרופים, בלטו במיוחד בנדיבותם הרבה, הברון מוריס הירש ואשתו קלרה, שמרבית פעולותיה של החברה מומנו על ידי בני הזוג עד יום מותם.
• מערכת החינוך
נוכחותה של “אליאנס” בקהילות המזרח התמצתה בפעילויותיהם של מורי בית הספר, הם שימשו כנציגיה בכל מקום וסיפקו למרכז מידע קבוע על אירועים שהיה בהם כדי להגן על הקהילה בפני השלטונות. מטרתם הייתה לעודד את הקהילה היהודית המקומית לפרודוקטיביזציה והשתלבות בחברה המקומית. המורים והמנהלים הוכשרו בבית המדרש למורים שלה (Ecole Normale Israelite Oriental (ENIO, שנפתח ב-1867 בפריז. תלמידי בית המדרש נבחרו בקפידה מתוך התלמידים המצטיינים של בתי הספר של “אליאנס”. הנשיא נרסיס לון, שנבחר לאחר כרמיה כותב בספרו: "ההליכה לפריז לבית המדרש היה חלומם של כל התלמידים וסיבת הסיבות לתחרות ביניהם. ההוראה נחשבה בעיניהם אומנות יפה ואצילה וישיבה ארוכה בצרפת, היה חלומם היותר נעים. כשסיימו את הכשרתם יצאו להפיץ את בשורת מהפכת התרבות הצרפתית העובדת לטובת האנושות כולה. עד שנת 1925 הוכשרו 403 מורים. בתי הספר של בולגריה שלחו לבית המדרש 25 בוגרים ו-15 בוגרות סה"כ 40 מורים שהם 10% מכוח ההוראה שהוכשר. רבים בסגל ההוראה שירתו את “אליאנס” במשך עשרות שנים, המורים היוו את עמוד השדרה של הרשת החינוכית וקיבלו את שכרם ישירות מהמרכז בפריז. "לאחר שפרשו מן ההוראה הפכו מורים רבים לנכבדים, עיתונאים, ראשי קהילות ופוליטיקאים ויצרו קבוצה מלוכדת של יסודות פרו-מערביים שמסוגלת הייתה לעבוד שכם אחד עם אנשי תנועת ההשכלה המקומית ועם האליטות השולטות בקהילות. מוסדות החינוך של “אליאנס” החלו את דרכם כמוסדות לחינוך יסודי. התלמידים היו אמורים ללמוד ארבע שנים בשיטה מחזורית, במשך שנה אחת למדו את כל המקצועות ולאחר מכן נלמדו שוב אותם המקצועות ביתר פרוט מדי שנה, בדומה לנהוג בצרפת. למנהלים הותר להוסיף שתי שנות לימוד לילדים קטנים (מעין גן ילדים). גיל הכניסה לבית הספר לא היה אחיד והוא נע בין שש לשבע. בשנים הראשונות נקבעה תוכנית הלימודים ע"י מנהלי בתי הספר ומ-1883 קבע הועד המרכזי בפריז את תוכנית הלימודים: מינימום 36 שעות שבועיות החל מהשנה הראשונה (6 שעות ביום) 13 מקצועות חובה לבנים, 14 לבנות ושלוש מקצועות רשות, שפת ההוראה הייתה צרפתית. מקצועות החובה כללו: לימודי דת (תפילות), תורה, היסטוריה (עד לתקופת בית שני), לימודי חשבון וטבע, כתיבה תמה ושפה שימושית בארץ הלימוד (בולגרית). מקצועות הבחירה היו: שירה, ציור והתעמלות. ולבנות: תפירה ובישול ומלאכות הבית.
3. יהדות בולגריה באמצע המאה ה-19 (1850 – 1878)
• רקע היסטורי
בלחץ המעצמות האירופיות נאלצה האימפריה העות'מאנית לערוך שורה של רפורמות שהכריזה עליהן פעמיים ב-1839 וב-1856. ההכרזה האחרונה באה בעקבות מלחמת קרים, וכתוצאה ממנה עמים באימפריה העות'מאנית (כולל העם הבולגרי) נהנו מאותן רפורמות הידועות בשם תנזימאט (התיקונים). בכל האימפריה הוקמו מועצות מחוזיות והוכנסו שיטות מנהל וארגון במתכונת אירופית. למרות שהאימפריה העות'מאנית הייתה סובלנית כלפי מיעוטיה, שנחשבו לבני חסות, הוענק שוויון זכויות חוקי ללא מוסלמים. הקהילות היהודיות בבולגריה אורגנו מחדש.
הרפורמה של 1856 (חטי הומאיון), התקבלה בברכה ובהתלהבות ע"י הקהילות היהודיות במערב, שראו בהן את ראשית האמנציפציה באימפריה העותמ'מאנית. הרפורמות תבעו בין השאר, לפתוח את ספרי הקהילה ולעקוב אחר סדרי הבחירות ,דבר שהפריע לפרנסי הקהילות. גם רעיון החינוך המודרני, שהיה חלק מן הרפורמה, חייב מימון ותשלום שלא עלה בקנה אחד עם האינטרסים של ה"נוטבלים" - היהודים העשירים והנכבדים (האליטה) שראו בהכנסת שינוים במערכת החינוך סכנה למורשת ישראל. עם זאת, אין לראות ברפורמות מהפכה בקהילות היהודיות בבולגריה. רובן ככולן המשיכו בשגרת חייהן, החברה היהודית המשיכה להיות סגורה בעצמה ואורח חייה לא השתנה.
במחצית המאה ה-19 החלה מנשבת רוח הלאומנות באיטליה ובקרב העמים הסלאביים שחיו תחת השלטון האימפריה ההבסבורגית ("אביב העמים"). בראשית שנות ה60 התרחשו במרכז אירופה אירועים חשובים, פרוסיה הובילה את מרביתן והמדינאי ביסמרק עמד במרכזן. הצבא האוסטרי הוכה ע"י הפרוסים ואוסטריה אבדה את השפעתה על עניני גרמניה. מעמדם של האוסטרים נחלש באימפריה ההבסבורגית עד כדי כך, שנאלצו להכריז בשנת 1867 על קונסטיטוציה, הוכרז על שוויון זכויות לכל האזרחים, וכך זכו גם היהודים במפתיע לאמנציפציה מלאה. ביסמרק הצליח לאחד את המדינות הגרמניות. ב-1870 הוא גרר את צרפת למלחמה, הביס אותה והכתיר את מלך פרוסיה בורסאי כקיסר גרמניה. גרמניה קיבלה חוקה חדשה שהעניקה זכות בחירה כללית לכל האזרחים וכך גם יהודי גרמניה המאוחדת קבלו שוויון זכויות מלא.
"ההסתגלות של כל חברה לתמורות קיצוניות, הבנתן והפנמתן במובן של הבנת השינויים שתמורות אלה מבשרות היא מורכבת וסבוכה. גם אם נקבל את קביעתו של קרל מרקס, לפיה "ההוויה מעצבת את ההכרה", נשארת פתוחה השאלה של פסק הזמן הדרוש לה להוויה כדי לעצב הכרה". ומכאן ברור שדרוש היה פרק זמן ניכר כדי שהיהודים יממשו את זכויותיהם, וכמובן מאליו נוכל לקבל שהתארגנות לקראת מימוש אכן התרחשה בצרפת שם הקדימו היהודים לקבל זכויות שוות. יסוד חברת "כל ישראל חברים" בפריז בשנת 1860 היא אכן התופעה שנדון בה בהמשך.
עד 1878 העם בולגרי היה מפוזר בשלושה מחוזות (וילאית). מחוז הדנובה ובירתו רוסצ'וק (רוסה) שהשתרעה דרומית לדנובה עד לשרשרת הרי הבלקן ותפסה כמחצית משטח בולגריה של היום, רומליה המזרחית מדרום לבלקן ובירתה פיליפופוליס (פלובדיב) ובמערב סרדיקה שבירתה סופיה. אחד המדינאים המוכשרים של האימפריה העות'מאנית באותה תקופה היה אחמד שפיק הידוע בשמו מדחת (מהולל) פשה. בשנים 1861-72 היה מושל שלוש המחוזות בבלקן ובשנים 1872-77 שימש בתפקיד הווזיר הגדול באיסטנבול ולזכותו ניתן לזקוף את החוקה שקיבל הסולטאן עבדול חמיד ב-1876. שלטונו של מדחת במחוז הדנובה התאפיין בממשל תקין, נקי משוחד ומעשי עוולה של פקידות ושודדים תוך דאגה לרווחת התושבים תחת שלטונו. מדחת פיתח את הכלכלה, הקל במיסים, פיתח דרכים ומסילות ברזל ועודד עיתונות מקומית.
• הקהילות ומוסדותיהן
מגורשי ספרד מצאו מקלט בסלוניקי ומשם פנו צפונה, למקדוניה ולסקופיה, אחרים פנו מזרחה לאדריאנופול (בירתה העתיקה של האימפריה העות'מאנית). משני הבסיסים האלה המשיכו בודדים צפונה תוך שהם נדודים מיריד ליריד וסוחרים בדברי סדקית, אריגים, מכולת, מוצרי ברזל, וקנו, תוצרת חקלאית. לקראת החגים חזרו לבתיהם או העתיקו את משפחותיהם למרכז חדש שם יכלו למצוא את פרנסתם ותוך זמן קצר התפתחה במקום קהילה יהודית קטנה. "הקהל" התגבש סביב בית הכנסת שלא היה רק מקום תפילה אלא גם מרכז קהילתי מגובש בעל היררכיה פנימית. בה במידה היווה גם זירה ציבורית, ההכרעות התקבלו שם בהצבעת רוב של בעלי זכות בחירה - משלמי מיסים. ליהודי לא היו חיים מחוץ ל"קהל", הקהילה הייתה אחראית לאספקת שירותי חינוך ורווחה. חברה זו הייתה דינאמית בצורה לא מבוטלת, למרות שלא חסרו בה מאבקים פנימיים.
עד לשחרור בולגריה ב-1878, היה לכל קהילה רב משלה, שקיבל את שכרו מידי הקהילה, היינו מידי האסיפה הכללית של משלמי המיסים. הרב כיהן כמנהיג דתי וישב בראש בית דין ואף הסתייע בשליחי ציבור, בשוחטים, מלמדים, ובעלי משרות זוטרות יותר, אולם החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19, התפתחה לצידה של ההנהגה הדתית הנהגה חילונית של עשירי העדה, "הנוטבלים", שנאלצו לשאת בעיקר העלויות הפנימיות של הקהילה ובתשלום המיסים לרשויות. בסופו של דבר השליטה במועצת הקהילה עברה לידי המעמד הבינוני והאמיד על חשבון העניים, שייצוגם הלך והידלדל. הרב וחברי מועצה ייצגו את הקהילה כלפי השלטונות ופרט לדאגה לצורכי הקהילה, והצרכים הדתיים היה עליהם להטיל מיסים על חברי הקהילה לצרכי הקהילה עצמה וכן לצורכי השלטונות. "התקנות הכרוכות במיסוי לא היו אחידות כלל ועיקר. כל קהל גבה מיסים בהתאם לצרכיו וניסה למשוך אליו יהודים עשירים רבים ככל האפשר. בניגוד לנוהג המקובל בעולם האשכנזי, נגבו המיסים מחברי הקהילה בהתאם לנכסיהם. דלי אמצעים נהנו מפטור חלקי או מלא ממס. השמאים האריכו את עושרם של משלמי המיסים ואלה זכאים היו לערער על ההחלטה, כפי שנהוג היה בספרד". בענייני הלכה סבוכים פנו רבני הקהילות בבולגריה למרכזים תורניים גדולים יותר בסלוניקי, אדריאנופול ואיסטנבול, אך אין לראות בכך הנהגה מרכזית של יהודי האימפריה העות'מאנית או הנהגה אזורית אחרת. השלטונות הכירו בבתי אב שהתפללו בבית כנסת מסוים כקהילה ובערים גדולות היו יותר מקהילה אחת. כבר במחצית השנייה של המאה ה-19 בולטת העובדה שלא היו באזור בבולגריה (של היום) מרכזים תורניים ראויים לשמם כפי שהשתמרו במרכזים אחרים של האימפריה העות'מאנית מכאן ברור שלא יכלה להתפתח אליטה אורתודוקסית קיצונית כפי שהיא מוכרת בקהילות אשכנז באותה תקופה.
