מפעל העלייה של דר' קונפינו 1939-40 - יוסף קונפורטי

                                                1. מבוא

 

עבודה זו עוסקת במפעל העלייה הבלתי לגלית, להלן עליה ב' של דר' ברוך קונפינו בשנים 1939 - 1940 מחופי בולגריה לארץ ישראל. דר' קונפינו, מלא תפקיד מרכזי בתנועה הציונית בבולגריה, כבר בשנת 1938 יזם שורה של דיונים שמגמתם הייתה להכין תשתית להגירתם של יהודי בולגריה לארץ ישראל, לנוכח התגברות האנטישמיות ועלית הנאצים באירופה.

היה זה מפעלו של איש אחד, שהצליח להעלות לארץ  מעל ל3000 מעפילים, חרף התנגדותם ויחסם העוין של מנהיגי התנועה הציונית בבולגריה. בראשית 1939 הוא הגיע לארץ כשליח ה"ציונים הכלליים" ו"פועלי ציון"  בבולגריה ליצור קשרים עם גורמי עלייה ב'.

אנשי ה"מוסד" דחו את פניותיו אף שעמדו על כוונותיו הרציניות. הוא פנה ל"ציונים הכללים" בארץ, שאכן יצרו איתו קשר וגילו נכונות והבטיחו שיתוף פעולה לעלייה ב' מבולגריה. בפועל אנשי ה"ציונים הכללים" לא הצליחו לעמוד בהבטחותיהם ומפעל עלייה ב' מבולגריה בחסות ארגונים מהארץ קרס.

דר' קונפינו לא ויתר ומראשית 1939 ועד סוף 1940 הוא הצליח לארגן שבעה מסעות של מעפילים מבולגריה ומארצות אירופה אחרות, בעיקר מהונגריה. פעילותו זו דרשה ממנו תחכום, תבונה ומאמץ רב כדי להתגבר על קשיים רבים מאוד תוך שהוא מסכן את חייו. לאורך כל תקופת פעילותו נתקל בביקורת קשה, בשל תנאיי הצפיפות הקשים, הבטיחות הירודה  ומצבן העגום של ספינותיו שסיכנו את חיי הנוסעים. עיקר האשמות הופנו אליו בשל הרווחים העצומים שהפיק מדמי הנסיעה שגבה מהמעפילים.

שאלת המחקר המרכזית שעבודה זו מנסה להתמודד איתה היא, מדוע המוסד לעלייה ב' התעלם מפניותיו של דר' קונפינו לשיתוף פעולה, אף לאחר שמפעלו נחל הצלחות לא יצרו איתו קשר. שאלה נוספת היא המניע לפעילותו בעלייה ב', האם הייתה זאת חמדנות ולהיטות לרווחים כספיים. 

בשנת 1965 דר' קונפינו פרסם את ספרו "עלייה ב' מחופי בולגריה" שם הציג את גרסתו. מאז חלפו 40 שנה, ורק שלושה חוקרים עסקו במפעלו, מתוכם, דליה עופר, במחקרה רחב היריעה על העפלה והחוקר שלמה שאלתיאל, שפרסם על מפעלו של דר' קונפינו שורה של מחקרים והאחרון בהם יצא ב2004, ממסגרת סידרת ספרים, לחקר מערכות העפלה, ע"ש לאול אביגור, בעריכת אניטה שפירא.

תשובות לשאלות המחקר חיפשתי במחקרים הנ"ל וכן בכתבי זיכרונות של פעילי עלייה ב' בשנים 1039 – 1949.

 

2. הגורמים שהובילו לחיפוש דרכים לעלייה ב' מבולגריה

התנועה הציונית בבולגריה:

בדצמבר 1898 התקיימה בעיר פלובדיב התקיימה הועידה הראשונה של ההסתדרות הציונית בבולגריה. השתתפו בה 20 ארגונים מ 13 קהילות. הארגונים נושאים שמות שונים הקשורים לציון, א"י ולתנועה הציונית, כך למשל גם אחד משלושת הארגונים בעיר סופיה הנושא את השם ""דר' ת. הרצל". ארבעים שנה מאוחר יותר בשנת 1939, לא הייתה עיר או עיירה ובה קהילה יהודית שלא פעל בה ארגון ציוני במסגרת ההסתדרות הציונית הכללית. מספר החברים הרשומים היה 4500 בערך, ללא תנועות הנוער. התנועה הציונית בבולגריה התפתחה ע"פ סדר היום של התנועה הציונית העולמית. בבחירות שנערכו לקראת הקונגרס הציוני ה18 ביולי 1933, הרוויזיוניסטים קיבלו 25% , פועלי ציון 35% והציונים הכלליים  45%.  ע"פ מפתח זה פחות או יותר, נשלחו הנציגים לקונגרס כבר ב1929, בצד הקשרים ההדוקים שהתנועה הציונית בבולגריה פיתחה עם ההסתדרות הציונית העולמית, לרבות תשלומי מיסים ואסוף כספים. התקיימו קשרים הדוקים עם ארץ ישראל. קבוצה ראשונה של עולים הקימה את המושבה הר טוב ב-1895 על אדמות שנרכשו ע"י האגודות להתיישבות. מאז המשיכו לעלות לארץ קבוצות להתיישבות כפרית או כבודדים להתיישבות עירונית. העולים לארץ ישראל שמרו על קשר עם תנועותיהם בבולגריה.

עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה  הופיעו גילויים אנטישמיים בבולגריה, כנגדם פעלו הנציגים הרשמיים של הקונסיסטוריה (ועדה נבחרת עליונה שייצגה את כלל יהודי בולגריה בפני השלטונות כבר משנת 1889 עם שחרור בולגריה מעול התורכים), היה בה רוב ציוני מובהק ולצידה פעלה ההסתדרות הציונית ועם פרסום ההגבלות לעלייה ב-1934 הרגישה בצורך לפעול  לעליית יהודים לארץ, אם באופן לגאלי או בלתי לגלי. עם השתלטותה של גרמניה  הנאצית  על אוסטריה, נושא עלייה ב' לא ירד מסדר היום של התנועה הציונית בבולגריה כפי שנראה בהמשך. אולם יש לזכור שבבולגריה התנועה הציונית ראתה את תפקידה בהכשרת הלבבות, חינוך עברי, אסוף כספים לקרנות בארץ, אסיפות עם וכו. עלייה ב' נתפסה כמפעל הגשמה  של  בוגרי תנועות הנוער הציונית.

 

מדיניותן של בריטניה גרמניה ובולגריה בשנים 1939 - 1941:  

בריטניה: הבריטים הניחו שתי הנחות:

א. שלטונם בא"י אינו מחייב אותם לפתור את בעיית הפליטים, בה ראו תופעה פוליטית המקדמת את ענייני התנועה הציונית ולא עניין של הצלת חיים.

ב. עלייה ב', בהיותה גורם מאחד לקבוצות יריבות ועוינות בתנועה הציונית, שימשה בעיניהם  הוכחה להיותה תנועה פוליטית.

עם פרוץ המלחמה, הפכו העולים לנתיני אויב ועלייתם נתפסה כסיכון בטחוני כביכול. יש להוסיף לכך גם את ועידת ה"שולחן העגול" ב"סנט ג'יימס", ליד לונדון, בראשית 1939, כאשר הבריטים ניסו לפתור אחת ולתמיד את הסכסוך בין העמים בא"י. לאחר ועידה זו שינתה בריטניה את מדיניותה כלפי הבית הלאומי, ובאביב 1939 פרסם "הספר הלבן" והוגבלה כניסת העולים  ל-75,000 במשך חמשת השנים הבאות  1939 – 1944.

גרמניה: משלהי 1937 גברה הנטייה במדיניות הנאצית לראות בהגירת היהודים את הפתרון הרצוי ביותר לחברה הגרמנית. זמן קצר לאחר סיפוחה של אוסטריה ע"י הנאצים ב 1938, פרסם משרד החוץ הגרמני בחוזר מיום 25.1.1939 את עמדת המשרד בשאלת הגירתם של היהודים. הניסוח קיצוני מאוד, לפיו מטרת המדיניות הגרמנית איננה רק הגירתם של היהודים, אלא גם פיזורם במקומות רבים ובמספרים קטנים. הדרכים למימוש ההגירה בהיקף רחב גובשו במיוחד בידי אייכמן, שמונה לתפקיד נציב הרייך לפתרון "שאלת היהודים באזור הדנובה". הוא הפך את מדיניות ההגירה הכפויה למדיניות של גרוש, שקיבלה עידוד רב כתוצאה מליל הבדולח שאולי אף היה חלק ממדיניות זו. באוגוסט 1938 הקים אייכמן גוף המכונה "המרכז להגירת יהודים" ובמרץ 1939 דווח אייכמן שיהודי בשם שטורפר, אחראי על ארגון ההגירה במרץ 1940 מינה אותו למבצע יחיד של פעולות ההגירה: בכוחו לעזור, לפסול או לחבל בפעולות הארגונים השונים. אז פנו לעזרתו של שטורפר אלה שהיו מתנגדיו, כמו אהוד אבריאל.

בבולגריה: התעצמותם של הארגונים הפשיסטיים בסוף שנות ה-30, קטעה את שלוות חייה של הקהילה היהודית שחייתה לפני כן בתנאיי ביטחון ושוויון זכויות. ארגונים ואישים שהרימו קול להגנת היהודים הוקעו. בספטמבר 1939, ציווה השלטון הפרו-פשיסטי, לגרש 4,000 יהודים שנולדו בבולגריה וחייו בה שנים רבות, לשטח הפקר מעבר לגבול התורכי והיווני. היו אלה יהודים ללא אזרחות בולגרית, שמצאו עצמם עזובים ונתונים לפגיעות החיילים משני צידי הגבול. בסופו של דבר ההנהגה הציונית שם השקיעה ממון ואמצעים רבים להצלת המגורשים והגיעה להסכם עם השלטונות להעברתם לעיר הנמל ורנה ומשם, כך סוכם, יפליגו לפלשתינה. מקרב המגורשים האלה באו המעפילים שהפליגו בספינותיו של דר' קונפינו. בפברואר 1940 הוקמה בבולגריה ממשלה פשיסטית שקידמה את תהליך השתלבותה של בולגריה בגוש מדינות הציר והחלה בהכנת חוקים נגד היהודים.

בארץ ישראל:ההנהגה לא שידרה באופן ברור את עמדתה. עמדותיה הושפעו ממדיניותה של בריטניה, ממצבם הקשה של היהודים באירופה ומהצרכים של הארץ. לא אחת שידרו המנהיגים עמדות מנוגדות. יחסם הדו-ערכי בא לביטוי בסיפור הבא: נודע לדוד בן גוריון שספינת מעפילים שאורגנה ע"י אנשי הקיבוץ המאוחד, עושה דרכה לארץ מבלי שקיבלו אישור מהמוסדות. בן גוריון קרא למארגנים והודיע שיתבע אותם את האחראים לדין ההסתדרות. לפני שעזבו את חדרו ביקש מהם להודיע לו כשהספינה תבוא לחוף תל אביב, כדי שגם הוא ייקח חלק בהורדה.

 

מעורבותה של התנועה הציונית בבולגריה בעלייה ב' : 

ההתפתחות המדינית בבולגריה נטתה באופן ברור לברית צבאית עם גרמניה הנאצית. עניין זה הדאיג מאוד את הנהגת התנועה הציונית שם. זו ראתה בחומרה  רבה תופעות אנטישמיות  והגיבה ע"פ המדיניות שקבעה לעצמה, לשמור על תגובות מאופקות ולהסתמך על ציבורים רחבים האוהדים את העניין היהודי. ראשי התנועה התקשו לקבל את  דעתו של סגן יושב ראש "אגודת הציונים הכלליים ע"ש תאודור הרצל" בסופיה, דר' ברוך קונפינו. בשלהי 1938 הוא הגיע למסקנה שגם ליהודי בולגריה צפוי עתיד קודר, כמו לבני עמם החיים תחת השלטון הנאצי, כלומר לגרוש. הוא דרש מהתנועה  הציונית בבולגריה לארגן את היהודים, שרובם הגדול היו ציונים ובעלי זיקה עמוקה לארץ ישראל, לעלייה כוללת (אימיגרציה בלשונו). לדבריו זו הייתה השעה, שבה התנועה הציונית בבולגריה יכולה לקטוף את פירות השקעותיה בחינוך העברי, בתנועות הנוער, ובארגונים הקהילתיים: "טרם יבואו הרדיפות ובטרם יתפזרו יהודי בולגריה לכל עבר, מוטל על ההסתדרות הציונית לארגן את המסע לארץ ישראל ואם אין דרך חוקית לעשות זאת מחוסר סרטיפיקטים, צריך לעשות זאת בעלייה בלתי לגלית". למרות קריאותיו הנרגשות של קונפינו מנהיג "פועלי ציון" בבולגריה, דר' איזידור ברוך, מפרסם מאמר בשם "בעד הציונות ונגד ההגירה" ומסביר בצורך העכשווי להמשיך במסלול הפעילות הציונית הרגילה.

