תולדות משפחת יולזרי מסופיה במלה"ע השנייה וקשיי קליטתה בארץ

מלה"ע השנייה, הרדיפות ועליית משפחתנו במאי 1949

עד מלה"ע השנייה הייתה משפחתנו - משפחת יולזרי, משפחה יהודית לכל דבר. מצבנו הכלכלי היה מעל לממוצע. זכורה לי ילדות נהדרת, מלאת חוויות. גרנו ברובע בולגרי, בסביבה  יפה שנחשבה בורגנית, כמעט אריסטוקרטית. מדובר ברובע שבו התיאטרון הלאומי הבולגרי, הרחוב - "איבן וואזוב", בו נמצא בחלקו התיאטרון.

בהמשך הרחוב שוכן ביתו של המשורר, הסופר הגדול - איבן  וואזוב. כעת וגם בזמנים ההם, בית זה הפך למוזיאון. ביקרתי בו פעמים רבות. כמעט בסוף הרחוב נמצא הבית שלנו, שמספרו היה 40.

על רחוב זה אפשר לספר שהוא גובל בשדרה יפה, ששמה אז היה בולווארד  פרדיננד, על שם המלך פרדיננד לבית סאקס-קובורג-גוטה. שם נמצא גם מקום הקבורה של הנסיך אלכסנדר באטמברג - אתר מאד מיוחד בתוך חצר מגודרת, שתמיד ראיתי מבחוץ ולעולם לא ניתן לי לבקר בפנים.
לעומת זאת, בדיוק בתחתית הרחוב שלנו בשדרה זאת הייתה הכניסה לגן  החיות  בסופיה. שם ביקרתי לעתים קרובות מאוד.
בהמשך השדרה היה בזמנים ההם (שנות ה-30 של המאה קודמת) גן ציבורי  מפואר מאד. גן זה נבנה על ידי המלך בוריס ה-3 למען הילד ונקרא "גן הילדים"  או בבולגרית "דצקאטה גראדינה". חוויות רבות היו בגן זה, הרבה מתקנים  ויופי פנימי. האטרקציה לילדים הייתה אווירון אמיתי שהעמידו על החול והילדים היו מטפסים עליו וצוהלים מרוב שמחה.

ובקשר לרחוב שלנו, עוד כמה דברים מעניינים:
בסוף הרחוב היו שני בניינים מרשימים. אחד הבניינים שכן בפינה השמאלית  של הרחוב ונשמר על ידי המשטרה, כי הייתה זאת שגרירות זרה. במשך הזמן, בשנות המלחמה, הפך הבניין לשגרירות גרמניה וכמובן שלא אהבנו להסתובב על ידו.
בפינה שממול התנוסס במלוא הדרו, בית הספר היסודי של השכונה. אני למדתי בבית ספר זה ולעולם לא אשכח את היום הראשון בכיתה אלף. היה זה תאריך היסטורי - 1.9.39. ההורים שליוו את התלמידים החדשים, שוחחו בערנות רבה. שררה אווירה כבדה מסביב ואנחנו, למרות גילינו הרך, קלטנו בחושינו הצעירים שמשהו נורא הולך להתרחש.

לבית הסמוך לביתנו, שכתובתו: איוון ווזוב 38, הייתה משמעות מיוחדת. התגורר בו פטר גברובסקי, שר הפנים, פאשיסט מובהק, שחוקק יחד עם ראש הממשלה דאז  - בוגדן  פילוב, את "החוק להגנת האומה". הווה אמר - פקודות וגזרות אנטישמיות, כהכנת הרקע להשמדת יהודי בולגריה.

בזמנים ההם, ניצב כמובן שוטר בשער הראשי של הבית ואנחנו עשינו עיקופים רבים כדי להגיע לביתנו ולא לעבור על יד השוטר. המצב החמיר כשענדנו את כפתור הקלון של היהודים. אבי תמיד נסה להסתיר כפתור זה ולפעמים היה מכסה אותו בעיתון, כדי שהשוטרים לא יבחינו בו.