ב-1838 הגיעו העות'מאנים להסכם סחר עם אנגליה בעקבותיו הופחתו תעריפי המכס של האימפריה והוסרו מגבלות התנועה החופשית של סחורות בשטחה. הקף הסחר גדל בצעדי ענק, בעיקר עם כניסתן של ספינות הקיטור בשנות ה-50, ועם פיתוח מסילות הברזל, מאוחר יותר בשנות ה-60. בודדים מקרב היהודים הצליחו לשפר את מעמדם הכלכלי, מרביתם חיו בדוחק ומצבם היה בכי רע. נתונים יותר מדויקים על המצב הכלכלי אנו לומדים ממחקרו של בנימין ארדיטי על קהילת שומלה שממזרח מחוז הדנובה ושל צבי קרן על קהילת רוסצ'וק שעל הדנובה. מחוז הדנובה היה הראשון שחש בקדמה, בנובמבר 1866 נפתח קו הרכבת מרוסצ'וק לורנה על חוף ים השחור, באורך של 223 ק"מ שקיצר את הדרך ממדינות מרכז אירופה שלאורך הדנובה לים השחור. צבי קרן מסכם שמדחת פשה היה זה שהוביל את מחוז הדנובה אל פתחה של התקופה המודרנית במישור, הכלכלי והאורבאני. בזכותו המחוז הפך לחלון הראווה של האימפריה העות'מאנית כלפי אירופה המרכזית.
• תנאי המגורים
בני קהילת שומלה גרו כולם בשכונה אחת, עשירים, בני המעמד הבינוני ועניים מרודים. בעלי היכולת גרו בבתים משלהם בני שנים או שלושה חדרים, מטבח ובית שימוש בחצר על בור כרוי. חדר אחד שימש לשינה והשני לחדר אוכל ומגורים. לאמידים היה גם חדר שלישי שנקרא "החדר הגדול" ושמש לקבלת אורחים. העניים בנו לעצמם בתים קטנים צמודים אחד לשני סביב חצר גדולה ומשותפת. במרכז החצר היה "תלמוד תורה" ובו התרכזו שרותי הדת והסעד של הקהילה. הכניסה לרובע היהודי ולחצר הייתה חופשית אולם רק הגברים יצאו ונכנסו אליו בעוד הילדים והנשים נשארו ליד החצר.
בנימין ארדיטי מתאר בספרו את הבית היהודי בעיר שומלה בתקופה שלפני שחרור בולגריה מעול התורכים: הבתים נבנו על עמודי עץ תקועים באדמה שנתמכו בקורות עץ נוספות אלכסוניות, החלל ביניהם מולא בחומר מילוי ועליו הונח טיח שסויד בפנים ובחוץ. מעטים מבתי היהודים היו בנויים מלבנים או אבנים. הריהוט היה דל מאוד, בחדר המגורים הועמדו מעין ספות קרויות "מנדיר", העשויות מארגזי עץ וקרשים ועליהם מזרונים וכריות צבעוניים. הרצפה הייתה אדמה מכוסה בחמר ועליה מחצלות או יריעות. האמידים כיסו את הרצפה בשטיחים או בקרשים מכוסה שטיחים. מיטות בחדר השינה היה דבר נדיר מאוד וכולם ישנו על הרצפה. לארוחה הסבו סביב שולחנות נמוכים ועגולים, שנקראו "טבלרו", ישבו על כרים או על שרפרף נמוך (דום). הצלחות היו מפח, הכפות מעץ והמזלגות מעופרת, סכין יחיד בשולחן שימש לפריסת הלחם.
מתוך הנתון על אחוז משלמי המיסים בקהילות עולה שבמערב בולגריה אחוז משלמי המיסים היה גבוה יותר מאשר במזרח ושומלה נמצאת במזרח . מתוך כך קהילת יהודי שומלה לא הייתה מן העשירות, ובכל זאת הייתה הראשונה שהתגייסה לאסוף משאבים (ב-1869) כדי להביא לבניה חינוך היהודי מערבי של “אליאנס”. בשנות ה-50 לעיר שומלה (שומן) הגיע גל חדש של יהודים, מספרם הלך וגדל ומצבם השתפר והתקדם. בית הכנסת שהייה ממוקם ב"חצר הגדולה" שוב לא יכול היה להכיל את כל המתפללים שבאו בשערו. החלו באיסוף כספים לבניית בית כנסת חדש ומפואר. בית הכנסת הושלם ב-1860 ואולם מתוך שורה של סכסוכים כספיים שאף הסתיימו ברצח אנו למדים על מצבם הכלכלי, על הלכי הרוח החברתיים ועל השאיפה לקדמה של יהודי שומלה. ב-1857 סביב הפולמוס ואיסוף הכספים לבנין בית הכנסת, הציבור התפלג לשנים, מצד אחד הנכבדים "הנוטבלים" האמידים בעלי הגישות הריאקציוניות וכאלה הנוטים אחריהם ומצד שני נכבדים בעלי נטיות ליברליות ואתם נוער וצעירים בני המעמד הבינוני ובעלי מקצוע "אסנפים" (בעל מקצוע צעיר בתורכית). ברוב הקהילות בבולגריה התנהלו מאבקים בין משפחות עשירות על הנהגת הקהילה. בשומלה, המניעים היו שונים, צעירים יצאו נגד השמרנים במאבק אורח חיים דמוקרטי בקהילה. מאבקם החל בדרישה להטלת מיסים גבוהים להשלמת בנין בית הכנסת ובהמשך דרשו להקים בית ספר יהודי מודרני ע"י “אליאנס”, כפי שאכן נפתח ע"י המנהל פארינטי בשנת הלימודים 1869 חרף מחאותיהם של רב הקהילה ותומכיו". גם בקהילת רוסצ'וק התפתחו מגמות דומות "בשנים 1864-1877 ידעה שנים טובות... היו אלה שנים של תנופה בבנייה ובפיתוח המסחר, הקהילה גדלה". צבי קרן מצא מתוך פסקי הסג'יל של רוסצ'וק שמשפחות יהודיות קנו ומכרו נכסים, אחרות הרחיבו או השכירו בתיהם והיו גם שתרמו מרכושם לקהילה. לאור הנתונים הנ"ל ניתן להבין מדוע כבר בראשית שנות ה-60 החלו הניסיונות הראשונים לפתיחת בית ספר מודרני או בלשון הימים ההם "תלמוד תורה כולל".
יחסי הקהילות עם השלטונות העות'מאניים הצטיינו באמון רב. שלמה רוזניס תיאר את ביקורו של הסולטן בעירו מפי השמועה ויתכן שהוא מוגזם קצת: "ב-16 לאוגוסט 1867 הופיע הסולטן עבדול עזיז ברוסצ'וק. הקהילה היהודית העמידה בראשה את דודי מרדכי וערכו לו קבלת פנים חמה. כאשר נסע הסולטאן הוא העניק לדודי מדי קצין בדרגה השלישית וחרב. מתיאורו של הקצין הגרמני מולטקה (שעלה לדרגת פילדמרשל) על ביקור הסולטאן בעיר שומלה, עולה תמונה יותר מאוזנת" "הסולטאן נכנס לעיר במרכבת מלכים הדורה. לצידה האחד הלכו המוסלמים ולצידה השני הלכו הנתינים: ראשונים היו הבולגרים, אחריהם הארמנים ואחרי כן היהודים האומללים, היו מתייחסים אליהם בזלזול... בתהלוכה ההמונית הושמו היהודים אחרי סוסי הסולטאן".
לסיכום, באמצע המאה ה-19, באזור הבלקן של האימפריה העות'מאנית אנו פוגשים קהילות יהודיות, מסוגרות בעצמן החיות בחסות הסולטן, על פי אותם הכללים שקיבלו אבותיהם שהיגרו אליה מספרד. אולם כבר בעשור הראשון של המחצית השנייה מגיעים לאזור ההדים של השינויים החברתיים הכלכליים והפוליטיים שהתרחשו באירופה והחלו לחלחל לתוך רקמת החיים של הקהילות. הקהילות של שומלה ורוסצ'וק אופייניות מאוד לקהילות אחרות מאותו האזור באימפריה העות'מאנית, אולם הייחוד שלהם הוא בכך ששתי הקהילות הובילו את המהפכה החינוכית. שני בתי הספר הראשונים באזור בולגריה הוקמו בקהילות שומלה ורוסצ'וק.
4. החינוך בקהילות בבולגריה עד 1878
• החינוך הישן
עד למחצית השנייה של המאה ה-19 התאפיינה ההוראה לילדי היהודים בקהילות הבלקן כמו בשאר האימפריה העות'מאנית, בהזנחה. מקום הלימוד היה ה"מלדר" (לקרוא בלדינו) המקביל ל"חדר" בעולם האשכנזי. כל מה שהמוסד הזה רצה הוא להכשיר את הילדים לבוא בקהל המתפללים לכשיתבגרו. להלן דבריו של קונסול בריטי על המוסד הזה: "היהודים, כמו בשאר האימפריה, מלמדים מעט, ליתר דיוק רק את עיקרי דתם. הילדים לומדים קרוא וכתוב בלבד. בכל קהילה ולו הקטנה ביותר, יש רב ואל ביתו באים ללמוד. אם הקהילה גדולה יותר, הם הולכים אל רב השכונה. הלימוד נמשך עד גיל 12-10. לאחר מכן נשלחים הילדים לסייע במסחר או במלאכות השונות. המשפחות היהודיות נוהגות לשלוח את ילדיהן משני המינים החל בגיל שלוש או ארבע, כך בהיותם בבית הרב, פנויים הוריהם לעסוק במלאכתם".
צבי קרן מביא את דבריו של שמואל מזן, אחד משני ההיסטוריונים הראשונים של יהדות בולגריה (לצד שלמה רוזניס), על רמת הלימוד ב'מלדר'. "גם אלה שידעו לקרוא עברית לא ידעו לדבר בה. לא ידעו לקרוא או לכתוב בשפת בני המקום. שפת הדיבור והקשר הייתה הלדינו. המלמדים, רובם נטולי הכשרה, לימדו א"ב, בקיץ כתבו על החול בחצר ובחורף על ריצפת החדר". כל סטייה מהחומר הנלמד הביאה להתפרצות זעם של ה 'חכם' וקריאות גנאי על ראש התלמיד שסרח. שיטת הלימוד תומצתה באימרה: "אל פאליקו סאליו דגנאדן" (המקל מוצאו מגן עדן)".