על אף כל אלה  עלה בידו של דר' קונפינו להקים ועדה לטיפול בעלייה ב'. הוא נבחר ליושב ראש ואיתו חבר נוסף מה"ציונים הכלליים" ושני חברים רוויזיוניסטיים. הרוויזיוניסטים סרבו לשתף פעולה  את אנשי "פועלי ציון" שנחשבו למלשינים בעיניהם. קונפינו לקח על עצמו לייצג את  האינטרסים של "פועלי ציון". עד מהרה  הועדה התפרקה שעה שהרוויזיוניסטים פסלו חבר השומר הצעיר, שעמד להצטרף לספינה של הרוויזיוניסטים שעמדה לעגון בנמל בולגרי. כתוצאה מכך "אגודת הציונים הכלליים ע"ש תאודור הרצל" בסופיה החליטה להקים ועדה חדשה ביחד עם "פועלי ציון" ובראשה דר' קונפינו. דר' קונפינו נשלח לארץ ישראל, לבוא בדברים עם אישים ומוסדות המטפלים בעלייה ב' ולהבטיח שעולים מבולגריה יוכלו לעלות לארץ. מצויד בהמלצות הן של "הציונים הכלליים" והן מאנשי "פועלי ציון" הגיע קונפינו לארץ  בראשית ינואר 1939 במטרה למצוא תמיכה לרעיון העלייה הבלתי לגלית מבולגריה.

בשלב זה אנו יכולים לציין שתי עובדות בולטות:

א.  ההנהגה הציונית בבולגריה הבינה רק בסוף 1938 ששוב העניינים באירופה ובבולגריה אינם כמתנהלים כפי שהתנהלו וחרף היחס הלא ברור של ההנהגה בארץ לעלייה ב', מוטב לה להיערך גם לאפשרות כזאת.

ב.  המתח  והמאבק הפוליטי בין "פועלי ציון" לבין הרוויזיוניסטים בארץ נותן את אותותיו החריפים גם בבולגריה. "הציוניים הכללים" בבולגריה נהנו מרוב על כן הם ניסו להוביל מהלך לטובת כל הציונים  הרוצים לעלות לא"י.

 

 

 

3.   פעילותו של דר' קונפינו לעליה ב' כנציג התנועה הציונית בבולגריה

 

דר' קונפינו מנהל בארץ משא ומתן עם ארגוני עלייה ב'

בינואר 1939 שהה דר' קונפינו בארץ מספר ימים בעניין שליחותו. במהלכם הוא נפגש עם נציגי הוועדה לעלייה ב' מטעם הסתדרות העובדים ו"החלוץ" וכן עם קבוצת אנשים שפעלו מטעם הציונים הכלליים בארגון עלייה ב'. דר' קונפינו מתאר בספרו בצורה מאוד מדויקת את הפגישות שניהל בארץ עם שני הארגונים הנ"ל. במחקר של דר' שאלתיאל שהתפרסם ב2004- עולה תמונה קצת שונה באשר למגעים שניהל דר' קונפינו עם נציגי הוועדה לעליה ב'. חשוב להבהיר מה קרה בפגישות אלה משום שזאת צומת חשובה במסלולו של קונפינו,  שהשפיע על עבודתו כמארגן עלייה ב' עצמאי בהמשך דרכו.

המשא ומתן עם נציגי הוועדה לעלייה ב'  

גרסת דר' קונפינו: כנציגם של "פועלי ציון" וה"ציונים הכלליים" הוא העדיף לפנות תחילה לחיים רוקח (פעיל עלייה ב' מטעם המוסד) מאחר והיה ידוע  שלציונים הכלליים לא היו מוניטין בעסק הזה. בפגישה עם רוקח ביקש להיפגש אם פעילים שאתם יעבוד. רוקח ביקש ממנו לשמור על סודיות, לחזור בהקדם לבולגריה, הבטיח לשלוח מכתב ואיש מיוחד לסופיה שידריך אותו. תשובתו של רוקח לא סיפקה את קונפינו וגם לא הייתה מספקת את המארגנים ששלחו אותו מסופיה. קונפינו ביקש מרוקח שיפגיש אותו עם פעילים באירופה וגם לכך רוקח לא נענה רק הבטיח לו: "שהתפקיד הזה יוטל עלי ע"י שליח מיוחד אשר יבקרני בבולגריה".                          

קונפינו כותב, שבמהלך השיחות עם רוקח הוא התרשם שבשלב זה אין הם מעוניינים בפעילות של ממש, בבולגריה שכן הייתה זאת הבטחה ללא תוכן ממשי ובמקרה הטוב "היו מוסיפים מספר עולים גם מבולגריה כדי שיהיה ידוע בבולגריה שלא רק הרוויזיוניסטים מארגנים עלייה ב'.

גרסת שלמה שאלתיאל: מסתמכת על יומנו של דוד נמרי מאשדות יעקב, אחראי על הורדת המעפילים לחופי הארץ מטעם המוסד לעלייה ב'. לדברי שאלתיאל, קונפינו מעלים כמה פרטים בגרסתו. במהלך שהותו בארץ נודע לו ש"השומר הצעיר" מבקשים לשלוח את חבר קיבוץ מעברות, שרלו אשכנזי, כשליח לעלייה ב' בבולגריה. קונפינו עשה ככל יכולתו למנוע את השליחות הזאת. אך שאלתיאל כותב ששאול מאירוב (אביגור) דחה הן את ההצעה   של "השומר הצעיר" והן ושל קונפינו לעסוק בעליה ב' מטעם המוסד, בקובעו "אין צורך בשליחת אנשים נוספים". האם דר' קונפינו הצליח לשכנע את כל פעילי עלייה ב' למנוע את שליחותו של שרלו אשכנזי, נראה שבשלב זה, זו הייתה משימה מעבר לכישוריו ויכולתו.  מתוך יומניו של נמרי עולה שקונפינו המשיך להתעקש והציע לרוקח תוכנית מפורטת כאשר הוא לוקח על עצמו את המימון ("ידאגו יהודי בולגריה"), שכירת האוניה , הרכבת רשימת העולים והאחריות על השטתה עד לחופי הארץ.  מהמוסד הוא מבקש לדאוג להורדת העולים לחוף. אנשי המוסד מחליטים לעקוב אחר קונפינו ולאסוף עליו אינפורמציה. לאחר מספר פגישות החליטו אנשי המוסד לדחות את שרלו אשכנזי והסכימו לעבוד עם קונפינו כנציגם בבולגריה ובתנאי שאיש שלהם יקבע את רשימת העולים. לפי שאלתיאל, קונפינו הסכים לתביעתם האחרונה ואנשי המוסד קבעו פגישה מייסדת  בסופיה בנוכחות יו"ר ההסתדרות הציונית עו"ד א. רומנו ויו"ר  פועלי ציון דר' איזידור ברוך בה יוחלט איך להמשיך לפעול. פגישה שמעולם לא התקיימה.

סיכום: דר' שאלתיאל אינו מביא בספרו את הסיבות לאי-קיומה של הפגישה המייסדת ומי האחראים לכך שפגישה כזו לא התקיימה כלל. יתר על כן, נראה שהחלטה חשובה כזו לעבוד עם גורם לא תנועתי או פרטי הייתה דרך עבודתם של הרוויזיוניסטים. מכל מקום נראה שהחלטה כזו אמורה הייתה להתקבל בתוך קבוצת מקבלי החלטות בכירה יותר מחוגו של נמרי, כפי שהדבר יתברר בהמשך. ואכן צוין לעיל שמאירוב אמר  "אין צורך בשליחת אנשים נוספים".

המשא ומתן עם נציגיו של ארגון עלייה ב' של הציונים הכלליים.

במקביל לשיחותיו עם אנשי המוסד, קונפינו נפגש בארץ עם אנשי תנועתו מה"ציונים הכלליים" שזה מקרוב החלו מתארגנים לפעילות בעלייה ב'. אורי נדב, אברהם תהומי ואדם המזוהה כ"צפוני". להם הוא מספר שאין סיכויים של ממש בהבטחותיהם של "פועלי ציון" ומשום כך החליט להירתם לעבוד עם ה"ציונים הכלליים". האנשים האלה שטרם התנסו בהורדת מעפילים בחופי הארץ, הסכימו לכל התנאים שקונפינו הציג והבטיחו לארגן את הנחיתה בארץ וסיכמו שקונפינו יחזור לבולגריה וימתין שם למברק מ"צפוני" שיקבע לו פגישת עבודה אי שם באירופה.

 

מסקנותיו של שאלתיאל לגבי התנהגותו של קונפינו:

1)  קונפינו הגיע להסכם עם המוסד לאחר שהתקבלו דרישותיו.

2)  קונפינו אינו מזכיר בספרו את הלחץ שהוא הפעיל למניעת שליחותו של שרלו אשכנזי.

3)  שקונפינו הונה את ראשי המוסד כשהוא לא היסס לקבל מהם  את המינוי כאחראי  על עלייה ב' בבולגריה. ובמקביל  התקשר עם ה"הארגון החדש" של הציונים הכלליים שם לא נדרש לפיקוח  על רשימת המועמדים.

שאלתיאל קובע שמטרות שליחותו של קונפינו היו: לסכל שליחותו של אשכנזי, למנוע את כניסתו של המוסד שקונפינו זיהה אותו עם "פועלי ציון" ולהישאר גורם יחידי המטפל בעלייה ב' בבולגריה.

קשה לי לקבל את מסקנותיו של שאלתיאל, שכן נראה לי לגיטימי מאוד, רצונו של קונפינו להיות הנציג הבלעדי לעליה  ב', שהרי לשם כך הוא נשלח ע"י תנועתו . וכשם שניתן לראות את פעולותיו של קונפינו כניסיון לטרפד את שליחותו של אשכנזי הרי ניתן לראות את התנהגותו של אשכנזי ותנועתו כפעילות שבאה לטרפד את פעילותו של קונפינו. באשר להונאה, שבעצם זו האשמה מאוד קשה העומדת בסתירה למאמרו של שאלתיאל עצמו "דר' ברוך קונפינו ואקוש אפשטיין, שני אישים – דרך אחת" האומר: " המשא ומתן עם הועדה ההסתדרותית לא עלה יפה כפי שמסתבר מן הרישומים ביומנו של דודיקה נמרי" .

מדברי רוקח, נמרי, מאירוב ואשכנזי, עולה גישה סקטוריאלית, פוליטית, מאוד ברורה – פעילי המוסד לעלייה ב' (אנשי הקיבוץ המאוחד) דאגו לאנשיהם ומקורביהם. זאת הסיבה שהמוסד דרש מדר' קונפינו שאיש שלהם יקבע מי יכנס לרשימת המעפילים. אין תמה איפה מדוע בחר קונפינו באנשי מפלגתו, הוא שדרש מהם רק ההורדה, לקלוט את העולים, והם הסכימו. הוא לא ידע עד כמה עניין ההורדה מורכב ועד כמה שותפיו החדשים חסרי ניסיון. נראה שבינואר 1939 לא היה למוסד שום עניין לעבוד עם אדם כמו קונפינו. מאידך לא הובאו במחקרו של שאלתיאל מקורות שעשויים לאשר את הטענה שדר' קונפינו לא עמד בהסכם כלשהו עם המוסד.

 

ארגון המשלוח הראשון של הסתדרות הציונית בבולגריה:

קונפינו שב לבולגריה וכאיש מחתרת שומר את דבר  חברותו בארגון עלייה ב' של הציונים הכלליים בסוד, כפי שהצטווה. בכל זאת הוא מדווח לחברו מהציונים הכלליים יעקב גרשון בוועד העלייה החדש, וכן ליושב ראש ההסתדרות הציונית בסופיה אלברט רומנו. בינתיים ישב וחיכה בסופיה למברק מ"צפוני".

המברק הגיע וקונפינו הוזמן ע"י "צפוני" למפגש באתונה בביתו של יהודי בעל קשרים בעסקי הספנות ביוון, ארקדי סלוצקיס,  שהיה מעורב בעסקי הספנות לעלייה ב' מהונגריה. בפגישה הזאת נוכח גם תהומי. על תהומי הוטלה המשימה לארגן עלייה ב' מפולין ועל קונפינו הוטל לשכור אנייה עבור מעפילים בבולגריה והונגריה. "צפוני" הבטיח לשלוח לבולגריה שליח שילווה את המעפילים כמו כן לקח על עצמו לדאוג להוריד את המעפילים לחוף.

 בסיועו של סלוצקיס, יצר קונפינו קשר עם יוני בשם ליקידיס, הסוכן של בעלי הספינה "אגיוס ניקולאס". הוא שכר את האוניה שהתאימה ל-600 נוסעים וקבע אתו תאריך משוער  (אמצע אפריל) ומחיר ההפלגה מחופי בולגריה לארץ ישראל. מעודד מהצלחתו מיהר לבולגריה לארגון המשלוח, כאן הוא הבין שכמות כזאת של מעפילים בעליה ב' מבולגריה הוא לא יוכל לארגן בהתרעה קצרה כל כך, על כן פנה לריכוזי יהודים המבקשים לעלות והם נמצאו בהונגריה .