מול הבית של גברובסקי, בצד המספרים האי-זוגיים  התגורר יהודי, איש  צבא דגול -פולוקובניק  טאג'ר. הוא השתתף במלחמת העולם הראשונה והצטיין כמצביא מעולה, על כן קבל הרבה אותות גבורה. צחוק הגורל הוא, כי שנתיים לפני שגברובסקי הגיע לרחוב, שמר שוטר על ביתו של טאג'ר.

בבית שלנו התגוררו הרבה שחקנים וזמרי אופרה, בגלל קירבתו אל התיאטרון הלאומי. הקשר עם השכנים היה יוצא מהכלל טוב, כולם התייחסו אלינו יפה ועזרו בזמן רדיפות היהודים.

וכעת נחזור לרחוב שלנו. ברחוב הזה שחקתי עם חברות וחברים רבים. אבל  עם תחילת האנטישמיות סבלתי קשות, מכיוון שהיתי ילדה יהודיה בודדה ברחוב וכל השנאה שנוצרה עם בוא הגרמנים, הופנתה אלי. אני קבלתי את כל קריאות הגנאי של הילדים הנוצריים. גם את המכות והלגלוגים אני ספגתי, מכיוון שלא היו ילדים יהודיים אחרים וקשה היה להתגונן.
ובכל זאת, לא נכנעתי. פעמים רבות החזרתי במכות וזכור לי שביום חורף אחד, החלטתי להתנקם בכדורי שלג. עשיתי לי כדורי שלג קשים כקרח, כשהילדים התנפלו עלי בשער ביתנו, הסתובבתי במהירות ובמלוא כוחותיי, זרקתי כמה כדורים על פניהם. אינני יודעת מה הנזק שנגרם, אבל התברר שהייתי צריכה להישאר בביתנו כמה שבועות רצופים מרוב פחד, שהנה ברחוב כעת יחכה לי גורל מר יותר .

בשנות 1940-41 כנראה בעזרתו של אחד משכנינו, ההורים  הוזהרו שהמצבי חמור. הם החליטו למסור אותי לכמה משפחות נוצריות, אולי כדי להצילני ממות. אז נדדתי כמה חודשים בכמה כפרים בהרי סרדנה-גורה, לאורך מרכזה של בולגריה. הייתי בכפר זלטיצה, אחר כך נמסרתי למשפחה בפירדופ וגם בקופריבשטיצה. התקופה זכורה לי במעורפל. המשפחות השתדלו להתנהג  אתי יפה, כנראה עבור זה אבי שלם בכסף טוב. למרות הכל זכור לי שהמשפחה בקופריבשטיצה הייתה מהטלת בי ולרוב רעבתי ללחם...

עם הזמן, הורי החליטו שמוטב שאחזור הביתה  וכך היה. כשחזרתי, מצאתי עצמי כבר בבית אחר. היהודים שהתגוררו בשכונות הנוצריות, הועברו לרובע היהודי  בסופיה. שם נוצר משהו כמו גטו. בשעות מיוחדות הותר ליהודים לצאת מהבית וכל מיני חוקים אחרים שהגבילו אותנו. בדירה החדשה, שהייתה ברחוב פאיסי 58, הרגשתי טוב. הדירה הייתה בבית בעל שלוש כניסות עם חצר גדולה. בכל הבית התגוררו  יהודים, היו רק שלוש משפחות בולגריות וביניהן דודי - אח אמי, שהתנצר  והתחתן עם בולגריה.

כשהחליטו ב-1943 שיהודי סופיה יועברו לערי שדה, קבוצת יהודים הורשתה להישאר בסופיה. כאלה היו היהודים שענדו במקום מגן דוד צהוב כפתור צהוב - סימן לפריווילגיה מיוחדת. היהודים בעלי הכפתור הצהוב היו אלה שהתנצרו, או שלחמו במלה"ע הראשונה וקבלו אותות גבורה. נוסף לשתי קבוצות אלה היו גם משפחות נוספות שקבלו רשות להישאר בעיר הבירה וביניהם הייתה גם משפחתנו. כנראה שהסיבה לכך הייתה אמי, שחלתה קשה מאוד מאולקוס מדמם ואושפזה בבית חולים.