הרפורמות באימפריה העות'מאנית התייחסו גם לחינוך ובבירה איסטנבול נעשו ניסיונות להקים בתי ספר גבוהים ואף אוניברסיטה, אך מאמצים אלו לא חלחלו לפריפריה. אולם עם זאת, מאמציו של מושל מחוז הדנובה מדחת והקשר של המחוז לארצות אחרות לאורך הדנובה אפשרו את הקמתם של בתי הספר היהודיים המתקדמים במחוז. "בית הספר הכללי" הוקם ברוסצ'וק בשנות ה-60 ע"י אברהם ישראל רוזניס (אבי"ר), בן למשפחת סוחרים שהוא עצמו למד בווינה. התלמידים למדו בביתו של אחד מידידיו, שותפו לרעיון; רוזניס הביא לבית הספר מורים שלימדו עברית כשפה חייה ומקצועות חיצוניים, כפי שכבר למדו בבתי הספר של הבולגרים והמוסלמים. רוזניס לא הצליח לאסוף יותר מעשרים תלמידים. בשנת 1873 צורף בית הספר הכללי לרשת בתי הספר של “אליאנס” בבלקן.
אסתר בנבסה מספקת הסבר למגמות שהביאו יהודים באימפריה העות'מאנית להתקרב להשכלה ולתרבות במערב. לטענתה, בקהילות האימפריה העות'מאנית היו שתי אליטות: ה"פראנקוס" שנהנו מן הקאפיטולציות – כתבי זכויות שהעניקו השליטים לנתיניהם של מדינות אירופיות, סחרו בחופשיות, נהנו מפטור במסים, ומהגנת הקונסולים. לאחדים מהם היה קשר עם אליטות בקהילות אירופאיות. האליטה השנייה הייתה הבורגנות היהודית המקומית, שתיהן פעלו בעצה אחת תוך שיתוף אינטרסים. אליטות אלה הפגינו פתיחות כלפי המערב והקימו בתי ספר מתקדמים עוד לפני הקמתן של מוסדות "אליאנס". תאור הקמתו של בית הספר הכללי הראשון ברוסצ'וק ע"י צבי קרן מאשר את הטיעון של אסתר בנבסה שהאליטה ברוסצ'וק דחפה לפתיחות למערב ולחינוך מודרני לדור הצעיר בלא כל קשר לממסד הדתי. הפתיחות אל העולם החיצוני עורר סערת רוחות בקרב הרבנים המסורתיים ואוהדיהם בקהילות. הרבנים חששו מאיבוד מטה לחמם שנסמך על הוראה ב"מלדאר"ים וגם חששו לאבד את שליטתם כתוצאה מן ההתמערבות והחילון בחינוך האירופי.
• בתי הספר של "אליאנס" בבלקן
לאחר שנפתח בית הספר הכללי של אברהם בן ישראל רוזניס (אבי"ר) ברוסצ'וק ועד לשחרור בולגריה מעול התורכים נפתחו ע"י "אליאנס" שמונה בתי ספר בחמש מתוך 34 קהילות בבלקן. לאחר השחרור נפתחו עוד שבעה בתי ספר. בית הספר הראשון בבלקן והחמישי שפתחה “אליאנס” היה באדריאנופול (ראה טבלה) ב1869. לאחר מארוקו ב-1862, בגדד ודמשק ב-1864 ובוולוס שביוון ב-1865.
בספרו על קהילת יהודי שומלה בנימין ארדיטי מגיע למסקנה שמוצאם מאדריאנופול, הראשון שבהם היה רופא, המושל שייסד את הקהילה בסביבות 1780. אחריו הגיעו יהודים נוספים לשומלה והם שמרו קשר עם קרוביהם באדריאנופול. גם הם ביקשו להקים מוסד חינוכי מתקדם בקהילתם. סייעו להם מנהליה היהודיים של חברת ה"ברון הירש", שבאותה תקופה עבדו על מסילת הברזל מרוסצ'וק לורנה שעברה סמוך לעירם. הם עודדו את ראש הקהילה לייסד בית ספר של “אליאנס” וגם הושיטו לו עזרה כספית לצורך זה. בני שומלה פנו למרכז בפריז, “אליאנס” שלחה את מנהל בית הספר באדריאנופול לבדוק את התנאים במקום לרבות האפשרויות הכספיות של הקהילה להשתתף בהקמת והחזקת בית הספר. הדוח שנשלח לפריז הניח את דעתם וביום ה-11 לנובמבר 1868 החליטו לייסד את בית הספר בשומלה. החלטה זו לא עברה בשלום ואף שבית הספר עמד בבנייה, קמו עליו מתנגדים רבים שהתלכדו סביב הרב. התעוררו ויכוחים סוערים, הקהל התפלג לשניים, הניגודים והיצרים היו מאוד חריפים, בשום קהילה אחרת לא התעוררו ויכוחים בעוצמה כזו. בית הספר בשומלה נפתח בשנת 1869 בהנהלת מר מ. פריאנטי שלימים עלה לגדולה בביה"ס במקווה ישראל. הפתיחה החגיגית התקיימה רק בשנת 1871 ולטכס הגיעו נציגי השלטונות התורכיים, באי כוח העדות האחרות ונציגים ומשלחות של קהילות יהודיות קרובות. הפולמוס החריף נמשך גם בנאום הברכה של רב הקהילה, שיצא בהתקפת עזה נגד בית הספר ונגד השיטה החדשה להוראה בשפה העברית. ב-1872 נפתח בית הספר נוסף של “אליאנס” בבלקן בעיר וידין במעלה הדנובה כ-250 ק"מ מערבית לרוסצ'וק (רוסה). לא מצאתי פרטים נוספים על בית ספר זה.
פרנסי קהילת רוסצ'וק התקנאו בקהילת שומלה השכנה וכבר ב-1872 נמצאו בעירם 39 חברי אגודת “אליאנס” משלמי מיסים, שפנו למרכז “אליאנס” בפריז ב-4 למרץ 1873 בבקשה לפתוח בית ספר בעירם. לצורך זה התחייבו להפקיד סכום דומה לזה שקהילת שומלה הפקידה. הם עוד ביקשו למנות כמנהל את פריאנטי שהוכיח עצמו כמנהל בית הספר בשומלה. עד כמה שהדבר מפליא הנהלת “אליאנס” קיבלה את בקשתם וב-6 ליוני 1873 נפתח בית הספר לבנים ברוסצ'וק ברוב פאר והדר עם 80 תלמידים. שנה מאוחר יותר ב-22 ליולי 1874 נפתח בית הספר לבנות עם 75 תלמידות בהנהלת הגב' ג'יסלה שלימדה צרפתית, רב שלימד עברית ושתי מורות נוספות. באותה שנה נפתח גם בית הספר לבנות בשומלה עם 42 תלמידות. בבתי הספר לבנות, מחצית מהתלמידות שוחררו מתשלום, עובדה שזירזה את פתיחת בתי הספר ושחררה את הקהילה מאיום המיסיונרים שפתחו בתי ספר לבנות.
בית ספר נוסף של “אליאנס” הוקם בשנת 1874 בעיר סמוקוב במרכז הבלקן גם עליו לא נמצאו פרטים. לגבי תאריך פתיחת בתי הספר של “אליאנס” ברוסצ'וק ישנה אי בהירות. אהרון רודריג, שהינו אחד החוקרים הבולטים של פעילותה של “אליאנס” מיום היווסדה ועד ימינו, מציין בספרו "חינוך חברה והיסטוריה" שבית הספר לבנים נוסד ב-1879 ובית הספר לבנות ב-1885, צבי קרן בספרו "קהילת יהודי רוסצ'וק", טוען שהתאריכים שגויים, הוא סבור שבתי הספר נפתחו בשנים 1873 ו-1874) ומעיר שאהרון רודריג העתיק מספרו של שמואל מזן (Les Juifs Espagnol en Bulgarie, Sofia, 1925).
רשימת בתי הספר של כי"ח שנפתחו בבולגריה בתקופת השלטון העות'מאני:
העיר סוג בית הספר שנת הייסוד
אדריאנופול * בית ספר יסודי בנים 1867
שומלה בית ספר יסודי בנים 1869
אדריאנופול * בית ספר יסודי בנות 1870
וידין בית ספר יסודי בנים 1872
רוסצ'וק בית ספר יסודי בנים 1873
סמקוב בית ספר יסודי בנים 1874
שומלה (שומן) בית ספר יסודי בנות 1874
רוסצ'וק (רוסה) בית ספר יסודי בנות 1874
*בירתה העתיקה של הקיסרות העות'מאנית, היום עיר תורכית על גבול בולגריה תורכיה .
5. יהדות בולגריה בין השנים 1878 – 1918
• רקע היסטורי
גורלה של ממלכת בולגריה נחרץ בועידת ברלין בשנת 1878, בניצוחו של ביסמרק . הועידה צמצמה את ההישגים הטריטוריאליים של הבולגרים כפי שבאו לביטוי בחוזה סן סטפנו, וחילקה את העם הבולגרי בין שני אזורים: הראשון, נסיכות בולגריה, שכללה את השטח מצפון להרי הבלקן (מחוז הדנובה) בתוספת שטחים סביב הבירה סופיה. האזור השני, "רומליה המזרחית", שטחו כלל את טראקיה הצפונית ובירתה פלובדיב (פיליפופוליס). איזור זה היה כפוף לאימפריה העות'מאנית. לשני האזורים היו חוקות יסוד נפרדות, ברוח הדמוקרטית של אירופה באותה תקופה, אולם כעבור שבע שנים חל איחוד. ועידת ברלין רצתה להבטיח שהעם הבולגרי יוכל להתפתח ברמה התרבותית, החברתית והפוליטית כשאר העמים במערב אירופה.
המיעוט היהודי בבולגריה קיבל בעקבות ועידת ברלין זכויות אזרחיות ופוליטיות שוות לאלו שניתנו לעם הבולגרי, לרבות האפשרות לנהל את קהילותיהם באופן אוטונומי. ואמנם, באספת הנבחרים שנערכה ב-וואליקו טארנובו (בירתה העתיקה) בשנת 1879, אושרה החוקה ואושרו הזכויות הנ"ל לרבות זכויות דתיות, כלומר הוענק חופש דתי מוחלט. באשר לחינוך, החוקה אישרה לקהילות להקים ולנהל בתי ספר, לקבוע בהן את שפת ההוראה מבלי החובה להורות דת או שפה אחרת, למנות מורים ולקבוע את תוכנית הלימודים ע"פ הבנתן. אספת הנבחרים אישרה את הניהול האוטונומי המלא של הקהילות השונות בשני האזורים. רבה הראשי של סופיה נבחר לרב הראשי של יהדות בולגריה וכנציגה בפני השלטונות ומשכורתו שולמה מקופת המדינה. עם איחוד שני חלקי בולגריה ב-1885, הזכויות שהובטחו למיעוטים קיבלו את ביטוין "במנשר הנסיך חתום ע"י ראש הממשלה משנת 1880". בקווים כלליים, המנשר קובע שמשפחות המתפללות בבית כנסת אחד יהוו יחידה שרב עומד בראשה ומנוהלת ע"י הנהלה נבחרת (ועד הקהילה) בת שלושה עד חמישה חברים ופועלת בפיקוח השלטונות. אולם ראוי להדגיש שהתקנות משנת 1880 אינן מכירות ביהודי בולגריה כקהילה אחת כי אם קהילות נפרדות בלתי תלויות אחת בשנייה. ב-1885 בוטלו התקנות לגבי הנוצרים והמוסלמים אך לא לגבי היהודים. הממשלה והיהודים התעלמו מהן, ובשנת 1887 נערכו הבחירות הראשונות להנהלת הקהילות, ואתן נבחרו ועדי בתי הספר וועדי בתי הכנסת. ראוי לציין שממשלות בולגריה לא תיקנו את המצב (הכרת יהודי בולגריה כקהילה אחת) ד"ר אהרנפרייז רבה הראשי של יהדות בולגריה וראש הקונסיסטוריון שלה בשנים 1900-14 טען שמצב זה הביאו לפרוש מתפקידו לאחר 14 שנות כהונה.