עניין עלייה ב' בהונגריה עלה על סדר יומה של התנועה הציונית, לא מעט בגלל פעילותו של אקוש אפשטייו שפעל להרחיב את אפשרויות העלייה לארץ מעבר לגילאים צעירים. אפשטיין, לא הצליח ליצור קשר של ממש עם המארגנים הרוויזיוניסטיים וגם התברר לו שמהונגריה עלו עד אותה עת לא יותר מ 100 עד 200 איש. פעם אחר פעם  העלה את נושא עלייה ב' לפני ההסתדרות הציונית בהונגריה ונתקל בחוסר יוזמה  ובאין אונים. בינואר 1939 נודע לו משליח ה"מזרחי" שגם החלוץ החל בעלייה ב' והמארגן הראשי שלהם אליהו דובקין, שוהה בפרג. תחילה דובקין לא רצה  לשוחח עם אפשטין, שכן אפשטיין לא היה איש "החלוץ"  אלא מה"ציונים הכלליים". לאחר שהפצירו בו, ניאות לפגישה וגילה אמפטיה ברורה למצבם של יהודי הונגריה. בסופו של דבר בינואר 1939 לא נוצר קשר בין אפשטין לדובקין. אפשטין עסק בעלייה ב' בכל תקופת המלחמה ולאחריה עלה לארץ  ומסר עדות בחתימת ידו עדות זאת מצויה בארכיון תולדות ההגנה. תיק אקוש אפשטיין, המכיל  כאמור את עדותו ועזבונו ובו עשרות מסמכים השופכים אור על קשרי העבודה בעניין עלייה ב' בינו לבין דר' קונפינו. בשנת 1990 דר' שאלתיאל פרסם מאמר מקיף על הקשרים ביניהם.

 לאקוש אפשטיין נותרו איפה רק אפיקי היוזמה האישית המקומית. בסוף פברואר היגיע לבודפשט ארקדי סלוצקיס שכאמור לעיל היו לו קשרים עם סוכני נסיעות ביון. סלוצקיס  הציע לאפשטיין להעלות לארץ 600 איש במחיר גבוה והמתין לתשובה, פנייתו הייתה על בסיס עסקי. בשלב זה נרתמו לעלייה ב' בהונגריה שוחריה מטעמם של "הנוער הציוני",  "הסתדרות הציונים הכלליים" ו"הפועל המזרחי", ע"פ הסכם ביניהם. אך עד מהרה נתקלו בבעיות קשות. המארגנים לא יכלו למצוא דרך חוקית ליציאה מהונגריה. דרושים היו דרכונים, שיוכרו ע"י מדינות המעבר, או אשרות מעבר עד לנמל שממנו אפשר יהיה להפליג באוניותיו של סלוצקיס לארץ.

 באווירת מתח זו במרס 1939, הופיע דר' קונפינו,  בפני אפשטיין והציג לפניו  תוכנית פעולה ברורה ומעוררת תקווה כפי הוא כותב בעדותו:"במרץ 1939 נערך כינוס ארצי של ההסתדרות הציונית. הוציאו אותי מן הישיבה והודיעו לי שזר רוצה לשוחח אתי. דר' קונפינו, רופא מסופיה, הציג לפני מכתב המלצה מטעם ההסתדרות הציונית בבולגריה. הוא היה  סגן נשיא ההסתדרות הציונית שם. טלפנתי מבודפשט לבולגריה ושם אישרו לחלוטין את מהימנותו. קונפינו מסר, כי הספינה "אגיוס ניקולאס" המניפה דגל יווני עומדת לרשותו יש בה 600 מקומות. תוך מספר ימים היא תעגון בנמל הבולגרי בורגס. הוא מחכה שנשלח לשם את הנוסעים. הם הציונים הבולגרים, מקבלים על עצמם את כל האחריות לכל הטרנספורט. ה"הורדה מובטחת". ספינת מנוע מתאימה תפגוש באוניה הגדולה באיים היוניים ותנחית את העולים לארץ. מן הרגע הראשון בטחתי בדרך שהצביע עליה דר' קונפינו.  כך נוצר הקשר שהוליד שיתוף פעולה הדוק בין השניים להעלות לארץ אלפי מעפילים.

 

הקשיים בארגון השיט הראשון לחופי הארץ:

המשימה שלקח על עצמו דר' ברוך קונפינו באביב של 1939 לאחר  שאיתר את העולים מקרב יהודי בולגריה והונגריה והבטיח את גבית דמי הנסיעה, הייתה מלווה בקשיים רבים ומגוונים.

להלן רשימת הקשיים עוד בטרם יצאה הספינה לים הפתוח (ב14 לאפריל 1939) כפי שמציג אותה שלמה שאלתיאל:

א.  השגת סכומי כסף גדולים בעבור דמי חכירת הספינה, לתשלום שכר לצוות ורכישת ציוד ומזון.

ב.  השגת רישיונות יציאה מהונגריה ליהודים הונגרים ולא הונגרים.

ג. קבלת אישורים ממשטרת בולגריה למעבר עולים בתחום בולגריה ולשהייה בה עד ההפלגה (עולים מחוץ להונגריה הגיעו בקרונות משא סגורים ולא הורשו לרדת).

ד.  מציאת דרך חוקית להעברת התשלומים מהונגריה לבולגריה.

ה.  השגת רישיון להפלגה ממנהלת הנמל.

ו.    אישור לביצוע עבודות נגרות בספינה והכשרתה להובלת נוסעים.

ז.   עמידה בלוח הזמנים של בעלי הספינה.

ח.  זיוודה והשטתה לחופי הארץ.

ט.   ארגון ההורדה לחוף.

להפתעת הנוגעים בדבר, הצליח דר' קונפינו להתגבר על כל המכשולים הבירוקראטיים והכספיים עם צוות מצומצם, הרבה תבונה ומאמץ וכך הוא מסכם :"אני כמארגן המשלוח, הייתי צריך לקבל אחריות שהיהודים האלה לא יישארו בבולגריה אחרת הם יגורשו בצורה אכזרית ביותר. אני הייתי צריך לקבל אחריות עבור כל יהודי. היה לי ברור שבלא ערבות  האישית שלי, המשטרה הבולגרית הייתה מוסיפה שמן על מדורת הטרגדיה היהודית". ב-31.3.1939 קונפינו מדווח לאפשטיין על ההתקדמות בהתארגנות ושולח את המסמכים הדרושים עבור 350 המעפילים מבודפשט. כך, תוך כמה ימים, מצויד במסמכי המעבר הדרושים, אפשטיין יכול לשלוח את המעפילים לעיר הנמל הבולגרית בורגס  שם חיכו לבואה של האנייה "אגיוס ניקולאס", אתה עמדו להפליג לארץ ישראל.

מבחנו הקשה של קונפינו היה ארגון הורדת המעפילים בארץ. בניגוד להבטחתו "צפוני" לא שלח מהארץ, שליח שילווה את הקבוצה ולא כל הוראות להורדה. מי שסייע לדר' קונפינו בארגון ה"משלוח" היה דר' ניסים בוקו לוי  יו"ר אגודת הציונים הכללים, במצב הקשה שנוצר קונפינו ביקש ממנו לטוס לבולגריה, לאתר את "צפוני" ולהפציר בו לארגן את הורדת המעפילים מ"אגיאוס ניקולאוס". דר' לוי נענה לבקשתו ויצא לשליחותו. המעפילים כבר היו מרוכזים בעיר הנמל בורגס בעוד השליח נמצא בארץ. קונפינו ביקש מסוכן האנייה דחיית ההפלגה, הסוכן ליקודיס לא השיג את הדחייה המבוקשת הם ודרשו לצאת מייד. וכך הוא כותב בספרו, "קיבלתי מברק כי האוניה נמצאת בדרך לבורגס ודרשו ממני להעלות את הנוסעים מייד לכשתגיע". משטרת בולגריה הפעילה לחץ על קונפינו להוציא את המשלוח מגבולות המדינה.

קונפינו שהה בבורגס וטיפל במצב  שנוצר.  בנוסף על כל הקשיים האלה צץ קושי ממקור לא צפוי. דר' ניסים בוקו לוי, השליח בארץ, שולח לו מברק ובו הוא נדרש "לעצור את המשלוח" הוא קובע ש"צפוני": נכשל לכן יציאת המשלוח כמוה כ"פיזור אוכל לדגים".

במצב שנוצר קונפינו מבין שעיכובים נוספים ממיתים כליה על כל המפעל ובניגוד לפנייתו של בוקו לוי יו"ר הציונים הכלליים בסופיה הוא מחליט "לגלות את פני הדברים למעפילים אחדים מבולגריה אשר נראו נאמנים ואמיצים ביותר, לשאול את דעתם ולבקש את  עזרתם למצוא מוצא מן המצב. "דעתי הייתה שהטרנספורט צריך לצאת ויהי מה. עם או בלי הורדה. כולם הסכימו להצעתי ולפיכך הוחלט לתת נשק בידי אנשים אחדים אשר יאלצו את הנווטים להשיט את האוניה אל החוף בהתקרבה לארץ ישראל. אני הודעתי להם שאני אסע בעצמי לארץ ישראל על מנת לסדר את ההורדה בעזרת ידידים ממושב בית חנן ליד נתניה". "אגיאס ניקולאוס" יצאה למסעה ב 14.4.1939 כשעל סיפונה 309 מעפילים ויעדה חוף נתניה ליד מושב העובדים בית חנן שרוב תושביו היו יוצאי בולגריה.

 להלן לוח הזמנים לארגון המשלוח הראשון באוניה "אגיאס ניקולס":

1)  פברואר 1939 ביוון נוצר הקשר בין  אנשי עלייה ב' של הציונים הכללים ("צפוני") לבין דר קונפינו וסוכן האוניה  ליקידוס.

2)  בהמשך אותו חודש דר' קונפינו הגיע להסכם עם בעלי הספינה, להפלגה מבולגריה באמצע חודש אפריל.

3) בראשית חודש מרץ דר' קונפינו יוצר קשר עם אקוש אפשטיין להובלת המעפילים מהונגריה בספינתו.

4)  ב-14.4.1939 שולח  דר' קונפינו את "אגיאס ניקולס" לדרכה לא"י. 

 

תגובתה של התנועה הציונית בבולגריה:

כאמור, קונפינו החל את שליחותו כיו"ר הועדה לעלייה ב', כנציגם של ה"ציונים הכללים", אך עם שובו מהארץ הוא לא מיהר לשתף בעניינים אלה את אנשי תנועתו. אם כי הביא בסוד  תוכניותיו את ידידו מהציונים הכליים חבר הוועדה יעקב גרשון וכן את יו"ר התנועה הציונית בבולגריה עו"ד אלברט רומנו. כבר בשלב זה החלה להישמע ביקורת על פעולתו החשאית. בספרו הוא יטען שהסיבה לכך הייתה החשאיות ("זהירות" בלשונו), שהוא הצטווה עליה בארץ.

בסוד העדרה של ההורדה המאורגנת היו דר' קונפינו ובוקו לוי  שטס לבולגריה לחפש את "צפוני". בוקו לוי חזר משליחותו שלא העלתה דבר וכשנודע לו שלמרות אזהרותיו לא עצרו את המשלוח והספינה הפליגה ללא סידורי הורדה, חל קרע עמוק ביחסים בין קנפינו לאגודה הציונית. האגודה התנערה מכל אחריות למעשיו וב-3.5.1939 הודיעה להונגריה, שדר' קונפינו אינו משמש בשום תפקיד מטעמה ופעילותו נוגדת את החלטות של ההסתדרות הציונית בבולגריה. קונפינו פועל כאדם פרטי וכל התומכים בפעולתו עליהם לדעת שהאחריות נופלת עליהם בלבד. ההודעה נשלחה להונגריה  שעה שהאוניה  עושה דרכה בים וקונפינו ממתין לה ומנסה לארגן את ה"הורדה".

שיקולי המנהיגים בסופיה ברורים. במאי 1939 עדיין אין מלחמה בעולם, ההנהגה בארץ מסויגת מעלייה בלתי חוקית. כש"ההורדה" לא בטוחה נוצר מצב שחיי אנשים בסכנה וההנהגה הציונית בסופיה לא הייתה מוכנה לקחת על עצמה את האחריות  לסכן את שמה הטוב. בכל זאת שליחת מכתב כזה למנהיגי הציונים בהונגריה, שעה יקיריהם נמצאים בלב ים, יש בה יותר מאשר טעם לפגם. אולם לאחר שהתברר להנהגה הציונית בבולגריה שמעפילי "אגיאס ניקולאס" הגיעו בשלום לא"י, לאחר מסע קשה ורב תהפוכות שערך 35 יום, הם מיהרו לכתוב מכתב למוסדות רבים בארץ לרבות לסוכנות היהודית לאמור: המשלוח  סודר ע"י הסתדרותנו ולא ע"י אנשים פרטיים וכל אותן שמועות שאנו הרווחנו סכומים גדולים אין להן כל שחר. יתר על כן, אנו מוכנים להעמיד לפני כל המוסדות דין וחשבון כספי הנמצא ברשותנו".