בזמן הגירוש, עזרנו להרבה משפחות בביתנו (פאיסי 58) לארוז את חפציהם. הרגעים היו קשים מאד. אני זוכרת את הפרידה מהקרובים, את הבכי קורע לב של כולנו ואת תחושת חוסר האונים שאחזה בנו.
זכור לי שהייתי קטנה מאוד ומצאתי עצמי לבד בבית - ענק וריק ממשפחות. הייתי ימים שלמים לבד עם אחי הקטן. אבי - אינני יודעת לאן הלך במשך רוב הימים ואמי הייתה חולה מאוד, מאושפזת בבית חולים. התבגרתי מהר ובגיל עשר התחלתי לערוך קניות, לבשל ולטפל באחי הקטן, כאימא  קטנה.
במשך הזמן דירתנו התמלאה בכל מיני קרובים ומכרים שבאו לסירוגין מערי הספר. הם הגיעו לעיר הבירה בגלל סיבות שונות משלהם. היו כאלה שמסרו חפצים למשפחות בולגריות ורצו לקחתם אל מקום מגוריהם החדש. אחרים חפשו כספים וכדומה. לרוב, הם ביקשו מאתנו ללון כמה לילות בביתנו, כי לא היה להם לאן ללכת.
ביתנו נהפך לאכסניה גדולה של מכרים ולא מכרים כאחד. היו כאלה, שהתחננו  בבכי, שניתן להם מקום ללון על הרצפה וכך עשינו.
כאימא ועקרת בית קטנה הייתי פורשת סדינים לאורחים, מכבסת ומבשלת תבשילים. והיו גם דודות וקרובות, שהושיטו יד ועזרו לקטנטונת לנהל אכסניה זו, בכדי לעזור לאחינו בצרה.
לפעמים, כשכולם הלכו והבית היה שוב ריק מאנשים, הייתי עולה ויורדת במדרגות ורואה דלת דירה פרוצה ופתוחה לחלוטין. בהיסוס רב, הייתי נכנסת לתוך הדירה ומסתכלת. הכל היה ריק, עזוב, עצוב ושומם. פה ושם התגלגלה איזו תמונה על הרצפה, או משהו זרוק. 
הסתובבתי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כך עברו הימים, עד שבשלב מסוים, אמי חזרה מבית החולים ואז התחילו ההפצצות של בנות הברית. ההזעקות הזעיקו את התושבים לברוח ולהסתתר במקלטים ואז הייתי לוקחת את מתקן החלב ורצה למכולת כדי לחפש חלב לאמי, שהייתה עדיין חולה מאד. ולמה דווקא רצתי כשהזעקה יללה? כי זאת הייתה השעה כשכולם ברחו ואי אפשר היה להשגיח על יהודים שהסתובבו ברחוב ללא רישיון.