לוועדי בתי הספר נבחרו בין שלושה לחמישה חברים תפקידם היה לדאוג שבית הספר יפעל בהתאם לחוק להשכלה, למנות מורים לתוכנית לימודים, לספק את הצרכים החיוניים לתלמידים נצרכים ולנהל את בית הספר. הועדים קיבלו תוקף חוקי עם פרסום התקנות להשכלת העם של משרד החינוך. לועדי בתי הכנסת, מונו גם שלושה עד חמישה חברים, תפקידם היה למנות רבנים, חזנים, שוחטים, גבאים, לערוך חתונות, לוויות, ברית מילה וכו'. הועדים ניהלו את רישום פנקס הקהילה, טיפולו בנכסי הקהילה הטילו מיסים וגבו אותם וקיימו מפעלי סעד לנצרכים.
החוקה הבולגרית העניקה זכויות אזרחיות שוות לאלו של יהודי מערב אירופה. זכויות אלו היו שונות מאלו של יהודי האימפריה העות'מאנית. למעשה, בשלב זה, יהודי בולגריה נותקו מהמרכזים הרוחניים בסלוניקי ובאיסטנבול. אמנם עברו שנים אחדות עד אשר זכויות אלו מומשו הלכה למעשה, אך מצבם החוקתי היה ללא השוואה טוב יותר ביחס ליהודים תושבי מזרח אירופה ורוסיה הצארית במיוחד.
• ארגון הקהילות
צבאות רוסיה מלווים בלוחמים בולגריים לחמו בעות'מאניים וגרשו אותם מאדמת בולגריה. במהלך המלחמה היו התנכלויות קשות כלפי היהודים, אף שיהודים רבים תגייסו למאבק העם הבולגרי. בשנים שלאחר מכן הופיעו כמה גילויים אנטישמיים, זאת הסיבה שב-13.11.1884 יו"ר הקהילה של סופיה, אברהם תג'ר, זימן את הכינוס הראשון של נציגי הקהילות. בכינוס השתתפו נציגים מ-11 קהילות מתוך 17 שהוזמנו. הם ביקשו להתוות את דרכי התגובה ואמצעי התגוננות נגד שונאי ישראל. כמו כן הגיעו למסקנה שיש צורך דחוף להחליף את הרב הראשי הזקן, גבריאל אלמוזלינו, אדם בן 80, שלא שלט בשפה הבולגרית ולא היו בו התכונות הדרושות להנהגת הקהילה, למציאות החדשה שנוצרה לאחר השחרור. הם דרשו להחליפו ברב צעיר, משכיל בעל תרבות אירופית, מחוץ לארץ. שר הפנים דחה את בקשתם.
הכנס השני, שזומן ב-3.12.1887 אף הוא בסופיה, נעשה ניסיון לאשר את מינויו של רב ראשי מצרפת ע"פ המלצתה של "אליאנס" בפריז, אף שעדיין לא התקבל האישור להחלפתו. המלצת "אליאנס" לא התקבלה, שכן כבר אז היה ברור שהיא עוינות את הלאומיות היהודית שהלכה והתחזקה בקרב יהדות בולגריה. בינואר 1889 שר הפנים הוחלף והשר החדש אישר את החלפתו של הרב אלמוזלינו.
נציגי הקהילות התכנסו בפעם השלישית לאשר את מינויו של דר' דנקוביץ, אשכנזי, משכיל ופעלתן, לרב ראשי. ביוני 1889 מונה דר' דנקוביץ לרבה הראשי של יהדות בולגריה. באותה שנה הוקמה בבולגריה "קונסיסטוריה יהודית מרכזית" (ע"פ הצעתו של הרב הראשי ליהודי צרפת), גוף זה ייצג את יהדות בולגריה במשך שנים רבות. היו בו שלושה חברים ובראשו עמד הרב הראשי, דר' דנקוביץ'. בעקבות תקרית מצערת, פוטר הרב ע"י שר הפנים, משום שבפתיחת מושב בית הנבחרים התעקש לעמוד ליד ראש הכנסייה הפראבוסלאוית ולא בתא הדיפלומטים. חבריו בקונסיסטוריה לא יכלו למנוע את פיטוריו, אך הצטערו מאוד כשעזב את הקהילה.
הכנס הרביעי של ועד הקהילות התכנס בראשית 1893 ומינה את דר' גרינוולד לתפקיד הרב הראשי הלה היה בוגר הסמינר הרבני של ליבורנו, שימש כרב בקהילות בוואריה ובוהמיה, נכנס לתפקידו ב-30.5.1893. הרב הצטיין ברגשותיו הלאומיים, עשה רבות להתחדשות בתי הספר "מלדר", חיבר "מדריך למורים יהודיים", ביודעו היטב שגורלו של בית הספר היהודי קשור בגורלו של המורה לעברית עשה להבטחת זכויותיו של המורה לעת זקנה - גמלה. ב-15.6.1895 נפטר באופן פתאומי, מותו זעזע את יהדות בולגריה.
בחמש השנים הבאות התבסס הרעיון הציוני בקרב יהודי בולגריה, הוקמה ההסתדרות הציונית, ארגונים ציוניים הופיעו בכל קהילותיה. בתקופה זו תפקיד הרב הראשי וראש הקונסיסטוריה הוטל באופן זמני על רבנים מקומיים. באביב 1900 התבקש דר' מרדכי אהרנפרייז לקחת על עצמו את תפקיד הרב הראשי ולעמוד בראש הקונסיסטוריה. אהרנפרייז נולד ב-1869 בגליציה, הוסמך לרב והמשיך ללמוד בברלין, ב-1896 הוסמך לדוקטור לפילוסופיה. בברלין התקרב לחוגים הציוניים והיה המזכיר העברי לוועדה המכינה של הקונגרס הציוני הראשון, ב-1898 פרסם בהוצאת "אחיאסף" בברלין חוברת על "נושאים לדיון בקונגרס הציוני השני", היה בקשרים עם מנחם אוסישקין ונחום סוקולוב. אהרנפרייז ניהל את שני המוסדות במשך 14 שנה, את פעילותו רבת המעש להעלאת קרנה של יהדות בולגריה והשפה העברית רשם הרב בספרו "בין מזרח למערב". אולם שנים ספורות לאחר שנכנס לתפקידו, עשה יד אחת עם מתנגדי הציונות בטענה שעליו לשמור על איזון בין שתי המחנות. הציונים דרשו את התפטרותו ובקיץ 1914 עזב לשטוקהולם. המלך ומנהיגים בולגריים אחרים הפצירו בו שיישאר בתפקידו, שכן הוא ניהל כמה מהלכים דיפלומטיים לטובתה של בולגריה, אולם המאבקים בין הציונים ומתנגדיהם הכבידו עליו וכך הוא כותב: "הקשיים גברו ועצמו עם נקוף השנים. החיכוכים בין 'הנוטבלים' והדמוקרטים, בין אנשי 'אליאנס' והציונים החריפו והלכו. חלק גדול מזמני נתבזבז לריק".
לאחר 1878 חלה הרעה במצבם הכלכלי של יהודי בולגריה, במיוחד של מקורבי השלטון הנכבדים. הרוב המוחלט של יהודי בולגריה הרוויח בקושי את לחמו ומצבם הכלכלי היה רעוע מאד, בניגוד למצב ששרר בעשורים האחרונים לשלטון העות'מאני, כש "הנוטבלים" נהנו מרווחה יחסית, שעה שהשלטון נעזר בהם וגמל להם בעיקר בתחום המסחר.
אף שנהנו מזכויות מלאות לא הצליחו יהודי בולגריה להגיע לעמדות השפעה כמעט. הרבוד המעמדי בתוך הקהילה נשמר, הנהגת הקהילות נשארה בידי "הנוטבלים". מגמה זו הלכה והשתנתה בראשית המאה ה-20, שעה שיהודים צעירים ומשכילים הצליחו להשתלב בחיי החברה והכלכלה. בועידת הסתדרות הציונית השנייה, שהתכנסה בסופיה ב-1900, נמסרו נתונים סטטיסטיים המצביעים על כך שרוב רובם של היהודים התקיימו מהרוכלות, מכרו בשוק פירות, גרעינים, תירס מבושל ודברי מתיקה שהכינו בבית, היו גם עגלונים, סבלים ושרתים. ההמלצה באותה ועידה הייתה: "לעשות הכול כדי להוציא את היהודים מן המסחר. הדבר אפשרי רק אם יעברו למלאכות יצרניות, כגון עבודת אדמה, תעשיה זעירה, ומלאכות שונות ולהתחיל בהכשרת צעירים יהודים". התנועה הציונית נרתמה גם למשימה זו.
• “אליאנס” מרחיבה את מפעליה בבולגריה
חברת “אליאנס” החישה את פעילותה לאחר הקונגרס בברלין וב-1901 היו פרוסים 109 בתי ספר בארצות המזרח וצפון אפריקה. מספר התלמידים עלה תוך 30 שנה מ-2,365 ל-29,000 - ללא ספק השג מרשים. הדבר בא לביטוי גם בבולגריה. לפני 1878 "אליאנס" ייסדה 8 בתי ספר ב-5 קהילות ולאחר השחרור, ייסדה 10 בתי ספר נוספים ב-6 קהילות. ב-1898 למדו בבתי הספר של "אליאנס" 3,273 תלמידים בעוד שרק 1,038 תלמידים למדו בבתי הספר של הקהילות. כלומר מעל 75% מכלל התלמידים למדו בבתי הספר של ה-"אליאנס". לאחר 1896 לא הוסיפה לייסד בתי ספר בבולגריה (ראה טבלה).
חיים קשלס מסכם את תרומתה של אליאנס: "בתקופה שלאחר שחרור בולגריה, הם הוציאו את הדור הצעיר להשכלה והעלו את רמתו התרבותית. סייעו לצמיחתם של כוחות חברתיים חדשים, שנטלו לידיהם אחר כך את גורל יהדות בולגריה. רבים מהמנהיגים "הטרום-ציוניים" והציוניים בבולגריה למדו והתחנכו בבתי ספר אלה. אפשר לומר בביטחון שללא בתי הספר של "אליאנס" ספק גדול, אם יהודי בולגריה היו מגיעים לאותה רמה תרבותית, שנסתמנה החל מ-20 השנים הראשונות לאחר שחרור בולגריה". אולם כפי שנראה בהמשך, הקהילה היהודית צמצמה מאוד את השפעתה של "אליאנס", לטובת חינוך לאומי בהנהגתה.