דר' קונפינו, פרסם בעיתון "השופר" (ביטאונה של ההסתדרות הציונית) מאמר בשם "הספינה הגיעה". גזבר האגודה הציונית בסופיה פרסם מאמר תגובה "הספינה הגיעה וגם האמת היגיעה", בו הוא טוען שדר' קונפינו טרם הסדיר את חשבונותיו עם ההסתדרות למרות שהרוויח ממון רב. מאותו הרגע לא פסקו הלחישות על רווחיו העצומים והוטחו נגדו האשמות הקשות.

בספרו, "עלייה ב' מחופי בולגריה", דר' קונפינו מסביר את מניעיו הציוניים והענייניים שחייבו אותו לפעול כפי שפעל. יריביו הרבים מבית לא יכלו להבין את המציאות החדשה שהעם היהודי נקלע אליה. בביקוריו בהונגריה הוא חווה את המצוקה הנוראית של יהודי הונגריה, שחבריו בתנועה הציונית לא יכלו לחוש את עוצמתה. באשר להאשמות על רווחיו הכספיים מאותה מצוקה, יתברר בהמשך דיוננו , שלא היה בהן ממש.

 

המסע הארוך של "אגיאס ניקולאס":

לאחר שעלה בידי קונפינו להשיג את הסכמת השלטונות למעבר דרך בולגריה  החלו המעפילים להגיע מהונגריה יחידים וקבוצות שחצו את יוגוסלביה והמשיכו ברכבת בקו סופיה-פלובדיב-בורגס. שתי קבוצות הגיעו בקרונות חתומים כל הדרך מהונגריה, הם לא יצאו מהם  פרט לחניה ומנוחה קצרה בפלובדיב, שם אירחה אותם הקהילה מקומית. בקרונות החתומים הובלו מעפילים ללא אזרחות הונגרית, שעבורם קונפינו הצליח להשיג אישורי מעבר בקרונות חתומים בלבד.

הרכב המעפילים: מהונגריה הגיעו מהגרים שנמלטו מפני האנטישמיות הגואה וסכנת המלחמה בני 17 ומבוגרים בני 40 ויותר, רווקים ובעלי משפחות. העולים מבולגריה היו ברובם כאלה שכבר המתינו שנים לסרטיפיקטים, חברי תנועות נוער, שרבים מהם דוברי עברית.

כאמור, ב-14.4.1939 יצאה האוניה לדרך וקונפינו טס להמתין לה בחופי  בית חנן. כך הוא כותב בספרו: "הודעתי להם את מטרת בואי וביקשתי את עזרתם לקבל את המעפילים. היו אלה בחורים מסורים ואמיצים, כל אחד שם את גורלו בכפו, כי בעצם נשיאת נשק היו צפויים לעונש חמור (מהאנגלים). על החוף הותקנו רמזורים להנחות את הנחיתה. בלילה הראשון חיכינו לשווא, בלילה השני אותו דבר. בשלישי קיבלתי מברק מסופיה שהאונייה תקועה ביוון והסוכן ליקידיוס העמיד תביעות כספיות חדשות בשם בעל הספינה. טסתי לאתונה, שם ליקידיוס בישר לי שיש לו ספינה אחרת, ישנה אמנם אך מתאימה, אליה הוא יכול להעביר את המעפילים תמורת סכום נוסף (הגון). "שילמתי את שביקש והספינה המשיכה לדרכה בלי שאיש יקבל את פניהם בארץ". בסופו של דבר נחתו המעפילים בכוחות עצמם בקטע החוף שבין מג'דל (אשקלון) לבין עזה. ב18.5.1939 לאחר מסע של 35 יום, צמאים ורעבים, זכו המעפילים לקבלת פנים לא אוהדת של ערבים על החוף. המעפילים ירו באוויר והמשיכו להתקדם עד שפגשו בבריטים, אשר העבירו אותם לתחנת הרכבת במג'דל ומשם לרחובות בה התקבלו בתחנת הרכבת ע"י קהל רב ובכיבוד ובשירה ועוד באותו היום הגיעו לבית העולים בבת גלים ליד חיפה. המסע בספינה היונית, הנחיתה בחוף והמפגש הראשון עם הארץ  זכו לתיאורים שונים. המעפילה אווה גרגי שהיגיעה עם "אגיאס ניקולאוס" כתבה מבית העולים להוריה בהונגריה: "סוף סוף הגעתי לכך, אני חופשייה, מחר אני נוסעת לתל-אביב. בכל מקרה היה זה מסע מופלא. עברו עלינו ימים בהירים וערבים מלאי עליצות. למדנו רבות, ראינו מלחים קשוחים ונתקלנו בחלאת המין האנושי, פגשנו ג'נטלמנים בריטיים והעיקר עכשיו נזכה להיות אזרחים בארץ נפלאה זו". שונים לחלוטין היה הדיווחים שנשלחו למנהל מחלקת העלייה של הסוכנות אליהו דובקין. להלן אחד הדוחות כפי שנרשם ע"י חיים ברלס איש המוסד לעלייה ב' מפי יוסף דויטש ממנהיגי המעפילים מהונגריה. "מארגן המפעל - ד"ר ק' לא דאג לעולים, אלא להרבות את ההכנסות מן "העסק" מתוך "ניצול אכזרי של גורל העולים: המסע כולו היה "סיפור זוועות והנחיתה מחזה אימים". שאלה מעניינת היא מדוע יש פער כזה בין דיווחים של המעפילים לקרוביהם לבין הדיווחים שנגבו ע"י אנשי המוסד ונשלחו לשולחנו של אליהו דובקין. נראה שהייתה כאן מגמה לבלום עלייה מאורגנת ע"י גורמים פרטיים. אנו נראה בהמשך, שהדיווח המגמתי פעל, שעה שאליהו  דובקין וברל כצנלסון שולחים את שלמה ליפסקי איש הקיבוץ מאוחד מתל-יוסף לשליחותו לעליה ב' בהונגריה ומבקשים ממנו לבלום את דר' קונפינו.

  

 

4.  מפעל העפלה של איש אחד

 

המפעל הפרטי של דר קונפינו – אסטרטגיה וטקטיקה:

לאחר הסיום המוצלח של "הטרנספורט הראשון", דר' קונפינו יכול היה להתפנות לחשבון נפש, להשיב מלחמה שערה אל יריביו ו"חבריו" מהציונים הכלליים, לנתח ולתכננן את המשך דרכו בעלייה ב' מבולגריה. בשום אופן לא עלה על דעתו לסגת. הוא ראה לנגד עיניו את המעפילים  ניצבים מול שתי סכנות, וחייבים לבחור באחת מהן, זו המובילה למות או זו שיש בה סיכוי לחיים. מסקנתו וגם ההצדקה המוסרית מבחינתו הייתה  ש"צודק מי שבוחר בדרך המובילה לחיים, אפילו היא הרפתקנית". דר' קונפינו היה נחוש ללכת בדרכו, הוא מנתח את המצב ורואה בעלייה ב' שלושה שלבים: גיוס העולים, ההובלה לארץ והורדתם לחוף.

השלב הראשון: הגיוס, הוא הקל, שכן מועמדים לא חסרו, אלא שמבחינת החומר האנושי נוצרו בעיות, הוא לא היה הומוגני כפי שתנאיי המסע חייבו. היו בו חלוצים, ילדים, מבוגרים וגם בני  65 ויותר. הסבל והייסורים הטביעו את חותמם על כולם, הדבר התבטא בעצבנות, מתיחות, וחוסר סבלנות כלפי המארגן. בעיני דר' קונפינו כולם היו שווים הוא הניח שזכותו של כל יהודי להינצל שווה. הייתה זאת הנחה בלבד, שכן "בפועל היו זכויותיהם של בעלי המאה טובות יותר".

בשלב השני: ההובלה לארץ דרך הים, יכלה להתבצע בעזרת אוניות וצוותים יווניים, יורדי ים יהודיים לא היה בנמצא. "התקשרות חוזית אתם לא הייתה משימה קשה. הקושי היה בהוצאתו לפועל. לאחר שקיבלו  סכומי כסף גדולים מאוד הפליגו עם העולים, אלא שבמקום להפליג ישר לא"י עגנו באחד האיים היוניים והעלו תביעות כספיות חדשות. הציבור היהודי בבולגריה וגם המעפילים לא היו מודעים לתעלולי יורדי הים ונטו להאשים את המארגנים לא בבערות אלא בחמסנות". קונפינו מסיים "מעטים היו המארגנים אשר לא נפלו בפחי הספנים היווניים".

השלב השלישי: ההורדה, הייתה תלויה בהצלחתו של השלב השני, עיכובים בשלב השני גררו כשלון בשלב השלישי. מכשירי קשר לא היו ו"הממתינים" למעפילים יכלו לחכות על החוף עד בוש. יתר על כן, הייתה סכנה שהבריטים יחרימו את האוניה.

כתוצאה מהניתוח הזה דר' קונפינו היגיע למסקנות  חד-משמעיות כלהלן:

א. מבצעים כאלה אינם יכולים להתבצע ע"י גופים ציבוריים, עליהם להתנהל ע"י אנשים פרטיים, בלתי תלויים העומדים תחת ביקורת מוסרית של הציבור.

ב.  על העוסקים במלאכה זו להיות יציבים ונאמנים לציונות, פטורים מחובת מסירת דין וחשבון על כל צעד ושעל.

ג.  ההסתדרות הציונית אינה יכולה לנהל פעולות בדרכים לא חוקיות, שכן מעשיה נחקרים.

ד.  מפעילים הפרטיים בלתי תלויים יכולים לעבוד בהיקפיים מוגבלים עם אוניות קטנות בבעלותם כדי לצמצם את התלות ביורדי הים הזרים ולא לעורר תשומת לב.

ה.  מפעילים הפרטיים בלתי תלויים יכולים להרשות לעצמם ללכת בדרך לא חוקית, לחלק טובות הנאה, להפר חוקים ומוסכמות כפי שהמצב מחייב בשטח.

מפעל עלייה ב' חייב הפרה של החוק האנגלי ושל מדינות אחרות, היה צורך להעביר כספים מארץ לארץ בניגוד לחוק, ולזייף תעודות וחתימות של מדינות. את מסקנותיו הנחרצות העלה דר' קונפינו על שולחן הדיונים של מועצת ההסתדרות הציונית "דר' תיאודור הרצל" בסופיה, ודרש להמשיך לפעול למען עלייה ב' בתנאים הנ"ל. הצעתו  נדחתה ע"י המועצה אשר ראתה בה חידוש והרפתקה שלא היו נכונים להירתם לה. למחרת הגיש דר' קונפינו את התפטרותו מכל תפקידיו והודיע שהוא עומד להמשיך כאיש פרטי ועל אחריותו. כך הוא מסכם בספרו: "השתת עלייה ב' על יסודות פרטיים תחת ביקורת מוסרית של הציבור לא יכלה לקבל אחיזה בקרב הציבור הנוקשה של יהדות בולגריה".

בספרו, מרבה דר' קונפינו להדוף את האשמות של מנהיגי הציונים בבולגריה שראו במפעלו "עסק" המזרים רווחים לבעליו. הוא כותב:" כל אחד (מחבריו בתנועה הציונית) העדיף שזרים ירוויחו מפעולה זו אף שתוצאות רעות יכולות לצמוח ממסירתה לזרים. הם העדיפו זרים על פני ציוני העומד תחת ביקורת מוסרית ומבקש להוציא שכרו ומחייתו, כולל כיסוי ההוצאות".

עד כאן אנו למדים על האסטרטגיה שפיתח דר' קונפינו בעקבות הניסיון שצבר בארגון המסע הראשון של "אגיאס ניקולאס", הוא גם פיתח טקטיקה ייחודית למפעל העלייה שלו. בעייתו הגדולה הייתה ההורדה המתוכננת, על כן הוא חשב על פתרון אחר. הוא רצה אונייה בבעלותו, כך, סבר, יחסכו בעיות רבות. אולם ברור היה לו שברצועת החוף של ארץ ישראל האימפריה הבריטית יכולה לסכל הורדה לא חוקית. זאת ועוד, קונפינו חשש שהבריטים עלולים להחרים אוניות ולהעמיד את צוותן לדין.