מיום ליום, המצב החמיר. אי אפשר היה למצוא אוכל ומצרכים אחרים. אחרי  כמה הפצצות, אנשים החלו לברוח מעיר הבירה. חלק מהבתים נהרסו והיו דברים שעפו מקומות העליונות בכוח ההדף ונתלו על עמודי החשמל. באחד הימים, ראינו מיטה ואפילו פסנתר שהועפו על חוטי החשמל ברחוב. הפחד גבר ועם יללת ההזעקות אחזוני כאבי בטן חזקים. התפתלתי כולי ובבכי מר ביקשתי מהורי שנעזוב את סופיה. הם הגיעו למסקנה הנכונה, ארגנו משאית גדולה וכך ברחנו, באופן בלתי לגאלי לכפר זלטיצה. בבריחה הצטרפה אלינו את בת דודתה הצעירה של אמי שלא מזמן התחתנה עם איש בולגרי, עורך דין במקצועו. לזוג הצעיר נולדה תינוקת, אבל האב גויס לצבא הבולגרי והיא נשארה בודדה והורי, כרגיל, הושיטו לה יד לעזרה.
בזלטיצה התקבלנו על ידי מכר של אבי שעבד אתו בענף השטיחים. השתכנו  בבית מלאכה לאריגת שטיחים. הבית היה בית כפרי יפיפה עם עיבודי עץ על התקרות, על הדלתות, הארונות וכו'. בקצור בית מרשים. אחד כזה שנועד לשימור בדומה לאלה שבקופריבשטיצה ובפלובדיב העתיקה. בבית זה, כאמור, ארגו את השטיחים. הפועלות ישבו על יד נולי עץ, השחילו  על חוטי הצמר והכותנה קשרים של שתי והערב. אני ישבתי ליד הפועלות ולאט לאט למדתי את סודות המלאכה. הפעלתי  במהרה את אצבעותיי ויצרתי צורות צבעוניות שונות.
כל זה קרה כאילו בפרהיסטוריה ובכל זאת הכל נשמר בראשי ולמרות גילי הצעיר - כבת  10, הבנתי היטב את מצבנו.   

בימים הראשונים בזלטיצה, היה עלי להתמודד במצב קשה ובלתי נעים. אמי  המשיכה לסבול מכאבים בדרכי העיכול. היה נחוץ לספק לה חלב - תזונתה העיקרית. אבי פחד להסתובב בכפר. הפצנו את השמועה שאנחנו יהודים שהתנצרנו. שמנו היה משפחת יוסיפובי על שמו הפרטי של אבי - יוסיף. כפי שספרתי, היה צורך בחלב ובימים הראשונים בהגיענו לכפר, הטילו עלי לגשת למשפחה מסוימת ולקנות חלב. לקחתי את מתקן החלב ומוקדם בבוקר הגעתי  לביתם - בית כפרי לכל דבר, בנוי מקש, בוץ וחמר דחוסים. בהכנסי לבית ראיתי באחד החדרים, בחור כבן 18, שוכב במיטה ובידו ספר. הבחור קם והתחיל לחקור אותי - מי אני ומה שמי? האם אני יהודיה? שאלותיו הביכו אותי. נתקפתי בפחד רב, שהנה ויקרה משהו ולא אוכל לחזור הביתה אל הורי. בינתיים, חזרו מהרפת והביאו בכלי מיוחד עשוי אלומיניום, כליטר וחצי חלב. לקחתי בשקט את הכלי וחזרתי בלב כבד לביתנו החדש והמוזר. בבית פרצתי בבכי וספרתי את מה שקרה לי. חשדתי מאד שהכפריים הללו כולל בנם, הנם פעילים באיזו תנועה פאשיסטית, אנטי יהודית.
למחרת, הצטרף אלי אבי ופגשנו שוב את הבחור המחוספס, שהמשיך  לחקור אותנו ולהטיח שאלות מרובות. הפרדוקס הגדול היה שבחור זה, בנה של המשפחה הכפרית, היה למעשה קומוניסט. הוא פעל יחד עם חבריו הפרטיזנים נגד המשטר והגזרות החדשות. הבחור חקר אותנו כי התברר שמעולם לא פגש יהודים והיה סקרן לדעת איזה בני אדם הם ומדוע רוצים להשמידם. במשך הזמן נוצר עם המשפחה הזאת קשר חזק. הבן שקראו לו קיריל, ביקר  אצלנו לעתים קרובות והורי שדברו צרפתית, הסכימו ללמדו להקנות לו ידע בשפה זאת.