רשימת בתי הספר של “אליאנס” שנפתחו בבולגריה לאחר השלטון העות'מאני:
העיר סוג בית הספר שנת הייסוד
וידין בית ספר יסודי בנות 1880
ורנה בית ספר יסודי מעורב 1880
טאטר-פאזרדג'יק בית ספר יסודי בנים 1880
פלובדיב בית ספר יסודי בנים 1881
יאמבול בית ספר יסודי מעורב 1881
טאטר-פאזרדג'יק בית ספר יסודי בנות 1883
פלובדיב בית ספר יסודי בנות 1885
סופיה בית ספר יסודי בנים 1887
בורגס בית ספר יסודי בנות 1896
סופיה בית ספר יסודי בנות 1896
מטרתה של "אליאנס", כפי שרשמנו לעיל, הייתה לתקן את חייהם ולהגן על זכויותיהם של היהודים תוך גילויי התנגדות ברורה למגמות לאומיות בקרב היהודים. אלא שההשכלה והקדמה המערבית שהביאה "אליאנס" נמהלו בציפיות הלאומיות של הצעירים שהביטו בקנאה בעם הבולגרי המחדש את עצמאותו. שוויון הזכויות המלא ופתיחת החלון אל התרבות המערבית בבולגריה הצעירה, הרוחשת רגשות הפטריוטיים, השפיעו עמוקות על היהודים. עד מהרה התפתחו ניגודי אינטרסים ברורים בין "אליאנס" למנהיגי ציוניים וכעבור כמה שנים הפכו ניגודי האינטרסים למאבק על החינוך היהודי. "אליאנס" נושלה מעמדותיה לטובת חינוך יהודי לאומי בבתי הספר של הקהילות. יוצא איפה, שלא מרצון סייעה "אליאנס" להתארגנויות הציונית בבולגריה כפי שנראה בהמשך.
6. התנועה הציונית בבולגריה
• הופעת התנועה הטרום-ציונית
ההתפתחות הפוליטית החברתית והתרבותית בקרב יהודי בולגריה, לאחר השחרור, לא פסחה על המגמות הלאומיות. כך כותבת אסתר בנבסה: "צמיחתה של הציונות בבלקנים ובאימפריה העות'מאנית, אחרי יסוד ההסתדרות הציונית העולמית ב-1897, התרחשה על רקע שכבר הכשירו יחידים ותנועות אשר טיפחו תוכניות לאומיות קודמות... בולגריה היא דוגמה מאירת עיניים ל 'טרום-ציונות', הכוונה לכל החשיבה והפעילות שלפני התארגנותם כתנועה פוליטית בקונגרס הציוני ב-1897. זו הייתה התקופה שבה החלה הטרום-ציונות לובשת צורה לקראת נקודת המפנה המכריעה של 1895".
בשנת 1893 הופיע בסופיה הדו-שבועון "אל אמיגו דל פואבלו" (ידיד העם). עיתון זה הוא אחד המקורות החשובים על חיי יהדות בולגריה באותה תקופה. ממנו אנו למדים על שורה של אגודות עבריות וארגונים שקמו בערים שונות בבולגריה. ב-1893 אנו מונים כבר שבע אגודות נוער שמטרתן הפצת השכלה כללית ותרבות לאומית. ארגונים אלה נושאים שמות עבריים, כמו "הנוער", "אהבת ישורון" ,"נווה צדק", "אור", "אחדות" וכו'.
בשנת 1896 נוסדה ההסתדרות הציונית המרכזית של יהודי בולגריה. היא קשורה קשר אמיץ עם דמותו של צעיר יהודי, יוסף מרקו ברוך. משנתו המרכזית הייתה שמכאן והלאה על העם היהודי לחדול מאיסוף תרומות לצורך הקמת מושבות בארץ ישראל. "יש לכבוש את ארץ ישראל מידי המשעבדים התורכיים בכוח". בקיץ 1895 עבר ברוך לעיר פלובדיב בה זכה להכרה גלויה בקרב בוגרי "אליאנס" ושם הקים את הארגון הציוני הראשון "כרמל". עד מהרה קמו ששה ארגוני "כרמל", נוספים בערים קרובות לפלובדיב וארגון גג בשם "כרמל צנטרל" שהוציא כתב עת אף הוא בשם "כרמל" שהפיץ את רעיונותיו הציוניים. בכתב העת הוא תקף באופן קשה ביותר את ה"נוטבילים" השמרנים ו"הטיף על הצורך במאבק מזוין ובהקמת קבוצת לוחמים שינחתו על חוף ארץ ישראל וישחררוה בנשק". ברוך תקף גורמים לאומניים ברוסיה כאשמים באנטישמיות בבולגריה, דבר שעורר את חמתם של מנהיגים בולגריים. עד מהרה ה"נוטבלים" עשו יד אחת איתם הציקו לו וגרמו למאסרו. ערב בואו של הרצל לסופיה ביוני 1896 עזב ברוך את בולגריה. אסתר בנבסה, מסכמת את פועלו: "ברוך נבדל עד מאוד מרוב מבשרי הציונות ה'משיחיים'. הוא ללא ספק היה קרוב יותר למנהיגים העתידיים של הציונות המודרנית, ולפיכך נכון יותר להגדירו כציוני טרום-הרצלייני. מעל לכל, עלה בידו ליצור דינאמיקה ציונית של ממש ולקבץ סביבו אנשים שעתידים היו להנהיג את התנועה הציונית בבולגריה".
• ההתארגנות
תפקיד חשוב בהתפתחות חיי התרבות והחברה של יהודי בולגריה מלאו קבוצה של יהודים משכילים, מרוסיה, שהוזמנו ע"י השלטונות בבולגריה, לאחר 1890, לשמש כפרופסורים באוניברסיטה הממלכתית, באקדמיה לאמנות, או כרופאים. משכילים אלו היו ממקורביו של יוסף מרקו ברוך ומעורבים בחיי החברה והתרבות היהודים. ב-14 לפברואר 1896 פירסם הרצל את "מדינת היהודים" וקרא ליהודים באירופה להקים ארגונים ציוניים ולהתכונן לקונגרס הציוני הראשון. משכילים אלו יזמו וערכו בסופיה הרצאות על הציונות ועל הספר ודאגו לתרגמו ולהפיצו אותו בבולגריה.
קריאתו של הרצל מצאה הד בעיתונות היהודית בבולגריה ובאביב של אותה שנה התארגנו כמה אגודות בשם "ציון". ב-17 ליוני 1896 ביקר הרצל בסופיה בדרכו לשיחות עם הסולטן. אלפים קבלו את פניו בתחנת הרכבת. הרצל כותב ביומנו: "האוריינט אקספרס התעכב שעה ארוכה והמונים קראו 'לשנה הבאה בירושלים'. בדרכי חזרה נאלצתי ללכת לבית הכנסת שם חיכו לי מאות אנשים, דיברתי גרמנית וצרפתית ודברי תורגמו לבולגרית וללאדינו... אמרו לי אתה רשאי להסב גבך (אל ארון הקודש), עבודה קדושה אתה עושה. רבים רצו לנשק את ידי".
לאחר הביקור של הרצל, האגודה הציונית בסופיה שינתה את שמה ל"האגודה הציונית ע"ש תיאודור הרצל וב-12 ליולי 1896 הוציאה לאור את הגיליון הראשון של העיתון הציוני "אברייסקי גלאס" בשפה הבולגרית, עם מדור בלאדינו שהפיץ את בשורת הציונות בקרב הקהילות בבולגריה. עורכי העיתון נתקלו בהתנגדות חריפה מצד ה"נוטבלים" והחוגים האנטי-ציוניים אף שהעיתון נמנע מלתקוף אותם באופן ישיר. המאבק התנהל מעל גבי עיתונים בשפת הלאדינו שיצאו באיסטנבול ("לה איפוקה" ו-"אל טיימפו") ובבולגריה ("אל אמיגו די איל פואבלו"). אל המאבק הזה הצטרף הרב הראשי של הקיסרות העות'מאנית משה לוי, שהטיל חרם על עורכי העיתון וקוראיו בטענה שפעילות זאת תביא אסון על 350 אלף יהודי הקיסרות. בתי הכנסת בסופיה שנשלטו ע"י "הנוטבלים" ואנשי "אליאנס" הצטרפו למאבקו של הרב מקושטא ופרסמו הודעה בעיתון הבולגרי "מיר" שהעיתון "אברייסקי גלאס" אינו מייצג את מיצג את דעת הקהל היהודית כי אם את רעיונות עורכיו בלבד. כעבור ששה חדשים הסולטן שיגר לבולגריה את יוסף נבון ביי (בעל הזיכיון של קו הרכבת יפו ירושלים שהחל לפעול בסוף 1892) שעלה לגדולה באיסטנבול, זה הפעיל לחץ על העורכים והעיתון נסגר. על אף קיומו הקצר הצליח העיתון להחדיר את הרעיון הציוני בקרב יהודי בולגריה. וכבר באוקטובר 1897 הופיע כתב העת "אל דיה" (היום) בעיר פלובדיב בלאדינו והפך לביטאון התנועה הציונית בבולגריה עד ראשית 1901 כאשר החל להופיע ביטאונה הרשמי של התנועה "השופר". "אל דיא" המשיך והופיע במשך 17 שנה עד 1914. בשבועון זה מצא הד מאבקם של הציונים נגד ה"אליאנס" וה"נוטבלים".
בראשית 1897 התקבלה בסופיה הזמנתו של הרצל לקונגרס הציוני הראשון. במאי אותה שנה, פרסם הארגון הציוני "ציון" בסופיה, קול קורא של 16 עמודים בשפות בולגרית, לאדינו, עברית, צרפתית וגרמנית "אל היהדות ובניה הנאמנים". הכרוז קרא להצטרף לתנועה הציונית כדי שהשאלה היהודית תמצא את פתרונה ע"י שיבה לא"י והקמת אסיפה לאומית יהודית. הכרוז הגיעה לכל הקהילות ועורר תכונה רבה, בעקבותיו הוקמו לפחות 9 ארגונים ציוניים בערים שונות בבולגריה. ביוני 1897 נוסדה בפלובדיב אגודת התעמלות הראשונה שנשאה את השם "שמשון" והקדימה את קריאתו של מקס נורדאו בקונגרס השני בבאזל לטפח את "יהדות השרירים". בעקבות האגודה בפלובדיב הלכו קהילות נוספות והקימו אגודות בשם "גדעון" ובראשית המאה שינו כל האגודות את שמן ל"מכבי". באותו הקיץ יצאו לקונגרס בבאזל פרופ' בלקובסקי, קארל הרבסט ויהושע כלב, ממקימי האגודה הציונית הראשונה בסופיה. שנה לאחר מכן בדצמבר 1897 התכנסה בפלובדיב ועידת היסוד של ההסתדרות הציונית בבולגריה, בהשתתפות 41 נציגים.