השיטה שלו על כן הייתה פשוטה. המעפילים עלו לאונייה ללא דרכונים כדי למנוע את גרושם לארצות מוצאם (אם יתפסו). כ-12 ק"מ מהחוף, מחוץ למים הטריטוריאליים של א"י המנדטורית, הורדו לסירות פשוטות וזולות שהועלו על האוניה עוד בנמל היציאה. סירת מפרש מצוידת במנוע עזר נגררה ע"י האוניה במשך המסע, ואף היא הייתה עמוסה מעפילים. כשכל המעפילים בתוך הסירות על ציודם, החלה סירת המנוע למשוך אחריה את סירות העמוסות. דר' קונפינו היה בטוח שבמצב כזה הבריטים לא יכלו לשים ידם על האוניה, מעצמה ימית כבריטניה לא תרצה להתבזות ולעצור ספינה במים בינלאומיים. המעפילים ירדו לסירות והאוניה חזרה מיד לנמל הבית שלה להתארגן למסע חדש.

בעיית חוסר ההומוגניות של הנוסעים, או במילים אחרות המרכיב האנושי השונה, נפתרה  ע"י הדרכה למעפילים ובחירת הנהגה מבין המנהיגים של תנועות הנוער החלוציות אנשים, שדר' קונפינו יכול היה לסמוך על מוסריותם ויושרם. הנוסעים כולם התחייבו להישמע להוראותיהם וכדי לתת יתר תוקף להנהגה הוא צייד אותם בנשק שעשוי לסייע בידם אם יתקלו בגורמים עוינים על החוף. על ההנהגה הוטל להוביל אותם לישוב עברי.

 לדר' קונפינו נשארו עדיין שתי בעיות:

א. הסכמת שלטונות בולגריה לקלוט מעפילים בעלי נתינות זרה לצורך הפלגה ולאפשר לאוניה להפליג מנמליה.

ב.  השגת מסמכים ודגל לאוניה, כלומר בחסות איזו מדינה היא מפליגה, מסמכים המציינים את מגמת הנסיעה  ואשרה מן הארץ שבחופה היא תעגון.

את שתי הבעיות הוא פתר ע"י שוחד. בבולגריה היו גורמים שהיו "מוכנים" לסייע ליהודים בשעתם הקשה, ואילו הפשיסטים "שוכנעו" שאין שרות טוב יותר לאומה הבולגרית מאשר להיפטר מיהודיה. רוב האישורים הושגו מידי בעלי תפקידים פשיסטיים שהחלו תופסים עמדות חשובות במינהל הבולגרי, לדר' קונפינו היה קל לשחד אותם. בתום המלחמה היו יהודים בבולגריה שהאשימו את דר' קונפינו בשיתוף פעולה עם השלטונות הפשיסטיים על כל המשתמע מכך.  בעיית המסמכים והדגל מצאה את פתרונה באמצעות "ידיד" מקונסוליה דרום אמריקאית "שהסכים" לספק לו מסמכים וחותמות לכל מטרה. כדי להשלים את מפעלו היה עליו להקים חברת ספנות, לרכוש אוניות, למצוא ימאים ולגייס צוות של אנשים מסורים שיסיעו בידו ואכן עשה זאת.

  

מסעות ה"רודניצ'ר":

אין ספק, שההחלטה לרכוש ספינה ולהקים חברת ספנות לצורכי העפלה, ביטאה את ביטחונו של דר' קונפינו שמצבם של יהודי דרום אירופה יורע, זרם הפליטים יגבר ויהיו מועמדים רבים לעלייה בעתיד. הוא בטח בשיטת  ההורדה שבחר ופיתח עבור מעפיליו. קונפינו מצא בנמל בורגס אוניה ששטה תחת דגל בולגרי "רודניצ'ר" (כורה פחם בבולגרית) ורכש אותה בכספי המעפילים שהמשיכו לזרום מהונגריה ונרשמו אצלו להפלגה הבאה. והוא דאג לשכן אותם בבתי היהודים על חשבונו ואף הקים עבורם מטבח בבית הספר היהודי בבורגס. "רודניצ'ר" הייתה ספינת מתכת מוצקה, שראשיתה כספינת דייג נורבגית, המסוגלת להוביל בין 300 ל-350 איש. בקיץ 1939 הובילה פחם בין נמלי הים השחור. מבנה האוניה אפשר לה לשוט על פני הדנובה, עובדה שסייעה לקונפינו לקלוט בה מעפילים מהונגריה ישר מספינות הטיולים על הדנובה, מבלי ששלטונות יוגוסלביה יגרמו לעיכובים ובלי לדאוג להם לאשרות מעבר ושהייה בבולגריה. לאחר רכישתה , נוקתה ע"י המעפילים עצמם, במחסניה נבנו דרגשים בכמה קומות, על הסיפון הוכנו כמה תאי שירותים ומיכלי מים קטנים לשתייה. לספינה היו ארבע סירות הצלה וגם חגורות הצלה. לאחר כל השיפוצים והניקיונות עדיין  נראתה הספינה עלובה למדי.

בשתי ההפלגות הראשונות יצאו המעפילים בהונגריה "כתיירים" או "נופשים" כפי שתואם בין שלטונות הונגריה למשטרת בולגריה ובין דר' קונפינו לאקוש אפשטיין. הם הגיעו לבולגריה ברכבת דרך יוגוסלביה, שהתירה להם לעבור דרכה על סמך אשרות מעבר שקונפינו השיג עבורם. אחרים הגיעו בשיט על פני הדנובה עד לרוסה שבבולגריה ושם הועברו על פני המים ל"רודניצ'ר" שהמתינה להם. שהותם הותרה רק בשתי ערי הנמל של בולגריה ורנה ובורגס. פתק בחתימת ידו של קונפינו שימש את המעפילים להוכחה בפני כל שוטר, שמגמת פניהם לפלסטינה ואין בכוונתם להישאר בבולגריה.

ה"רודניצ'ר" יצאה למסעה הראשון לארץ ישראל ב28.7.1939 כשעל סיפונה 350 עולים דחוסים כמו סרדינים ואפילו יותר מזה. קונפינו מסביר, שבעקבות בקשתו של יו"ר ועד הקהילה בפלובדיב, הצטרפו לאוניה עשרות יהודים מבני עירו, מחוסרי נתינות הצפויים לגרוש. הוא לא דרש כסף מהם, כי גם לא היה להם, אך זה לא הפריע ליריביו, העסקנים הציבוריים כדבריו לטעון שהדחיסה נעשתה להפקת סכומי כסף גדולים.

ב10.8.1939 כעבור 13 יום ירדו המעפילים לספינת מפרש עם מנוע עזר ולסירות שנקשרו אליה בטור וה"רודניצ'ר" שבה לנמל האם שלה לקראת המסע השני שלה. "משט הספינות" אל החוף התנהל בתנאי צפיפות קשים מאוד, המעפילים חתרו במשוטים ורוב הזמן עסקו בשאיבת מים מן הסירות שנאבקו בעומס היתר ובגלים. למרות הסיכון הרב כל המעפילים הגיעו אל החוף ואיש לא אבד, אף שסירות התהפכו בדרך.

ההצלחה של ה"רודניצ'ר" עוררה סנסציה בהונגריה ותקוות גדולות. קונפינו התקבל שם בהתלהבות רבה. אף שהתנועה הציונית בבולגריה הטילה עליו חרם, כל הסיעות רצו לקשור אתו קשרים ואקוש אפשטיין שעד עכשיו פעל לצדו באורך פרטי עבר אליו באופן הפגנתי. הגדיל לעשות שליח הסוכנות היהודית, שלמה ליפסקי מתל יוסף, שפנה אליו (בניגוד להוראות מירושלים) להעלות לארץ את החלוצים שלו, התקועים בקרפטו רוס שברומניה. אל הפרשה הזאת נחזור בהמשך.

הבריטים עשו מאמצים דיפלומטיים רבים והפעילו לחץ כבד על השלטונות הבולגריים לאסור את הפלגותיה של ה"רודניצ'ר". המוסד לעלייה ב' בארץ לא נערך להורדה מהירה של העולים ולקליטתם גם כשהגיע אליו מידע ממקורות הבולשת הבריטית שהספינה קרבה לארץ. למרות זאת, דר' קונפינו הצליח להנחית את מעפיליו מה"רודניצ'ר" לחופי א"י שלוש פעמים נוספות, שבכל אחת מההפלגות הצפיפות עלתה על קודמתה. ההפלגות התנהלו ע"פ המתכונת שתוארה לעיל:

o  המסע השני יצא לדרך ב-2.9.1939 מורנה עם 371 מעפילים שירדו לחוף ב-15.9.1939 והספינה שבה לבולגריה.

o   המסע השלישי של ה"רודניצ'ר" יצא לדרך ב 29.10.1939 מורנה  עם 457 מעפילים שירדו לחוף ב-14.11.1939 והספינה שבה לבולגריה.

o  במסע הרביעי והאחרון של ה"רודניצ'ר" היא אספה את המעפילים שהגיעו בספינות נהר לרוסה והועברו אליה ב-17.12.1939 והגיעו לים השחור יומיים לפני שהדנובה קפאה. מורנה הם יצאו לדרך ב-25.12.1939 עם 505 מעפילים שירדו לחוף ב-9.1.1940, הספינה שבה לבולגריה, אך נאסר עליה להפליג שוב עם עולים לארץ ישראל.

ההסבר לאיסור ההפלגות של ה"רודניצ'ר" מבוסס על הלחץ שהפעילו הבריטים על ממשלת בולגריה החל מראשית 1939, במהלך המסע הרביעי, החלו הבריטים לגלות פעילות נמרצת כדי למנוע המשך הפלגותיה ואף איימו לתפוס ולהחרים אותה בלב ים, כאילו התמקד כל עתיד המדיניות הבריטית באוניה זו. ממלא מקום סגן שר המושבות הבריטי בעצמו היה מעורב בדרישה להפסיק את מסעותיה של ה"רודניצ'ר" לארץ. בסופו של דבר הבריטים לא היו צריכים לעמוד במבחן תפיסת האוניה , שכן משרד החוץ הבולגרי אסר ברגע האחרון על יציאת האונייה ועל דר' קונפינו להשתמש בה לעלייה ב'.

לדר' קונפינו בספרו יש גרסה קצת שונה. לדעתו האיסור להמשך הפלגותיה נבע מהחלטת השלטונות הבולגרים להשתמש בספינה לצורכי ריגול בתורכיה וכך המשיכה ה"רודניצר" את הפלגותיה לאורך החוף המערבי של הים השחור כשהיא מובילה עצים, פוקדת את איסטנבול לצורכי הריגול ומכסה את גירעונותיו של דר' קונפינו שהצטברו מהפלגותיה הקודמות. מסע החמישי של ה"רודניצר" היה מתוכנן לפברואר 1940, אין תשובה ברורה מדוע לא התקיימה הפלגה זו, אף שהאיסור חל רק לאחר ה-20 למרץ. ההסבר להפניית ה"רודניצ'ר" (בתקופה שבין הפלגתה הרביעית לאיסור להשתמש בה לעלייה ב') למסעות שהכניסו לדר' קונפינו הכנסות טובות ונטולות סיכון אינן מספקות. דליה עופר ודר' שאלתיאל, שעסקו בסוגיה הזאת מקבלים את הטענה שהלחץ הבריטי גרם להפסקת השרות לטובת עלייה ב'. כך או אחרת, כדי להמשך במפעלו, קונפינו צריך היה להשיג ספינות אחרות והוא אכן השיג אותן.

 

הספינה "ליברטד":

הגורם החשוב להפסקת מסעותיה של ה"רודניצ'ר" היה כאמור משרד החוץ הבולגרי, שנכנע ללחצי הבריטים. אך המשטרה ומשרד הפנים הממונה עליה המשיכו לתת אישורי מעבר ליהודים, שהמשיכו לזרום  לבולגריה מארצות שונות. בתחילת חודש מרץ 1940, האמינו המעפילים שמסעה החמישי של ה"רודניצ'ר ייצא אל הפועל ובסוף החודש התקבצו בורנה למעלה 260 עולים, שהמתינו להפלגתם. במהלך חודש מרץ, החל  דר' קונפינו ברכישתה של ספינת מפרשים עם מנוע עזר קטן "שיפקה", ומיד הסב את שמה ל"ליברטד" – חופש. זאת הייתה ספינת עץ באורך 30 מטר וברוחב 8 מטרים. בפנים הספינה נבנו דרגשים בקומות  שהמרחק ביניהם היה 40  סנטימטר.