באחד הימים, אבי ואני קמנו מוקדם ויצאנו עם קיריל לרעות את העדר באחו. זכורני שטיפסנו בשבילי ההר שהתרומם בקצה הכפר והגענו למקומות גבוהים ומבודדים. הסתכלתי למרחקים ובזווית עיניי קלטתי, שאיי שם מבין העצים  שביערות מסביב מופיעה דמות, שהתקרבה אלינו. הכרתי את קוסטה, חברו של קיריל, שראיתיו לפעמים אצלו בבית. אבל הפעם, הוא הופיע מבין עצי היער שבהר ובידו מקל, שעזר לו לטפס. כשהגיע אלינו הוא סיפר (לפחות כך נאמר לי) שגם הוא רועה את הכבשים בצד השני של האחו. למעשה זה היה איזה מפגש ענייני בין הפרטיזנים לבין אבי וקיריל, אולם דבר זה הבנתי רק למחרת בלילה.
                                                                
וזה מה שקרה:
באמצע הלילה, כמעט 24 שעות לאחר המעשה, נשמעו דפיקות חזקות בדלת ביתנו. הרעש היה מחריד - צעקות איומים, נביחות כלבים ואבי רץ מבוהל לדלת. בחוץ נשמעו קולות של גברים. הם התפרצו בכוח אל חדרנו והתחילו להפוך כל אשר בדרכם, התברר שאלה היו אנשי הז'נדרמריה, אנשי המשטה האכזריים ביותר בימים ההם. הם לבשו מדים שחורים כמו אנשי ס.ס. כנראה, נודע להם על מפגשנו עם הפרטיזנים. הם חיפשו בכל פינה. הפכו ארונות, מגירות, כל אשר בדרכם. כנראה ביקשו למצוא כרזות ומסמכים אחרים, אבל למזלנו לא היו כאלה.
אבי נלקח עוד באותו לילה אל מרתף המשטרה המקומית. שם נחקר תחת איומים ומכות. אנחנו חפשנו דרכים לשחררו. כל הלילה הסתובבנו סביב המשטרה, אך הכל היה לשווא. לבסוף, כעבור שלושה לילות שחררו אותו. הוא חזר הביתה שבר כלי. קיריל נאסר גם והועבר למשטרה המחוזית בעיר הסמוכה - פירדופ. לאחר מכות קשות בראש, הוא איבד חלקית את שמיעתו.

החיים המשיכו לזרום. באחד הימים הופיע בעלה של בת דודתנו. כפי  שספרתי, הוא שרת בצבא וקיבל חופשה. את החופשה החליטו כולם לנצל. היה צורך בכספים ופריטים אחרים, שהשארנו בסופיה. הוחלט, שלאחר כמה ימים של  מנוחה, הוא ייסע עם אמי להסדיר את העניינים. באותו יום או למחרת, הפציצו קשה מאד את עיר הבירה. נזרקו מספר רב של פצצות תבערה וסופיה עלתה בלהבות. אמי והבן דוד קיריל היו שם ימים מספר ובערך כשבוע, לא שמענו מהם שום בשורה. ביום השלישי לאחר ההפצצה התחילו להגיע לזלטיצה אנשים שברחו עם חפציהם על הגב. הם הלכו כ-60 קילומטר, היו  תשושים, יחפים ובפי כולם אותו הספור: "סופיה עלתה בלהבות, העיר בוערת ונשרפה כליל..." דאגנו מאד לגורל אמי והבן-דוד, אבל לא ידענו מה לעשות. בשלב מסוים, אבי רצה לנסוע לחפש אותם, אבל אני הייתי מבוהלת מאד ומרוב איוש אמרתי  לו: "אבא, אל תעזוב אותנו! יתכן ואימא כבר נהרגה ואנו נשארנו בלעדיה, מה נעשה אם גם אתה תפגע? נהיה  יתומים שלמים  ולא נוכל להסתדר בחיים!". אבי שמע בקולי והמשכנו לחכות ולקוות שבאחד הימים אמי ומקורבנו יחזרו.