• ועידה הייסוד
ב-25 בדצמבר 1899, כמה חודשים לאחר הקונגרס הציוני השני, נפתחה ועידת היסוד של ההסתדרות הציונית בבולגריה בעיר בפלובדיב ולא במקרה, שכן עיר זו הפכה להיות המרכז הציוני של יהדות בולגריה. הועידה נפתחה בחגיגיות רבה, בנוכחות הרבנים הראשיים והשתתפו בה נציגים מ-20 ארגונים ב-13 קהילות. הועידה נפתחה בהרצאות על השגייה של התנועה עד אז ותוכניותיה לעתיד ובמיוחד על חינוך הדור הצעיר. ההרצאות ששימשו מצע לדיון, ראוי להתעכב על שתים מהן, שמשקפות את הנושאים שהעסיקו את הציונים בבולגריה. קארל הרבסט התפלמס עם מתנגדי הציונות שכונו "קוסמופוליטים", הדורשים מהעם היהודי להתבטל שעה ששאר העמים ממשיכים את קיומם כאומות נפרדות. חיצי הביקורת הופנו נגד הסוציאליסטים והמתבוללים המתנגדים לתחיית העם היהודי במולדתו. במרכז הועידה עמדה הרצאתו של יוסף תג'ר מסופיה, שעוררה פולמוס החריף. תג'ר דרש תיקונים יסודיים בבתי הספר של הקהילות והודיע שהציונים בסופיה החלו פועלים ברוח זאת. בלא חינוך לאומי אין לבתי הספר של הקהילות זכות קיום כבתי ספר נפרדים מרשת החינוך הממלכתית הבולגרית. המרצה דרש להחליף את ה"חכמים" שלימדו ב"מלדרים" הישנים במורים צעירים בוגרי מוסדות פדגוגיים. באשר לבתי הספר של "אליאנס", נדרש מהם להפסיק הפצת השפה הצרפתית ולגדל פטריוטים צרפתיים. עוד נטען ש”אליאנס” אינה דואגת לא לשפה העברית, לא לחינוך הלאומי ולא לצרכיה המקומיים של האוכלוסייה היהודית. דברים אלו עוררו "הפרעות" של תומכי "אליאנס", לרבות מנהל בית הספר בפלובדיב, עד כדי כך, שהישיבה הופסקה ובחצות הלילה הדיונים הועברו לאולם במלון "בולגריה" שם נמשכו עד הבוקר. הנציגים הזדהו עם דבריו של תג'ר והדברים באו לביטוי בהחלטות שהתקבלו עם סיומה. להלן מהחשובות של החלטות הועידה הראשונה:
לפנות ל"אליאנס", לועדי בתי הספר ולועדי בתי הכנסת של הקהילות, כדי להפסיק את למודי הצרפתית בארבע השנים הראשונות בבית הספר;
לפתוח גני ילדים, ללמד בהם עברית ולטעת בטף ערכים לאומיים;
ללמד היסטוריה של עם ישראל עד ימינו ולא עד חורבן הבית השני;
להכשיר מורים שישתלמו בשפה העברית ויקדמו את החינוך הלאומי;
להוציא עיתון בלדינו שיהיה ביטאון ההסתדרות הציונית בבולגריה.
לאחר ועידת היסוד בסוף 1898 כבש הרעיון הציוני את הרחוב היהודי עד כדי כך שהאנטי ציונים הכריזו ש"מחלת הציונות חדרה לנשמת היהודי במיוחד לדור הצעיר" והגיעו הדברים לכך שהבנים עמדו מול אבותיהם, וילדים שאבותיהם טרם באו לציונות החלו להתבייש בפני חבריהם. ההתנגשות עם "אליאנס" הייתה בלתי נמנעת, נפתח מאבק קשה שנמשך 15 שנה ובסופו נאלצה "אליאנס" לסגור את מוסדות החינוך כמעט בכל הקהילות בבולגריה.
הועידה השנייה של התנועה הציונית נערכה בסוף דצמבר 1900 בסופיה, את נאום הפתיחה נשא הרב הראשי החדש של סופיה דר' מרדכי אהרנפרייז, הציוני. הנאום התקבל בהתלהבות רבה, תורגם והופץ באלף עותקים בבולגרית ואלף עותקים בלדינו ליהודים בתורכיה. הועידה בחרה בוועד מרכזי חדש, וחיפשה דרכים לשפר את מצבם הכלכלי הדחוק של היהודים.
בשלב זה התנועה ציונית לא יכלה לצאת במאבק גלוי נגד בתי הספר של “אליאנס” אך הועלה הצורך בהקמת רשות מרכזית לבתי הספר היהודיים מטעם הקונסיסטוריה שתדאג לתוכנית לימודים אחידה, ולהכשרת מורים לשפה העברית. הועידה חייבה את כל האגודות הציוניות לפעול לכיבוש ועדי בתי הספר של הקהילות בבחירות הקרובות. לפתוח ספריות ומועדוני קריאה, להפיץ דבר התנועה ברבים, לערוך ארבע אסיפות שנתיות לפחות ולהקים אגודות ציוניות לנשים ולאשכנזים.
הועידה השלישית נערכה ברוסצ'וק באוגוסט 1902, בלי ברכתו של הרב המקומי שכן יו"ר ועד הקהילה המקומית אסר זאת. ועידה זאת יצאה בקריאה לכבוש את ועדי הקהילות, שכן התברר שאין די בכיבוש ועדי בתי הספר כל עוד ועד הקהילה עוין את הציונות. החלטה זאת החריפה את המאבק בין הציונים ומתנגדיהם ובעיקר עם "אליאנס". המאבקים התנהלו דרך העיתונים, באסיפות עם ולעתים נשאו אופי אלים. אולם כפי שנראה בהמשך המאבק הוכרע לטובת הציונים. דר' אהרנפרייז הרב הראשי וראש הקונסיסטוריון שהגיע לבולגריה כציוני נלהב לא סייע לציונים במאבקם, במשך הזמן אף הקשה עליהם מאד, כתוצאה מכך נאלצו לדרוש את פיטוריו. שינוי עמדתו של אהרנפרייז מעניינת מאוד אולם אין מקום לדון בה במסגרת עבודה זו, אולם מעיון קפדני בספרו "בין מזרח למערב" נראה שפעילותו הציונית הלכה ודעכה, אך שוב עולה ומתעוררת לאחר עליית הנאצים בגרמניה.
עד פרוץ מלחמת הבלקן ב-1912 נערכו בבולגריה 8 ועידות של התנועה הציונית. נציגי הארגונים לועידות נבחרו בבחירות ישירות ואישיות בכל סניף. על הפרק עמדו בעיקר בעיות המוסדות היהודים בבולגריה, מגמות ההשתלטות של התנועה הציונית על ועדי בתי הספר, על ועדי הקהילות ועל הקונסיסטוריון וגם שאלת חינוך הדור הצעיר לא ירדה מן הפרק. הועידות דאגו להפצת הציונות ומהן יצאה הדרכה קבועה לנציגי הציונים בכל מוסדות היהודיים והארגונים המוניציפאליים בקהילות.
בשנים 1903-8 התנהל בתוך התנועה הציונית בבולגריה מאבק בין תומכי תכנית באזל לבין הטריטוריאליסטים שהסיט את המאבק נגד מתנגדי הציונות. כשהפיתרון הטריטוריאלי ירד מסדר היום של התנועה הציונית נגשו ציוני בולגריה במרץ וכבשו כמעט באופן מוחלט את הרחוב היהודי.
• יום השקל
כל ציוני נדרש מדי שנה לרכוש את השקל בנוסף לדמי חבר שנתיים ותרומות לקק"ל. השקל היווה מדד למספר חברי התנועה הפעילים. כבר משנת 1899 (לאחר הועידה הכלל ארצית הראשונה) החלו ברכישתו, אך לא ידוע מספר השוקלים באותה שנה. בשנת 1906 היו 1320 ובשנת 1910 היו 1759 רוכשים. החל מל"ג בעומר 1901 נחוג "יום השקל" ברוב עם והפך לחג הלאומי של יהודי בולגריה, נטלו בו חלק גם אוהדי הציונות. החגיגות החלו ערב ל"ג בעומר באסיפות עם, למחרת נערכה תפילה בבתי הכנסת ומשם יצאו בתהלוכה ברחובות העיר כאשר בראש התהלוכה תזמורת של כלי נשיפה. אחר הצהרים נערכו פיקניקים מחוץ לעיר בחסות ארגוני הספורט. בשנת 1903 פנו מתנגדי הציונות בסופיה למשרד הפנים לאסור על התהלוכה של יום השקל. השר לא מצא סיבה להתערב, או אז פנה הרב הראשי דר' אהרנפרייז לדר' הרצל שביקש מהציונים בסופיה להימנע מהפגנות מיותרות. לא נחה דעתם של ציוני סופיה שלא ראו בעין טובה את התערבותו של הרב הראשי, התהלוכה יצאה לדרך כמו בשנים קודמות בלי שיאונה לה כל רע.
7. מתנגדי הציונות בבולגריה
כבר מימיה הראשונים התנועה הציונית הותקפה ע"י יהודים. מתנגדיה באו משלושה מחנות עיקריים. היהדות האורתודוקסית, אליה הסתפחו גורמים שמרניים שחששו משינויים ובעצם העדיפו לחכות למשיח. המחנה השני הוא המתבוללים, שקיוו להשתלב בחברה האירופית החדשה שזה מקרוב העניקה ליהודים שוויון זכויות ובצד שמאל של המתנגדים היו צעירים, שהושפעו מהתורות המרקסיסטיות שרווחו באירופה וקיוו לבנות חברה על-מעמדית ועל-לאומית שבמסגרתה בעיית "הלאומיות" של העם היהודי תמצא את פתרונה. בקרב מתנגדי הציונות בבולגריה המתבוללים היו מיעוט, מכל מקום לא מצאתי ביסוס לקיומם. במחנה השמרני בולט העדרם של אנשי הדת האורתודוקסים, אנו פוגשים שם את ה"נוטבלים", שהלכו והתאדו לאחר מלה"ע הראשונה. מחנה השמאל לא זכה לתמיכה גדולה אולם התרכזו בו אינטלקטואלים ובמשך שנים ארוכות התנהל מאבק אידיאולוגי בין הסוציאליסטים והקומוניסטים היהודיים לבין התנועה הציונית. הזרם הזה אף הצליח להחזיק מעמד עוד מספר שנים לאחר שרוב יהדות בולגריה עלתה לארץ בשנים 1948 – 1949.
• ה"נוטבלים"
זו הייתה שכבה דקה של נכבדים, גבירים עשירים, שניהלו את חיי הקהילה תחת השלטון העות'מאני עד שחרור בולגריה ב-1878 וגם בשני העשורים שלאחר מכן. ה"נוטבלים" לא היו מאורגנים על בסיס ארצי או קהילתי, אולם היה להם מכנה משותף בהיותם בעלי נכסים ובעלי אמצעים. הם שמרו ביניהם על קשר עניני ועסקי וכן היו בעלי קשרים טובים עם השלטונות הן באימפריה העות'מאנית והן במדינה הבולגרית. ההיסטוריון חיים קשלס מאפיין את הקבוצה הזאת על פי שורה של כתבי עת שהופיעו בשנים 1892 - 1912 שהעורכים שלהם היו בעצמם "נוטבלים" או מקורביהם, ומהם עולים הרעיונות שהם דגלו בהם:
היהודים בבולגריה הם בולגרים בני דת משה, עליהם להיות נאמנים לארץ ולעם שהם חיים בתוכו;
להמתין בסבלנות למשיח;
הציונות הינה אוטופיה ותוכניתה המדינית אינה ברת ביצוע;
הפצת הציונות פוגעת בעם היהודי כלכלית ואזרחית;
אין כל סכנה שהעם היהודי יתבולל או יעלם שכן הוא נצחי.