תוך כדי ההכנות למסע הוטחה בפני דר' קונפינו ביקורת ציבורית קשה. נציגי התנועה הציונית דרשו ממנו בתוקף להפסיק את ההכנות ולבטל את הפלגתה בגלל התנאים הבטיחותיים הירודים והסיכון הרב שיש בהפלגה כזו. דר' קונפינו כותב בספרו שיריביו חיבלו במנוע הספינה כדי לאלצו לבטל את ההפלגה. חרף האירועים הנ"ל, ע"פ פקודת  שלטונות הנמל בורנה, הספינה יצאה לדרכה ב 12.6.1940 על מפרשיה בלבד. האנשים שהיו בקומה התחתונה שכבו קרוב למים שחדרו לאנייה ונשאבו ידנית כל ימי המסע. ל-40   מעפילים לא נמצא מקום קבוע והם ישנו במקומות שונים על הסיפון. במשך ימים רבים עמדה הספינה ממתינה לרוח שתשא אותה לארץ כשהאנשים רעבים וצמאים. כעבור 35 יום ביום 18.7.1940 נכנסה ספינת המפרש למפרץ חיפה כשעל סיפונה 360 מעפילים, והוחרמה ע"י הבריטים. להלן כמה עדויות מהאוסף פרטי של דר' שלמה שאלתיאל: "על הספינה היה צפוף חם ומסריח..., הגענו קרועים ומזוהמים..., הבריטים בחיפה לא רצו לגעת בנו"..."הינו 35 יום בתנאים נוראיים. איך נשמרו יחסים תקינים וטובים בין המעפילים זה נס". חלוצה על "הליברטד" שלחה מברק קצר מאוד  למשפחתה בורנה "הגענו טוב".

בספרו כותב דר' קונפינו, שהביקורת הקשה שהוטחה נגדו ע"י הנהגת התנועה הציונית בסופיה, שלא הבינה את חומרת השעה, והלחץ שהפעילה עליו משפחתו לחדול מעיסוק זה גרמו לו לחשוב, עוד בטרם יצאה ה"ליברטד" לדרכה על הפסקת פעולתו בעלייה ב'. בפועל המשיך קונפינו בעבודתו, ואף סייע בידיו של שטורפר (ראה בהמשך) בהכנת שלושת האוניות שלו ואף שמר על קשרים עם אקוש אפשטין ושלמה ליפסקי (תמיר) מהמוסד.

 

אסון סלודור:

פרשה עגומה, שהעיבה על כל מפעלו של דר קונפינו, היא ספינת המפרש "צאר קרום". הייתה זאת ספינה שמשקלה 100 טון, אורכה 20  מטר ורוחבה 5 – 6  מטר ובנויה כולה עץ, שמה הוסב ל"סלודור" – המושיע. בעת ההפלגה לא נמצאו עליה משאבות מים, מכשירי כיבוי, תנורי חימום, סידורי רחצה, משדר רדיו, ברומטר, מפות ימיות וחגורות הצלה תקינות ברמה מספקת. הקיבולת שלה הייתה לכל היותר ל100 איש. ההכנות להפלגה לרבות התקנת דרגשים היו נתונים בידי ועד ציבורי שדר' קונפינו עמד בראשו. ביום 3.12.1940 נגררה  לים הפתוח כשעליה 335 מעפילים כעבור יומיים הגיע לאיסטנבול. שם המתינה עוד 6 ימים ובערב ה-11.12.1940 נגררה ע"י ספינת משמר תורכית לים השיש. "תחילה נשבה רוח מבטיחה אך זו נהפכה עד מהרה לסערה קשה של גשם ושלג. קצת לאחר חצות, במרחק  מאות מטרים, מהחוף עלתה הספינה על  שרטון והתפרקה". 213 ממעפיליה נשים גברים ובתוכם 66 ילדים ותינוקות ירדו למצולות. 122 ניצולים תשושים הגיעו עם שחר לחוף וקיבלו עזרה  וסיוע מהקהילה היהודית באיסטנבול. הממשלה הבולגרית הרשתה לשמונים מן הניצולים לחזור לבולגריה לאחר חודשיים שלושה, וכמעט כולם, חזרו ועלו לארץ.

בשבועות שקדמו להפלגה התנהלה בבולגריה מערכה ציבורית ענפה לסכל את הפלגתה הן בשל תנאיי הצפיפות וההיגיינה הקשים והן בשל מצבה הבטיחותי הירוד. למערכה הציבורית  למניעת השימוש בספינת "סלודור" לצורכי העלייה היו שותפים הקונסיסטוריה (ההנהגה) המרכזית של יהודי בולגריה, ועד קהילת סופיה, "אגודת הציונים הכלליים ע"ש ת. הרצל", שגריר בריטניה בבולגריה – ג'ורג' ויליאם רנדל והעיתונות היהודית כולה. חרף כל המחאות ספינת המפרש יצאה למסעה ואף היו תוכניות לאסוף עוד 50 איש מניצולי ה"פנצ'ו" שהמתינו ברודוס.

אסון "סלוודור" ראוי לעבודת מחקר גדולה (מעבר לעבודה סמינריונית)  האסון מעמיד שאלות מחקר רבות. החל מהסיבות שהניעו חברי תנועות נוער בבולגריה לקחת על עצמם סיכון כה גדול, אף שלא נשקפה להם סכנת חיים ממש, מדוע אסון זה לא זכה להיצרב בזיכרון הקולקטיבי, התנהלותו של דר' קונפינו לפני האסון ולאחריו, מסקנותיה של ועדת החקירה  וכלה בהשפעת האסון על יהדות בולגריה. עבודה זו אינה מתמודדת עם השאלות העולות מפרשת "סלוודור", גם אם אי אפשר להתעלם ממנה שעה שנבוא לסכם את מפעלו של דר' קונפינו.

במהלך העבודה נפגשתי עם שניים  מניצולי "סלוודור". צבי סוזין, חבר קיבוץ מיזרע היום שתיעד את המסע הזה בספרו "מתוך בחירה" והגברת אדלה ואהנה שהייתה בין מייסדי קיבוץ יקום והיום תושבת חיפה. שניהם היו חברי השומר הצעיר בני פחות מ-20.  שמעתי את סיפור הישרדותם בליל הסערה, עליתם לארץ במסגרת עלייה ב' ארבעה חדשים בלבד לאחר האסון, כליאתם ע"י הבריטים בעתלית למשך שנה וחצי וכששוחררו, כל מבוקשם היה לעלות להתיישבות על אדמת המולדת, והם עשו זאת. לשאלה הבלתי נמנעת כיצד הם רואים את האיש דר' קונפינו היום, תשובת שניהם הייתה מדהימה: שניהם טענו שאין להם ולעולם לא היו להם טענות כלפיו, לא על חמדנותו או התנהלותו. "הזמנים היו קשים"... "אנחנו ראינו במו עינינו את הספינה שאמורה הייתה להביא אותנו לארץ"... "איש לא האיץ בנו, רצינו "להגשים" כפי שחונכנו בתנועה". הגב' ואהנה הוסיפה ששנתיים לפי עלייתה לארץ, כנערה, עבדה בחנות "גלנטריה" של אחותו של דר' קונפינו שנשאה את השם "היהודי הצעיר",  הייתה לה הכרות עם דר' קונפינו ומשפחתו. ביום שעלתה לקליניקה שלו לשלם עבור מקומה באוניה מבלי שאף תטרח לשאול על התנאים, פגשה את גב' קונפינו שאמרה לה "נערתי אני מבקשת ממך אל תפליגי בספינת המפרשים הזו". גב' אדלה סיימה: "ברור שמחשבה כזו לא עלתה על ליבי".

 

חמדנותו של דר' קונפינו:

לאחר האסון מבקריו האשימו אותו כאחראי בלעדי לאסון והצביעו על  חמדנותו  ורצונו להרוויח עוד ועוד כסף מצרת אחיו. בראיונות עם כמה מבני דורו בארץ עולה מסקנה מעניינת מאד, בעוד שלמעפילים ולניצולים אין היום טענות ואף אינם חושדים בו שעשה רווחים או שכל ענינו בעליה ב' היה בצע כסף. באים בני תקופתו ומאשימים אותו שוב ושוב שכל אשר עשה עבור בצע כסף עשה "יכול היה לשכור אוניות טובות יותר או לפחות אנשי צוות מיומנים" ואינם יכולים לסלוח לו גם לאחר 65 שנה . ז'ק נתן יליד בולגריה 1914 אומר עליו: "כן הוא הציל יהודים, אבל הוא עשה זאת בעד בצע כסף. בעיניו זה היה מסחר בבני אדם, מחיי אנשים לא מוסרי לעשות כסף וזאת בניגוד לדרישת המוסדות".

בעניין זה חשובה לנו עדותו של אקוש אפשטיין שקבע בסיכומה: "מכל מקום עלי לקבוע,  שקונפינו פעל כל הזמן, כשמניעים אנוכיים ממנו והלאה.  הכספים הרבים שעברו מיד ליד, לא שימשו מעולם לצרכיו באישיים או המשפחתיים. אך הוא לא הבין בהיבטים החומריים, לא היה לו חוש  לכך, מכיוון שיהודים בולגרים, סלובקים והונגרים – היינו אך היו בעיניו, השתמש ללא פקפוק בכספו של האחד למטרותיו של האחר". חשוב להדגיש שחוות הדעת הכללית והחיובית של אפשטיין על קונפינו בעניין חמדנותו באה על אף חילוקי דעות קשים שהיו ביניהם.

 

"שחקני" עלייה ב' באירופה:

סיפוחה של אוסטריה ע"י הנאצים ב-1938, ומדיניות גרוש היהודים, הגבירו מאוד את מצוקתם של היהודים בתחומי הרייך. והרצון והצורך להגירה, הפכו אותה לעסק כלכלי ורווחי. לעלייה הבלתי לגלית באירופה קמו יזמים רבים, אנשים פרטיים וגופים תנועתיים כלהלן:

א. המרכז לעלייה של התנועה הרוויזיוניסטית שישב בפריז ובלונדון.

ב.  יהודים שעסקו באופן פרטי בעלייה ב', שבאו מהחוגים של התנועה הרוויזיוניסטית.

ג. המוסד לעליה ב' שהוקם ע"י שליחי א"י והחלוץ,  מרכזו היה בפריז והתגבש בראשית 1939 ובראשו עמד שאול מאירוב (אביגור).

ד.  שטורפר, מארגן פרטי  שמונה  ע"י אייכמן.

ה.  דר' ברוך קונפינו שהתחיל  כשליח הציונים הכללים בבולגריה והמשיך כמארגן פרטי.

מארגני העלייה הפרטיים בתנועה הרוויזיוניסטית הגיעו להישגים מרשימים  ביצירת תנאי פעולה ואפשרויות להעברת יהודים דרך רומניה. מארגנים אלה, קיבלו אשרות מעבר קיבוציות של 400 עד 600 איש מממשלת רומניה. למעלה ממחצית העולים הבלתי לגליים בתקופה הנידונה עלו ע"י התנועה הרוויזיוניסטית וכשני שלישים מהם נתפסו ע"י הבריטים. כשליש עלו באמצעות המוסד אך רק 10% מהם נדפסו ע"י הבריטים.

פעיל עלייה ב' פרטי שלא היה קשור לשום זרם בתנועה הציונית ופעל באופן עצמאי ובסיוע השלטון הנאצי הוא ברטולד שטורפר, ששמו הוזכר בהקשר לשיתוף פעולה עם דר' קונפינו בענייני עלייה ב'. ברטולד שטורפר, יהודי אוסטרי יליד 1882, היה יועץ מסחרי  וכונה בלעג ע"י אנשי המוסד באירופה "היועץ". באוגוסט 1938 אדולף אייכמן (נציב הרייך לפתרון שאלת היהודים באזור הדנובה) נעתר לבקשת הקהילה באוסטריה והקים גוף המכונה "המרכז להגירת יהודים", במרץ 1940 הוא מינה אותו למבצע יחיד של פעולות ההגירה. בכוחו היה לעזור, לפסול או לחבל בעבודת הארגונים השונים, אז פנו לעזרתו גם אנשי המוסד. לקראת סוף 1940 הצליח שטורפר לארגן משלוח של שלוש אונית לארץ ישראל, תוך שהוא פועל בשיתוף פעולה עם שלטונות הרייך. דר' קונפינו סייע לו בהשגת כלי שיט, נעתר לפנייתו והושיט עזרה לאחת מאוניותיו שנקלעה למצוקה ונכנסה לתיקונים והצטיידות בנמל הבולגרי בורנה. השניים נפגשו בבודפשט ובווינה ואף ניהלו חליפת מכתבים. על אוניותיו של שטורפר  עלו מעפילים מוינה, הונגריה, ברלין וברטיסלבה, שהוסעו על ספינות נהר עד לשפך הדנובה. ארגון השיט היה כרוך בהשגת אישורים רבים והתניות של החברות שהסיעו את העולים על פני הדנובה ובחלקן היו חברות גרמניות ונאציות. האוניות "פאסיפיק", "מילוס" ו"אטלנטיק" הגיעו לחופי הארץ בנובמבר 1940 כשעל סיפונן, 3551 מעפילים. הבריטים העבירו את מעפילי "מילוס " ו"אטלנטיק" לגרוש על האוניה "פטריה" לגרוש ה"הגנה" בארץ פוצצה את האונייה כאקט מחאה וכתוצאה מכך טבעו 264 איש.