וכך קרה הדבר: באחד הערבים, לאחר כשבועיים, אמי ומקורבנו - קיריל, חזרו  הביתה. הם היו תשושים וקשה היה להוציא מהם מה עבר עליהם. התברר, שביום של ההפצצה, אמי ניגשה לבית השטיחים. שם בחדר מסוים, היו מוסתרים חפצים שלנו וכנראה גם כספים. בהיותה עדין ברחוב, התחילה ההזעקה. בשיא עוצמתה, באותה שנייה, כמעט ללא שום פסק זמן, האווירונים כבר הפציצו. אמי נעמדה כמאובנת במרחק כ-500 מטר מבית המלאכה. היא ראתה איך הכל עולה באש והבית נהרס מול עיניה. האנשים התחילו לצעוק ולגעור בה על כך שאינה נמלטת למקלטים, אבל היא הייתה אחוזת הלם ולא הייתה מסוגלת לזוז. אחר-כך אמי הצליחה לפגוש את קיריל, שלמזלו גם הוא נשאר בחיים. הם ניסו לחזור אלינו, אבל הדבר היה בלתי אפשרי, מכיוון שכל התחבורה הייתה משותקת. רק אחרי כמה ימים ניתן היה לנסוע ברכבת בכוונים מסוימים.

המשכנו לחיות בזלטיצה ולמזלו לא הציקו לנו. רשמו אותי אפילו לבית הספר  המקומי. כיתה היו ילדים רבים מעיר הבירה שעזבו את סופיה בגלל ההפצצות. בין הילדים לא בלטתי במיוחד וכנראה, הודות הסובלנות האופיינית של העם הבולגרי, לא נחקרתי ולא הירבו בשאלות.

ב-9 לספטמבר 1944, נכנס לבולגריה הצבא הרוסי. הוא הגיע גם לכפר שלנו. קצינים, קצינות וחיילים הגיעו בטנקים וכלי תחבורה אחרים. העם  צהל! זרקו לעברם פרחים וסוכריות. אינני יודעת מאין צצו כל כך הרבה תומכים בצבא הסובייטי. אנחנו, כמובן היינו מאושרים ושימחתנו לא ידעה גבולות!

החלו להתקשר אלינו קרובי משפחה וכל מיני מכרים בערי הספר. כולם התכוננו לחזור לביתם בסופיה. רבים קפצו לראות איך סופיה נראית ומה קרה עם ביתם ורכושם. לרוע מזלנו, נהרסו בתים רבים והרכוש נגנב. למרות הכל כולם היו מאושרים שנשארו בחיים, שלמים ובריאים.

הבית שלנו ברחוב "איבן  וואזוב" נפגע בהפצצות, אבל הצליחו לשפצו ולקראת שנת 1945 חזרנו הביתה. השמחה היתה רבה והשכנים צהלו. האוניברסיטאות נפתחו ליהודים ורבים נרשמו ורכשו מקצועות חופשיים כמו רפואה, הנדסה וכו'.

היהודים שחזרו לבתיהם חשבו גם על אפשרות אחרת - לעלות לא"י. בסוף 1944 ביקר בבולגריה בן-גוריון. הוא מוצא שם קרקע פורייה לנאומו הלוהט שהדביק את ההמונים ברוח ציונית וכמיהה למדינה יהודית משלהם.

בשנת 1948 קמה מדינת ישראל ורבים הזדהו אתה. חלק מיהודי בולגריה החליטו גם קודם מכן, להכין את התושבים לעליה ולחזק אותם מבחינה נפשית. נפתחו כל מיני קורסים להכשרת העולים לעלייתם ארצה. בבתי הספר של רשת "אורט" הוקמו קורסים לתפירה, מכניקה, וקורס לאריגת שטיחים, כשהלימוד וההדרכה הוטלו על הורי - פאני ויוסף יולזרי.

בשנת 1949 נפתח בית ספר מקצועי - "אורט" ביפו. בית הספר נתמך על ידי רשת "אורט" בשוויץ. בראש הרשת פעל מהנדס בשם סינגלובסקי, שעשה רבות להקמת בית הספר בארץ. אבי, שלט בשפות רבות והיה מומחה ביחסי צבור, לכן הוזמן במיוחד להחליף דברים עם סינגלובסקי.