בעשור הראשון והשני של המאה העשרים אבדו ה"נוטבלים" מהשפעתם. העיתונים שתמכו בהם, נסגרו אחד אחר השני כך שערב מלה"ע הראשונה לא הייתה להם השפעה של ממש ופעילויותיהם הצטמצמו בכמה ארגוני צדקה שפעלו לרווחת הקהילות, מסדר "בני ברית" היה אחד מהם. המסדר הקים 10 אגודות (לשכות) בערים שונות בבולגריה. היו אלה מועדונים סגורים שניתן היה להתקבל אליהם רק בהמלצה ואספותיהם היו חשאיות. לאחר הצהרת בלפור רבים ממסדר זה התקרבו לתנועה הציונית. התקרבות נוספת הייתה בשנת 1925 כשהגיע שליח התנועה הציונית לארגן את לשכת "קרן היסוד" בבולגריה. בהזדמנות זו הצטרפו לשכות "בני ברית" לדרישת הציונים להפוך את מס "קרן היסוד" למס חובה על כל הקהילות בבולגריה.
• הסוציאליסטים
לאחר ביקורו של הרצל בסופיה ב-1896 התפתח ויכוח באגודה הסוציאליסטית "שחר" בסופיה ואחדים ממנה הצטרפו לאגודה הציונית "תיאודור הרצל". חיים קשלס כותב שב 1900 היו חמש אגודות של סוציאליסטים יהודיים בקהילות שונות שפעלו בחסות המפלגה הסוציאליסטית של בולגריה. בשנים 1901 – 1903 הופיעו בסופיה כמה כתבי עת של "הסוציאליזם היהודי" שתקפו באופן חריף את התנועה הציונית. הציונים תוארו כ-"שרלטנים נוכלים", "מנצלי פועלים", ו"ריאקציונרים" הרוצים להחיות עם מת. הטיפו לביטול לאומיות והקמת עם קוסמופוליטי שיפתור את בעיות היהודים. חבריהם באו מקרב צעירים משכילים שנטו להתבוללות. בשנת 1903 חל פילוג במפלגה הסוציאליסטית הבולגרית בין סוציאליסטים מתונים ומרקסיסטים שדגלו בקו מרקסיסטי קשה. פילוג דומה נוצר בארגונים היהודיים אולם הרוב הגדול נשאר בפלג המתון. הסוציאליסטים הקימו כמה אגודות ספורט להתעמלות בשם "גיבור" ובשנת 1909 הופיעו לראשונה בבחירות לועדי בתי הספר. הם התנגדו לבתי הספר של "אליאנס" ושאפו להקים בתי ספר עצמאיים ללא קשר עם ועדי הקהילות, התנגדו לשפה העברית וראו בלאדינו את שפת האם. בשנים 1909 - 1910, פקידים ופועלים ציונים מהעיר פלובדיב התארגנו במסגרת תנועת "פועלי ציון" שהתפתחה במזרח אירופה וא"י. קבוצה זו ניהלה מאבק קשה עם הסוציאליסטים ברחוב היהודי.
8. המאבק ב-”אליאנס” ותומכיה
לאחר ועידת היסוד של ההסתדרות הציונית, הציג הועד המרכזי את דרישותיו ל”אליאנס” בפריז. בתשובתם, התעלמו נציגי "אליאנס" מקיומו של ארגון ציוני בבולגריה, והודיעו לחתום על המכתב, שההנהלה דוחה מכל וכל את תביעותיו ושל חבריו. במקביל, ב-17 לפברואר 1899, שלחה ההנהלה חוזר למנהלי בתי הספר בבולגריה בו הביעה את התנגדותה העקרונית לציונות ואת חששותיה מהנזקים שהיא עלולה לגרום ליהדות וליהודים במדינות שונות במיוחד באימפריה העות'מאנית. היחסים עם הציונים החריפו. ועד הקהילה בפלובדיב אסר על הציונים לתלות מודעות בבית הכנסת, סוחרים יהודים אמידים ואנטי ציונים פטרו עובדים ציוניים שהעסיקו.
באפריל 1899 עמדו להיערך בחירות לפרלמנט הבולגרי. הועד הציוני המרכזי יצא בכרוז שאין בדעתו להתערב, בבחירות אולם הזהיר את הבוחרים היהודיים לא ללכת בעקבות ה"נוטבלים" העומדים בראש הקהילות ודוחקים בהם לתמוך במפלגה השלטת. הכרוז סיים בהזהרה שנוהג נפסד זה עלול להמיט חרפה ואסון שכן ממשלות באות והולכות. במשך השנים נשארה התנועה הציונית נאמנה לדרכה וחבריה ועסקניה השתייכו למפלגות פוליטיות שונות בבולגריה.
מוקדי ההתנגשות בין "אליאנס" והתנועה הציונית היו בסופיה ופלובדיב, שתי הערים הגדולות בבולגריה, שבהם התרכזה אוכלוסיה יהודית גדולה ומספר רב של תלמידים למדו במוסדות "אליאנס". בשנים 1902-3 רבו התקריות כמו, הלשנות של האנטי ציונים לשלטונות על מורים בעלי נתינות זרה שהחוק אסר להעסיק. מדי שנה ערכה הקהילה בפלובדיב נשף, אליו הוזמנו אורחים, דיפלומטים ונכבדי העיר הבולגרים. בנשף שנערך באולם בית הספר של "אליאנס" קמה מהומה, לאחר שהציונים הניפו את דגל התנועה הציונית וה"נוטבלים", הזמינו את המשטרה המקומית. בסופו של דבר, בלחץ הקהל הדגל נשאר במקומו.
המאבק האמיתי והקשה התנהל בעקבות סירובה של "אליאנס" להגדיל את שעות ההוראה בעברית. מכתבי מחאה רבים נשלחו להנהלה בפריז, לרבות ציטוט מעיתון צרפתי המודה ל"אליאנס, שדואגת להפצת השפה הצרפתית במרץ וברצון טוב, כמו המיסיון הקתולי". העניין הסתבך, אלה ואלה איימו להשבית את הלימודים, דר' אהרנפרייז נקרא לתווך, אך מאמציו לא נשאו פרי. יו"ר הועד הציוני המרכזי, הגיש את התפטרותו מהקונסיסטוריה והאשים את דר' אהרנפרייז במדיניות בלתי צודקת. אנשי "אליאנס" בפלובדיב הפעילו לחץ על הקונסול הצרפתי וזה הפעיל את השפעתו לטובת האינטרסים של "אליאנס". דרושה הייתה נסיעתו של עסקן ציוני לפריז, שהביא את הדבר בפני מקס נורדאו. האחרון התלונן על כך בפני שר החוץ הצרפתי (דילקאסה) שהעביר את הקונסול הצרפתי מפלובדיב. לפי שעה יושרו ההדורים בין הציונים ל "אליאנס".
המאבק בסופיה לא היה שונה, בבחירות שנערכו לוועד בתי הספר ב-1902, מתנגדי הציונות לא השתתפו, נבחר ועד על טהרת הציונות שנסתייע ע"י "חברת העזרה ליהודי גרמניה". החברה נוסדה ב-20 למאי 1901 ע"י יהודי גרמניה ששמו להם כמטרה להפיץ את השפה הגרמנית, לקידומם הכלכלי של יהודי המזרח. היחסים בין שני הארגונים לוו במתיחות כבר בראשית כניסתה של "חברת העזרה הגרמנית", אולם הם הלכו והתמתנו במשך השנים. ועד בתי הספר בסופיה ניצל עובדה זו והודיע להנהלת "אליאנס" בפריז על החלטתם להנהיג את לימודי השפה הגרמנית בבתי הספר שלהם ולפי כך מוריה לשפה הצרפתית בסופיה מיותרים. עניין זה הסעיר את הרוחות עד כדי כך שב-22 לפברואר 1904, כשנערכו בבולגריה הבחירות לועדי הקהילות, הופיעו קבוצות בריונים ושבשו אותם. אחד המנהלים של "אליאנס", דנון, הואשם שנטל חלק בניהול הבריונות. הציונים בסופיה לא השתתפו בבחירות אולם ברוב הערים זכו הציונים. משנה זו והילך הלך וגבר כוחה של התנועה הציונית בבולגריה. כמה סמלי הדבר שבשנת 1914 רק המוסדות בשתי הערים שומלה וסמוקוב, מהראשונים בהם החלה "אליאנס" לפעול, בתי הספר נשארו תחת חסותה. ועדי הקהילות היו מוכנים לשאת בהוצאות כספיות של המורים ש"אליאנס" מימנה ובלבד שיוכלו להעניק חינוך ציוני לדור הצעיר. בשומלה התקשתה הציונות לגבור על מתנגדיה, פרנסיה תמכו לאורך השנים בעמדתו של הרב הראשי אהרנפרייז, ורק ב-1919 מוסדות הקהילה עברו לציונים.
עד מלה"ע הראשונה ניהלה הציונות בבולגריה מאבק חריף בעניין שפת ההוראה בשתי חזיתות. עם ה"נוטבלים" ו"אליאנס" נגד השפה הצרפתית ובעד העברית, ועם הסוציאליסטים היהודיים נגד שפת הלאדינו. בתחילת המאה העשרים אילצו הציונים את "אליאנס" לסגור את מרבית בתי הספר בבולגריה. "אליאנס" חששה שהציונות תתפשט לעבר המרכזים הגדולים באימפריה. מאחר ולא היו לה האמצעים והנטייה, להפיץ אידיאולוגיה ולגייס המונים, "היא בחרה להתמקם מעל זירת הקרב ולבוא בדברים כמקובל עם הנכבדים" (מחוץ לגבולות בולגריה).
הנהגת "אליאנס" בפריז טיפחה במשך 40 שנה את אמונתה שיש להרים את קרנם של יהודי המזרח במקום מושבם ע"י פעילות פוליטית והפצת השכלה. כבר בראשית דרכה התעוררו ויכוחים במערב אם אפשר לראות בעם היהודי עם ככל העמים או רק דת. הנהגת "אליאנס" בחרה להתייצב לצד אלה שראו ביהודים בני דת משה. אולם יש להודות שבגלל פעילותה, עלה מספר יודעי קרוא וכתוב בקרב היהודים בבולגריה ועלו בהשכלתם על פני המוני העם הבולגרי. דר' יהושע כלב, חניך "אליאנס" ונציג יהודי בולגריה בקונגרס הראשון, כותב: "אליאנס עשתה מאיתנו אנשים במובן הנעלה ביותר... ואחר כך גם יהודים טובים". אולם בהצהרתה כמתנגדת לציונות, רואה כלב פרדוקס, שכן "באליאנס שמענו את האריה של האופרה 'יהודית' - 'אלוהי ישראל, אלוהי הטבע' והרי זה היה באוזנינו כהמנון 'התקווה', שנגלתה לנו לאחר 18 שנה".