אחריתו של שטורפר הייתה טרגית ביותר. הוא נשלח לאושויץ שם מצא את מותו. לא עזרה  פגישתו, שהייתה לו עם אייכמן שם,  בה התחנן על חייו. טרגית לא פחות היא התייחסות בכירי המוסד כיהודה בראגינסקי אהוד אבריאל או המארגנים מקרב התנועה הרביזיוניסטית, ואפילו אנשי הג'וינט. ארגון נסיעתם של 3551 יהודים מהרייך בעיצומה של המלחמה, אמורה הייתה לשמש לו כרטיס ביקור חשוב וייחודי, אלא שהדעות על האיש, מניעיו ומעשיו אינן חיוביות כלל וכלל. היה מי שראה בו אדם רודף שררה, הרוצה לרכז בידו כוח וסמכות ולחלוש על גורל האנשים בתקופה הרת אסון, היה מי שראה בו אדם השואף להתעשר ולהעשיר את בני משפחתו ע"י ניצול מחפיר של אחים הנתונים בצרה בלחץ השלטון הנאצי, היה גם מי שכינה אותו סוכן נאצי ויד ימינו של אייכמן".

דליה עופר בספרה מקדישה פרק נכבד לשטורפר ומתעכבת על יחסו של זה לפעילי עלייה אחרים וכך היא כותבת: "הוא ניסה במקרים רבים להבאיש את ריחם של מתחריו. כך עשה לגבי המוסד, הרוויזיוניסטים, קונפינו או בעלי ה"פנצ'ו". היה לו עניין להדגיש שרק הוא פועל מתוך אחריות ומסירות. והיא מסכמת: ניתן להבין את יחסו העוין אל המוסד לנוכח מערכת היחסים שהתפתחה בינים, אולם קשה יותר להבין מפני מה השמיץ את קונפינו, בעוד השניים קיימו ביניהם קשרים הדוקים, נפגשו מספר פעמים וקונפינו הגיש לו עזרה.

שטורפר נחשב למארגן עליה ב' פרטי  ובלתי תלוי אף ששנוי במחלוקת. הוא הוצג בעבודה זו כדי לקבל מימד השוואתי.

  

 

5.  הערכת מפעלו של דר' קונפינו

 

הצד הפוליטי של עלייה ב':

מתוך כמה נתונים שהועלו בעבודה זו עולה, שעליה ב' הייתה מפעל סקטוריאלי המתבצע ע"י זרמים שונים. תחילה פועלות תנועת "ביתר" ו"החלוץ" ובהמשך הסקטוריאליות מתרחבת. היחס של ועד עלייה ב' אל קונפינו נבע מתוך ראייה סקטוריאלית, כך הדברים נראו כאשר הרוויזיוניסטים בבולגריה סרבו להעלות על ספינתם איש מ"השומר הצעיר". בהמשך ראינו שאנשי הקיבוץ המאוחד, עקבו  את שליחותו של שרלו אשכנזי איש השומר הצעיר (ראה לעיל), כך קרה כאשר אנשי המוסד דחו את מפעלו של קונפינו. אכן בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית שהתקיימה ב 23 באפריל 1939, הגדיר בן גוריון את דרישתו מהמוסד: "העלייה צריכה להיות מאורגנת והחומר מובחר, מתוך התחשבות בצרכי הארץ". אך גם מהגדרה זו ניתן להסיק שמדובר בהעדפה סקטוריאלית. באותה ישיבה הציע יצחק גרינבוים: " כל העוסק בעלייה לשם הנאה פרטית חוטא נגד הציונות".  באפריל 1939  עוצבו דרכי הפעולה של המוסד לעלייה ב' ע"י המוסד הבכיר ביותר בארץ, הנהלת הסוכנות היהודית,ובאותה תקופה שונה שמו מהוועדה לעלייה ב' למוסד לעלייה ב'..

במאמרו של זאב צחור "העפלה כגורם פוליטי" באים לביטוי האינטרסים הפוליטיים מאחורי ההחלטות הגורליות בענייני עלייה ב'. להלן כמה נושאים מתוך המאמר: "מאז רצח ארלוזורוב נמצאה הנהגת הקיבוץ המאוחד (בהנהגת יצחק טבנקין) באופוזיציה להנהגת מפא"י. מאז העמיק הקרע  בין בן-גוריון ליצחק טבנקין והקיבוץ המאוחד, הצדדים נערכו לפילוג, שאכן התרחש בשנים 1942 – 1944. הצדדים ביקשו לשפר עמדות ולהוסיף נכסים, ובעיקר חברים נאמנים ומוקדי כוח והשפעה. אין ספק, שארגון העלייה הבלתי חוקית אמור היה להקנות יתרון ברור לאנשי הקיבוץ המאוחד שרוב הפעילים יצאו משורותיו. אך מאחר ונושא העלייה נחשב "לציפור הנפש" של הציונות העדיף בן-גוריון להצניע את הויכוח בנושא ההעפלה. ולמעשה לאורך כל הדרך הכרעתו הייתה ברורה: התנגדות  תקיפה להעפלה. בן-גוריון העדיף פעולה במישור הפוליטי".

במאי 1939 עם פרסום "הספר הלבן", המגביל את העלייה למינימום והמכשיר את הקרקע להקמת מדינה ערבית, בן-גוריון הציע להפוך את עלייה ב' לפריצה גלויה לארץ ישראל ולקרוא לה "עלייה ג'" (גלויה). מפתיע שחבריו, שכל הזמן דחפו לעלייה ב', ברל כצנלסון, טבנקין ישראל גלילי ושאול מאירוב (אביגור), התנגדו ל"פריצה הגלויה" משום שלא רצו ליעד לאוניות המעפילים תפקיד פוליטי.

 

יחסו של המוסד למפעלו של דר' קונפינו:

דוד נמרי, חבר קיבוץ אשדות יעקב, התמנה מטעם ההגנה על הורדת המעפילים בחופי הארץ. בשנת 1946 נשא דוד נמרי דברים על העפלה לפני מלחמת העולם השנייה  והנה דבריו: "אנחנו לא היינו היחידים בשוק באותה תקופה. גם הרוויזיוניסטים עבדו אז בעלייה ב', היו גם ניסיונות קטנים של אנשים פרטיים. כמו שבעבודה שלנו הכול היה מאורגן והייתה דאגה לעולה לאספקה ולאנשים, וזה עמד בראש דאגתנו, כך אצלם זה היה ההפך". זהו אישור על קיומו של מנגנון ההורדה של המוסד הדואג לאנשיו. בהמשך דבריו אנו פוגשים התייחסות מעניינת לשיטת ההנחתה של קונפינו:" היה עוד ניסיון של יהודי בולגרי, שהצליח להביא כמה ספינות לארץ ולהוריד את הבאים לחוף. הוא יצר לו שיטה של בניית סירות על האונייה. כל החלקים לבניית הסירות הועלו על הסיפון, ותוך כדי הנסיעה נבנו הסירות. במרחק של מספר מיילים שמו את העולים על הסירות ושלחו אותם לחוף.  ברוב המקרים הוא הצליח. בשני מקרים האנשים נתפסו על-ידי המשמר. הסירות שלו היו פשוטות והמעפילים היו יורדים במים שקטים, אבל זה היה ריזיקו (סיכון) להוריד במרחק של 4-3 מיל, עולים על סירות כאלה".

במוסד ידעו על ספינותיו של קונפינו ועל שיטת הנחיתה שלו כפי שידעו על ספינות של הרוויזיוניסטים, אלא שאנשיו של נמרי, אנשי הקיבוץ המאוחד, דאגו להורדתם של אנשי החלוץ. המילה מוסד מטעה, משום שהיא מרמזת על ממלכתיות, בעוד שכפי שהדברים מצטיירים במחצית 1939 הרי שברור שמפעל העפלה בארץ נגוע באופן חמור בסקטוריאליות וכל גוף דואג לאנשי שלומו. כך כותב זאב צחור: "המוסד לעלייה ב'" היה כפוף, לכאורה, להנהלת הסוכנות היהודית. אולם הוא נשען על תנועת העבודה הארץ ישראלית. ממנה ינק את האידיאולוגיה ועליה נסמך בביצוע העפלה.

 

שיתוף הפעולה של נציג המוסד בהונגריה עם דר' קונפינו:

אל המציאות הפוליטית הזאת נקלע שלמה ליפסקי (תמיר), איש העלייה השלישית, שעלה לארץ ב ,1922 הצטרף לקיבוץ תל יוסף ממנו יצא לשליחויות רבות בשם התנועה והמדינה בדרך. כך הוא כותב בספרו: "בקיץ 1939 נקראתי ע"י ברל כצנלסון  ואליהו דובקין ונתבעתי לצאת לבודפשט כדי לסייע  בארגון העפלה לארץ. סיפרו לי שבזמן האחרון מגיעות ארצה שיירות מעפילים  ע"י יהודי פרטי ורבים מהם "אנשי העולם התחתון".  "הוטל עלי להפסיק פעולת היהודי הזה ולארגן את העפלה במסגרת "המוסד שארגן עליה ב' מאירופה". בבודפשט היה לחץ רב של יהודים מרחבי אירופה לעלייה. המוסד לעלייה ב' לא יכול היה לספק אוניות בגלל הלחץ  של הבריטים לא למכור לנו אוניות, ומאידך הם לחצו על המדינות שלא יתנו לאוניות מעפילים לעגון בתחומן".

כשליפסקי הגיע לבודפשט הוא נפגש עם אקוש אפשטין ממנו הוא לומד על ההצלחה שהייתה למסעות של "אגיאס ניקולאס" ו"רודניצ'ר", שאורגנו ע"י קונפינו וכך הוא כותב בספרו: "לאחר שהות קצרה בבודפשט נוכחתי שאין בידנו לספק התביעות להעפלה, התקשרתי עם היהודי הנ"ל והצעתי לו שאני אתן את האנשים, אשלם הכסף והוא יארגן עליתם". מאחורי המשפט החשוב הזה מסתתרת האמת של ליפסקי שהרי אנו יודעים מי התקשר אל מי בקשר לעלייה ב' מהונגריה, אלא ששליחותו כפי שהוגדרה לו ע"י מנהיגיו אסרה עליו לעבוד עם "היהודי הפרטי" ולשלוח יהודים לארץ בדרך היחידה שנותרה פתוחה לפניהם, דרכו של דר' קונפינו. להסרת המכשול הזה ליפסקי טס לארץ לפגישה עם מנהיגיו לקבל אישור, ואכן הוא קיבל אותו כפי שהוא כותב בספרו. דר' שאלתיאל בספרו אינו מתייחס לישיבה שנערכה בביתו של יו"ר מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, אליהו דובקין.

 

הקשר הסודי בין קונפינו והמוסד לעלייה ב':

עד כאן ראינו שלשלמה תמיר יש קשר עם "היהודי ההוא", שאף אינו טורח לקרוא לו בשמו. בספרו פרקי שליחות הוא כותב "עתה מותר לגלות שהיהודי הנ"ל היה זה דר' ברוך קונפינו שהיה בזמנו סגן יושב ראש ההסתדרות  הציונית בבולגריה". נשאלת כמובן מדוע אסור היה לגלות את שמו ומהו כאן הסוד. הסוד כמובן מצוי באותה פגישה, שתמיר טס אליה זמן קצר לאחר הפלישה הגרמנית לפולין ב1.9.1939. התשובה מצויה במשתתפי הפגישה ובהחלטותיה  כפי שבאים לידי ביטוי בספרו של שלמה ליפסקי וכך הוא כותב: "טסתי ארצה, לישיבה בביתו של דובקין בירושלים, עם ראשי המוסדות הציוניים והקיבוץ המאוחד, (הם) התרעמו מאוד על עמדת השליחים והמוסדות הציוניים בגולה. ברל כצנלסון טען  שעלייה ב' מוכרחים לבצע עם כל מי שמסוגל לכך, ובשעת חרום זו יש לנצל אפילו קרש כדי להוביל יהודים ארצה. הטילו עלי לחזור לבודפשט ושלחו לשם הוראות לשתף אתי פעולה. בין הנוכחים בפגישה היו בין היתר: אליעזר קפלן ז"ל, אידלסון ז"ל (ישראל בר יהודה מיגור), יצחק טבנקין ואחרים... כך המשכתי במפעל העפלה עם דר' ברוך קונפינו". ההחלטה לעבוד עם דר' קונפינו התקבלה אם כן ע"י המנהיגות הבכירה ביותר בארץ. ברל כצנלסון נחשב לאיש הסמכותי ביותר בעניינים כאלה. ניתן ללמוד על כך מהעובדה  שלאחר ששאול מאירוב (יו"ר המוסד לעליה ב'), צפה מאחד הבתים על הכרמל באסון "פטריה" (המתהפכת על צידה ורבים ממעפיליה טובעים). הוא נסע ל"ברל" בתל אביב לקבל ממנו סעד ולא לבן גוריון.