הוחלט לפתוח בית ספר לאריגת שטיחים ברמלה. לשם כך העמידו לרשות משפחתי את אחד הבתים היפיפיים בעיר. הורי התארגנו והביאו את כל הכלים הדרושים לאריגה, החל מהנולים המיוחדים לכך ועד הפריט הקטן ביותר כמו מספריים. כל הציוד נארז בארגזים גדולים והובא ארצה.

הגענו לישראל ב-15 למאי 1949. הבית חיכה לנו. הוא היה בזמנו בית מלון ערבי והיה ממוקם ברחוב הראשי של העיר, מול העירייה. השטח שתפס היה ענק והשתרע בין שני רחבות מקבילים. מסביב למבנה הייתה גדר מפוארת.

התגייסנו כל המשפחה ובמלוא כוחותינו התחלנו להכין את הבניין כדי להפכו לבית ספר. נשלחו אלינו גם בעלי מקצוע, אבל לרוב העבודות נעשו במו ידינו. טרחנו הרבה מאד לניקיון המבנה, כדי להפכו לבית ספר לאריגת שטיחים.

הכוונה הייתה, מצד אחד, לעזור ולהקנות מקצוע לנשות העולים, שברובן היו
בולגריות ומצד שני, לפתח את ענף אריגת השטיחים, שהיה בחיתוליו בארץ. והנה באחד הימים, כחודש לאחר הגעתנו, בית הספר נפתח והמדריכים היו כמובן הורי. בתחילת הדרך ברמלה, הכל נראה יפה, מצליח, מהמם! בית הספר "אורט" לאריגת שטיחים נפתח, הורי עסקו בהדרכה, התלמידות התחילו ללמוד לעבוד ולסירוגין נוצר קשר עם סינגלובסקי להתייעצות הדדית.

באותה תקופה, בראשית דרכנו, הופתעתי מדבר מסוים, משמח מאד. אבי, שהיה בעל קשרים רבים, הצליח בעזרתו של דיפלומט שוויצרי, אותו הכיר בבולגריה, להביא לארץ מכונית. המכונית נקנתה בשווייץ ונשלחה אלינו. זאת הייתה "שברולט" יפיפייה. כולם התפלאו - לא היה מקרה שעולה מבולגריה יביא מכונית! הרבה אנשים טיילו ונסעו אתנו. כאלה שהיו אמידים וכאלה שהפרוטה הייתה חסרה בכיסם, כי אבי אהב ליצור קשר עם כולם. הוא הציע "טרמפ" לרבים וכולנו הרגשנו כמשפחה אחת.

התחלתי ללמוד נהיגה. בימים ההם הכל היה פשוט יותר, כאילו החוקים נמחקו  וזזו הצידה. למדתי לנהוג בצורה פרטיזנית. בדרך כלל, אבי ישב לידי והסביר את כללי הנהיגה. קרה ולפעמים איזה מכר שנהג, טרח ללמדני. עם הזמן השתלטתי על ההגה והמוזר ביותר היה שהשוטרים ברמלה ידעו  שאינני בעלת רישיון. הם שאלו אותי לסירוגין: "ומה עם הרישיון, עדיין לא הוצאת אותו?" כך, בצורה הכי מוזרה בעולם, כולם ציפו בסבלנות שהרישיון יופיע!

כאלה, משונים ומוזרים היו הימים הראשונים בארץ - בעיר רמלה, עיר ערבית, שנכבשה והפכה לעיר עולים לכל דבר. הרוב בה היו הבולגרים, אבל היו גם רבים מפולין, רומניה וארצות אירופה אחרות.

כשנתיים לאחר עלייתנו ארצה, נרשמתי ללמוד בבית ספר תיכון בתל-אביב. הנסיעה לתל-אביב הייתה קשה מאד בימים ההם. כמובן, שנסעתי באוטובוס  ולא הרשיתי לעצמי להסתובב בגיל 16 במכונית. ברור, שהמצב שלנו היה קשה, כמו לרוב העולים החדשים והסיפור שסיפרתי לעיל הוא וורוד למדי. למעשה, ההתמודדות עם מצבנו הכלכלי היתה קשה מאד.