בדבריו של כלב אנו רואים את התפיסות השונות בין הציונות ל"אליאנס", אולם ביסודו של דבר ההתנגשות נבעה מעצם היותה של התנועה הציונית בבולגריה תנועה עממית דמוקרטית, השואבת את התנהלותה מהסביבה הפוליטית בה היא נמצאת, ומהחיים הפרלמנטרים בבולגריה. יהודי בולגריה היו בעלי זכויות שוות ומלאות בבחירות למוסדות השלטון בבולגריה והן למוסדות הקהילה. התנועה הציונית בבולגריה לא יכלה לקבל תכתיב של מנהלי "אליאנס" בפריז שהתגבש במשך קרוב ל-50 שנה, שם נקבעו מה יהיו התכנים בבתי הספר שלהם. התנועה הציונית גם לא יכלה לקבל את תלותם המוחלטת של מנהלי בתי הספר, שבמקרה הטוב נהגו להתייעץ בנכבדי העדה ממתנגדי הציונות. אין מקום בעבודה זאת לבדוק מה הן הסיבות להתנגדות "אליאנס" לדרישות הציונים, שבהחלט תאמו את הרוח הדמוקרטית של החוקה הצרפתית. בעניין זה מעניינת במיוחד דעתו של מיכאל גרץ בספרו "הפריפריה הייתה למרכז". לדעתו ניתן לראות את היוזמה של "אליאנס" בשנות ה-60 של המאה ה-19 בקריאה להתלכד ולגלות סולידאריות בהגנה על זכויות היהודים, כצעד משמעותי לקראת לאומיות יהודית. ההתארגנות חובקת זרועות עולם, מלווה באידיאולוגיה של אחדות בתוך פיזור ועמה קריאה לנהל מדיניות יהודית גלובלית נראתה בעיני יהודים בני התקופה, בעלי השקפה לאומית, כתנאי הכרחי אם כי לא מספיק.
9. סיכום
במחצית השנייה של המאה ה-19 התחוללו בקרב הקהילות היהודיות בבלקן שורה של תמורות ששינו את פניהן ללא הכר בראשית המאה ה-20. שתי הקהילות בשומלה (שומן) ורוסצ'וק (רוסה) היו הראשונות שניערו את קורי השינה והחלו להגיב לשינויים באקלים החברתי והכלכלי שהחל לחלחל ממערב אירופה למזרחה. מבשרת הקדמה לקהילות היהודיות הייתה חברת "אליאנס", שהחלה את פעולתה בבלקן כבר ב-1865. אין חילוקי דעות בין החוקרים על תרומתה של אליאנס להחדרת התרבות המערבית בקרב הקהילות ולהשכלתם של בני הדור הצעיר. שנת 1878 (שחרור בולגריה מעול התורכים) הייתה שנה מעצבת לגבי היהודים, הם נפרדו מאחיהם באימפריה העות'מאנית, קיבלו זכויות אזרחיות מלאות במדינה החדשה שזה עתה קמה והקהילות היהודיות עצמן החלו להתארגן ע"פ אורח חיים דמוקרטי. "אליאנס" ניצלה את המצב החדש ועד סוף המאה, היא הקימה בתי ספר ברוב הקהילות הגדולות, בהם למדו ¾ מבני הנוער היהודיים ואילו ה ¼ הנותר למדו בבתי הספר של הקהילות, ואלה נאלצו לערוך שינויים כדי להעלות את רמת הלימודים.
שאלה מעניינת ומסקרנת היא מדוע הרב המשכיל מרדכי אהרנפרייז, ציוני וממארגני הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שינה את עמדתו, לאחר שהתמנה לרב ראשי. בתמיכת ה"נוטבלים" נאבק הרב נגד הציונים והסוציאליסטים על השלטון במוסדות הקהילתיים ותמך בעמדותיה של "אליאנס". ההסברים שניתנו בגוף העבודה אינם מספקים, אולם נראה שזהו נושא לשאלת מחקר בפני עצמה.
בראשית דרכה "אליאנס" הגדירה לעצמה את תפקידה ומטרותיה בקרב יהודי "המזרח", הנחשלים (בעיניה), שעיקרן לאפשר ליהודים לחיות ע"פ אמונתם, חיי כבוד ורווחה בקרב העמים, ע"פ הדגם של יהודי צרפת. אולם משהופיעו הניצנים הראשונים של התנועה הלאומית היהודית, "אליאנס" גילתה כלפיה הסתייגות שעד מהרה הפכה לעוינות. בצד האידיאולוגי היא לא ראתה בעם היהודי לאום ובצד הפוליטי מבית, היא לא רצתה לערער את מצבה האיתן של הקהילה בצרפת. כלפי חוץ הם לא רצו להתעמת עם השלטונות העות'מאניים, שהתנגדו לרעיון הציוני וכרבים במערב, הם לא ראו בציונות רעיון בר מימוש. "אליאנס" התעקשה לא להעניק לתלמידיה חינוך לאומי והתנגדה ללמד את השפה העברית. מאחר ובתנועה הציונית לא יכלו לקבל את עמדותיה של "אליאנס", התפתח מאבק חסר פשרות, שראשיתו עוד לפני שקמה ההסתדרות הציונית בבולגריה בשנת 1898. המאבק הסתיים בתבוסתה המוחלטת של "אליאנס", עוד לפני מלה"ה הראשונה. חיסולה של רשת החינוך בבולגריה, שהיוותה כ-10% מרשת חובקת העולם שלה, היה מהיר וטוטלי.
לענייננו, ניתן להציע כמה הסברים, מדוע הצליחה התנועה הציונית בבולגריה במאבקה נגד "אליאנס" באופן כה נחרץ:
1. הופעתה של התנועה הציונית בבולגריה בתקופה שהעם הבולגרי החל לממש את לאומיותו ולבנות אותה, יצרה תגובה אוהדת ורצון עז לממש את הלאומיות היהודית;
2. המרכזים הדתיים אליהם הייתה קשורה יהדות בולגריה (איסטנבול וסלוניקי), איבדו מהשפעתם ותקיפותם לגביה, לאחר שבולגריה נפרדה מהאימפריה העות'מאנית. האליטה הדתית אורתודוקסית נחלשה והפכה להיות תלויה בחסדיהם של בעלי הממון, ה"נוטבלים";
3. עלייתה של שכבת משכילים בוגרי "אליאנס", האמונים על התרבות המערבית מבית מדרשה הצרפתי, החלה מתגבשת כאליטה חדשה. אף שהאליטה החדשה לא הייתה אליטה כלכלית, היא קראה תיגר על האליטות הותיקות - "הנוטבלים" והדתיים;
4. בחברה החדשה שהחלה להתגבש בבולגריה לאחר עצמאותה, ה"נוטבלים" החלו מאבדים בהדרגה את מעמדם הכלכלי. במשך השנים רבים גם הושפעו מאותה רוח לאומית שפשטה בקהילה היהודית ו"אליאנס" לא יכלה לסמוך יותר על תמיכתם;
5. החינוך של "אליאנס" היווה אבן נגף בדרכה של הציונות - 75% מבני הנעורים התחנכו במוסדותיה. לא היה מנוס ממאבק טוטלי, אולם הגורמים שסייעו לתנועה הציונית, היו ההתפתחויות שהוסברו לעיל.
בהסברים הנ"ל אפשר לראות שרשרת של שלבים שכל שלב הוא תולדה של קודמו, ובכולם אפשר לראות את התשובה לשאלת המחקר שנשאלה בראשית העבודה: מדוע התחולל המאבק בין התנועה הציונית ל"אליאנס" ותומכיה בקרב יהדות בולגריה, ומה היו התנאים שהביאו לניטרולה באופן כה נחרץ.
מיכאל גרץ, סבר ש"אליאנס" היוותה "מרכז", שעיני העם היהודי היו נשואות אליו, אולם אף שלא היו להם כוונות לאומיות ובמשך השנים יצאו למאבקים חריפים כנגד מגמות כאלה, "ההיסטוריה הערימה עליהם, כפי שמוכח על יסוד התבוננות בדרכה של התנועה הלאומית". זוהי גישה פילוסופית של הוגי דעות כמו הרמב"ם, קרל מרקס ורבים אחרים, שטענו שלהיסטוריה יש כיוון התפתחות משלה, אף אם יעמדו בדרכה כוחות אדירים. גרץ ראה בתנועה הציונית פריפריה שכעבור למעלה משנות דור הפכה למרכז. וכך הוא מסכם: "עם שקיעתה והתלכדותה (של "אליאנס") עם אלה שנאבקה בהם תמול שלשום, פינתה מקום להופעתה של פריפריה חדשה כדי שזו תרים את נס המאבק ותמשיך להניע את הדינאמיקה המשנה את פני החברה היהודית, עד שתשקע גם היא ופריפריה אחרת תתפוס את מקומה".
10. ביבליוגרפיה
1. מרדכי אהרנפרייז: בין מזרח למערב, הוצאת סיגלית, דפוס "ראם" ת"א, 1986.
2. מרדכי אהרנפרייז: רעיונות על דבר הקונגרס הציוני השני, הוצאת "אחיאסף", ברלין 1898.
3. בנימין ארדיטי: יהודי בולגריה - קהילת שומלה, הוצא ע"י ועדה ציבורית תל-אביב, דפוס מבורך, יפו 1968.
4. אסתר בנבסה: יהודי ספרד בארצות הבלקן, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל,1995
5. אסתר בנבסה: היהדות העות'מאנית בין התמערבות לציונות 1908 -1920, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 1996
6. אסתר בנבסה: חיים נחום, רב ראשי בפוליטיקה 1992 – 1923, הוצאת מרכז דינור, ירושלים 1999.
7. מיכאל גרץ: הפריפריה הייתה למרכז, פרקים בתולדות יהדות צרפת במאה הי"ט – מסן-סימון עד ליסוד “אליאנס”, מוסד ביאליק – ירושלים, 1982.
8. אהוד טולדנו: מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, ספרית אוניברסיטה משודרת. משרד הביטחון, תל-אביב 1985
9. נרסיס לון: חמישים שנות היסטוריה, דפוס עזריאל, ירושלים 1919.
10. יונתן פרנקל: דם ופוליטיקה – עלילת דמשק, היהודים והעולם, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2003.
11. אנגל צ'ורפצ'ייב: מערכת החינוך היהודית בבולגריה בין השנים 1918 – 1944, חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", אוגוסט 2003
12. צבי קרן: קהילת יהודי רוסצ'וק, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל, ירושלים 2005
13. חיים קשלס: קורות יהודי בולגריה, כרך ה', שמונים שנה כתבי-עת של יהודי בולגריה, הוצאת דבר, 1972
14. חיים קשלס: קורות יהודי בולגריה, כרך ב', הוצאת דבר, 1972.
15. חיים קשלס: 'דורות ראשונים – היהודים בבולגריה עד 1898', מתוך: אנציקלופדיה של גלויות, כרך עשירי, הוצאת חברת "אנציקלופדיה של גלויות", ירושלים, 1967.
16. אהרון רודריג: חינוך חברה והיסטוריה –כל ישראל חברים ויהודי אגן הים התיכון 1860 – 1929, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל, ירושלים 1991.
17. דוד רמון: המכבי בארצות הבלקן, הוצאת נשיאות ההסתדרות העולמית "מכבי", תל-אביב, 1945.
18. משה רינת: חברת העזרה ליהדות גרמניה ביצירה ובמאבק, הוצאת בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1971.
19. אלברט רומנו: "היהדות והתנועה הציונית בבולגריה", מתוך: אנציקלופדיה של גלויות, כרך עשירי, הוצאת חברת "אנציקלופדיה של גלויות", ירושלים, 1967.
20 שלמה שאלתיאל: עיונים בתולדות יהדות בולגריה עד סוף המאה ה19. אורנים,
21. צבי שרפשטיין: תולדות החינוך בישראל בדורות אחרונים, כרך ב', הוצאת העוגן, ניו יורק, 2947.
The Jews of the Ottoman Empire, Princeton, New Jersey .22 1992. Avigdor Levi,