דר' ברוך קונפינו פרסם את גרסתו בספרו "עלייה ב' מחופי בולגריה" בשנת 1965, שם הוא מרבה לתאר את שיתוף הפעולה שלוו עם ליפסקי. דר' קונפינו ביקש ממנו לכתוב את דברי הקדמה ושלמה תמיר (ליפסקי) הסכים. ניתן להגדיר אף יותר ממוזר את העובדה שבהקדמה שליפסקי-תמיר כותב, בספרו של קונפינו, אין ולו מילה אחת על שיתוף הפעולה ביניהם או כל אזכור על העלייה ב'. כתוב שם על אישיותו הנמרצת ורבת הפעלים של האיש, תמיר מחלק לו מחמאות סתמיות. לאחר 25 שנה, איש המוסד לעליה ב', שלמה תמיר עדיין אינו מוכן לחשוף את הסוד שהמנהיגים הבכירים ביותר בארץ ניאותו לשתף פעולה עם המארגן הפרטי דר' קונפינו, שבהתאם למדיניות של המוסד גורם נזק למפעל העפלה.

אולם שנתיים לאחר מכן ב 1967 כאשר שלמה תמיר מפרסם את ספרו "פרקי שליחות"  הוא מגלה את הסוד, שהוא, שלמה תמיר, לא הסכים עם החלטת המוסדות, שלא לשתף הפעולה עם דר' קונפינו שנאמר עליו שהוא מעלה לארץ אנשי עולם תחתון (ראה לעיל). לתמיר טס לארץ לישיבה בביתו?  של אליהו דובקין ובנוכחות של ראשי המוסדות הציוניים הוא מוחה  והם מאשרים לו לעבוד עם קונפינו ולשמור את הדבר בסוד. אמורות היו לעבור 27 שנים כדי שהסוד השמור יצא לאוויר העולם. לא ברור לי מדוע דר' שאלתיאל לא מצא לנכון להביא עובדה חשובה זו בספרו רחב היריעה על העפלה מחופי בולגריה, אף שהוא מצטט נושאים אחרים מספרו של שלמה ליפסקי- תמיר.

 

מבט היסטוריוגראפי קצר על מפעלו של דר' קונפינו:

לצורך הכנתה של העבודה הזו עמדו לנגד עיני, ספרו של דר' קונפינו שפורסם בארץ בשנת 1965. הייתה זו המהדורה העברית לספרו שפורסם בסופיה בשפה הבולגרית בשנת 1946. ושלושה ספרי מחקר של ההיסטוריונים: חיים קשלס בעל חמשת הכרכים, "קורות יהודי בולגריה", 1965, דליה עופר בעלת "דרך בים" משנת 1988 וספרו רחב היריעה של שלמה שאלתיאל העוסק בהעפלה מבולגריה "מארץ הולדת למולדת" שיצא לאור השנה, 2004. כמו כן נעזרתי במספר מאמרים, ספרי זיכרונות של שליחים ומעפילים, מספר ראיונות עם מעפילים ובני התקופה, ואף נפגשתי עם בנו של דר' ברוך קונפינו. 

 ההיסטוריון חיים קשלס מתאר את שליחותו באור שלילי מאוד תוך שהוא מאשים אותו במכירתם של יהודי בולגריה ויהודים מחוצה לה בעבור בצע כסף. וכך הוא כותב" "עם הגיעו לארץ (ינואר 1939), בא דר' קונפינו במגע עם המוסדות האחראים לעליה ב' וקיבל הבטחות לעזרה בתנאי שישמש גם כקשר לעלייה ב' בכל הארצות שבהן נרדפים היהודים, ובכללם יהודי בולגריה, ולפי דבריו בתנאי שלא ישתף אנשים אחרים בדבר. עם שובו של קונפינו הורגשה  התרחקותו מחברי הועדה" (שבשמה יצא לשליחותו בבולגריה). קשלס מסכם: "אולם המסקנה האחת והיחידה היא שלמען עלייה ב' מבולגריה ודרך בולגריה מכר (לשלטונות הפרו גרמנים והתנועות הפשיסטיות בבולגריה) את יהודי בולגריה בלי הבדל נתינות" . לדעתי מסקנה קשה ולא מוכחת.

דליה עופר, המסתמכת על שני מכתבים ששלח דר' קונפינו לידידו שטורפר כמה ימים לאחר אסון "סלוודור", כותבת: "יתכן מאוד שעל אף מעשיותו וניסיונו הרב ועל אף שהיה צריך לעסוק כל הזמן בתמרונים כספיים, נשארה בקונפינו אותה תמימות אידיאליסטית של אדם מאמין, שיש לבצע עלייה בלתי לגלית בכל מחיר. קונפינו היה בלא ספק לוחם המאמין בצידקת דרכו".

שלמה שאלתיאל עשה כברת דרך נוספת בבואו להעריך את מפעלו והוא כותב: "קונפינו היה איש הרעיונות הגדולים, בעל ה"פנטזיות", "פרויקטור" בלתי נלאה, אידיאליסט נלהב, שפעל מתוך אמונה שהעלייה הגדולה היא דרך היחידה להצלה.  גם בעקבות התגובות הקשות בקרב יהודי בולגריה נגדו, לאחר טביעת "סלוודור", לא שינה את דעתו והמשיך להאמין שזו דרך ההצלה היחידה. עוד בטרם דעכו הכאב והזעם הציבורי על האסון כבר רקם תוכניות חדשות".

במהלך 65 השנים מאז הסתיים מפעל העפלה של דר' קונפינו ניתן להבחין בסחף שחל בהתייחסותם של החוקרים למפעלו. מההיסטוריון חיים קשלס בן גילו ותקופתו של דר' קונפינו שראה בו משתף פעולה עם שלטונות בולגריה הפשיסטיים בעבור בצע כסף ועד  למחקרו של דר' שאלתיאל  שרואה באיש אידיאליסט נלהב.

  

6.  אחרית דבר

 

מיעוט עבודות המחקר בנושא הנידון אילץ אותי לפנות לסוגיות המצטלבות במפעלו של דר' קונפינו, שעלו תוך כדי הניסיון להתמודד עם שאלות המחקר.

הראשונה הייתה הסקטוריאליות. כבר בשלבים הראשונים למעורבותו נתקל בקושי הזה. הוא לא היה בצד הנכון של המפה הפוליטית ולא זכה לתמיכתו של המוסד כשבא בשליחות מטעם התנועה הציונית בבולגריה. רעה שלא עוזבת את החברה שלנו עד עצם היום הזה.

הנהגת התנועה הציונית בסופיה תקפה את פעלו של דר' קונפינו, לא רק בגלל מצבם הירוד של ספינותיו כי אם, בעיקר משום עמדתה הבלתי ברורה של ההנהגה בארץ למפעל עלייה ב', כמי שעקבו אחרי התנהלותם של המנהיגים הציוניים בארץ ובעולם התרשמו שהנושא כלל אינו עומד על סדר יומה של הציונות.

תוך כדי הכרת קשייו של דר' קונפינו עלו המכשולים הרבים לפרטי פרטים, בירוקראטיים, כספיים ואחרים שפעילי עליה ב', אנשי המוסד, רוויזיוניסטים ואחרים היו צריכים להתמודד אתם יום יום כדי להוציא לפועל משלוח אחד.

תוכניתו המתוחכמת של דר' קונפינו להוריד את העולים כ-12 ק"מ מהחוף הינה ייחודית לאיש. היא הבטיחה למעפילים נחיתה שקטה וסיכוי טוב להתחמק מהבריטים ולעצמו הוא דאג שאונייתו לא תוחרם ותשוב מהר לנמל הבית להפלגה הבאה. לאורך כל העבודה, בלטה נחישותו ואומץ ליבו של האיש שלקח על עצמו משימות קשות וגבר על כל המכשולים שבני אנוש הערימו עליו.

שאלות המחקר:

באשר להאשמות הכבדות נגדו על הצפיפות והביטחון הירוד המסכן את הנוסעים, הנובע מחמדנותו ולהיטותו לכסף מהיר, נראה שעדותו של אקוש אפשטיין, עמית שהיו לו חילוקי דעות קשים עם דר' אפשטיין קבעה מעל לכל ספק שמניעיו לא היו קשורים כלל וכלל בעשיית רווחים כלים. שאלה שלא מצאתי לה פתרון היא מדוע דר' קונפינו לא הוציא אל הפועל את מסעה החמישי של ה"רודניצ'ר" אף שעמדו לרשותו למעלה מחודשיים טרם שהוחרמה. בתקופה זו ה"רודניצ'ר" הובילה עצים וכך יכול היה דר' קונפינו לכסות את גירעונותיו מהנסיעות הקודמות ע"פ דבריו. טיעונו שעשה זאת בלחץ השלטונות הבולגריים אינו משכנע דיו.

שאלת המחקר המרכזית, הייתה מדוע המוסד סירב לשתף פעולה. תוך כדי בחינת הנושא, עלתה טענתו של דר' שאלתיאל שהמוסד הסכים לשתף פעולה עם דר' קונפינו, היה זה הוא שהונה את המוסד. נראה לי שהבאתי הסבר שמנהיגי המוסד לא יכלו להרשות לעצמם לפעול עם מארגנים פרטיים שכן היה זה בניגוד למדיניותם. יתר על כן, דר' שאלתיאל מגיע למסקנה זו מיומניו של דוידקה נמרי. במחקר קודם של דר' שאלתיאל  מאותו יומן הוא מסיק מסקנה הסותרת את קודמתה.

 הסיפא בעבודה זאת הוא סוד שנשמר במשך 27 שנים. הסוד מצוי בספרו של שלמה ליפסקי (תמיר) "פרקי שליחות" , שיצא לאור בשנת 1967. כשהמצב באירופה החמיר מאוד בספטמבר 1939, ונתיבי היציאה מאירופה ושעריה נחסמו, לא היססו אנשי המוסד לפנות לדר' קונפינו, הם ביקשו את אישור המוסדות וזו ניתנה. ברל כצנלסון, סיכם: "עלייה ב' מוכרחים לבצע עם כל מי שמסוגל לכך, ובשעת חרום זו יש לנצל אפילו קרש כדי להוביל בה יהודים ארצה". הדרג הבכיר הכשיר את דר' קונפינו אך הכשר זה נשמר כסוד כמוס במשך 27 שנים.

פרשת הספינה "סלודור", טביעתם של 213 ממעפיליה והראיונות שערכתי עם שניים מניצוליה עוררו בי עניין רב ואף רגשו אותי מאוד. המרואיינים,  שהיו אז צעירים חלוצים בני 20 , חברי תנועת נוער שבזו לכל הסכנות, היו נחושים בדעתם לעלות ארצה ו"להגשים" את חזונם. קורת רוח מיוחדת הסבו לי שנים אלה כשסיפרו לי שבימים אלה, במאי מוכשר ורב פעלים בשם ניסים מוסק מביים סרט באורך מלא על פרשת "סלוודור".   

 

 

 

7.  ביבליוגרפיה

 

1.  רות זריז, "ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת יהודים מגרמניה" מאסף לתולדות ההצלה, הבריחה, ההעפלה ושארית הפליטה, עורכת אניטה שפירא עם-עובד, 1990

2.   אשר חיים,  יהודי בולגריה , מרכז ההסברה, מרץ 1984

3.   צבי סוזין, מתוך בחירה, קיבוץ דליה 1998,

4.   דוד נמרי, "סיכונים וסיכויים", מתוך עליה ב' סידרת עידן , מרכז רחל ינאית בן צבי

5.   דליה עופר, דרך בים – עלייה ב בתקופת השואה, יד בן-צבי ירושלים, 1988

6.   זאב צחור, "פרשת לספציה", מתוך עליה ב' סידרת עידן , מרכז רחל ינאית בן צבי

7.   ברוך קונפינו, עליה ב' מחופי בולגריה 1938 – 1040, אחיאסף , 1965

8.   חיים קשליס, קורות יהודי בולגריה כרך ג', הוצאת דבר , 1969

9.   גרשון ריבלין, "שני מכתבים בעקבות טביעת פטריה" מתוך עלי-זית וחרב מקורות ומחקרים בגנזי ההגנה, משרד הביטחון הוצאה לאור, עמ' 103 -106,  1990

10.  שלמה שאלתיאל, "עלייה לגלית ובלתי לגלית מבולגריה ודרכה בשנים 1939 – 1941", ילקוט מורשת 1973 עמ' 122 – 153.

11.  שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עלייה מבולגריה ודרכה בשנים 1939 – 1949, עם עובד, תל-אביב 2004

12.  שלמה שאלתיאל, "דר' ברוך קונפינו ואקוש אפשטיין, שני אישים – דרך אחת" מתוך העפלה, מאסף לתולדות ההצלה, הבריחה, ההעפלה ושארית הפליטה, עורכת אניטה שפירא, הוצאת  עם-עובד, 1990

13.  שלמה תמיר (ליפסקי), פרקי שליחות, תל-אביב : תרבותוחינוך, תשכ"ז 1967