הגיע הזמן שחיינו השתנו והדברים התפתחו אחרת. למרות הציפייה הגדולה, שענף אריגת השטיחים יצליח בארץ, הפרויקט נחל כישלון והסיבה לכך: היהודיה מבולגריה הייתה משכילה מדי. היא לא קיבלה שום סיפוק מעבודתה בשטיחים. האריגה הייתה איטית ומייגעת. במהרה כולם עזבו את הקורס וכל הטרחה ירדה לטמיון! בית ספר "אורט" ברמלה הפך לבית ספר לתפירה והורי היו צריכים לחפש הפרנסה במקום אחר.

אפשר לומר שאבי היה בבולגריה איש אמיד מאד, אבל עם עלייתנו ארצה הכספים התפזרו. לאחר הכישלון עם בית הספר לשטיחים, הוא נסה לעבוד בשותפות עם דודי ופתחו חנות למצרכים בסיטונאות. היה צורך בכספים כדי לארגן את העברת  המזון. באותם ימים שהיו כל כך קשים לעולים, קנה אבי משאית - הוצאה שהכבידה עליו במיוחד. כעולה חדש עם מנטאליות שונה היה לו קשה מאוד לארגן את דברים בארץ. מהר מאוד התברר שהורי לא היו בנויים למסחר ולניהול עסקים בארצנו החדשה. הכל הלך בקצב אחר - מהיר יותר ומתוחכם. נדרשו הרבה כוחות פיזיים וידע מסחרי מפולפל.

באותה תקופה מישהו מהמכרים שקנה קולנוע ברמלה, הציע לאבי להצטרף לקניה. הדבר היה כישלון גמור! למרות שהייתי צעירה מאוד, בערך בת 16, הבנתי  שהדברים מתדרדרים. אבי היה מומחה ליחסי צבור, אינטלקטואל שסיים פקולטה לכלכלה וכל דבר אצלו, כולל המסחר בשטיחים נעשה בצורה אלגנטית. המצב הלך מדחי אל דחי וליבי ניבא לי שחורות! מרוב איוש וכישלונות בריאות אבי בגדה בו ויום בהיר אחד הוא נפל למשכב.

הייתי כבר נשואה ועבדתי כמורה. הצלחתי לגמור סמינר למורות, דבר שהיה הישג גדול, כי כשבאנו ארצה לא ידעתי בכלל עברית וגם הייתי צריכה להשלים בחינות, כדי לקבל תעודת בגרות. הדבר היה קשה כקריעת ים סוף, אך למרות הכל השתדלתי להצליח.

באותם הימים, כשאבי חלה, הכל התהפך. הצטרכנו לטפל בו לאורך שנים רבות. מרוב דאגות וריצות, הוא קבל אירוע מוחי. במשך 15 שנה טיפלה בו אמי בנאמנות רבה. בעלי ואני היינו לצדה לאורך כל הדרך. המזל לא העיר לנו פנים גם לאחר פטירתו של אבי. אמי הרגישה עייפות רבה ובמשך הזמן התברר שגם אצלה מתפתחת מחלה נוראית. הייתה זאת מחלת האלצהיימר. אין בפי מלים לתאר את התקופה הקשה בזמן מחלתה של אימא. היינו אז הורים לשלושה בנים יפיפיים והשקענו הרבה מאמצים רבים בגידולם וחינוכם. היה קשה מאד להרים את המשא הכבד על כתפנו ובכל זאת הזמן עשה את שלו. הילדים גדלו והקימו משפחות משלהם. הצרות נשכחו וכיום אנחנו סבים לחמישה נכדים חמודים!

היום, כשאני מביטה לאחור, ברור שאילו יכולתי למחוק את השנים הקשות וכל מה שקשור במחלותיהם של הורי הייתי עושה זאת ברצון. אולם, לאור המציאות המרה, לא נשאר אלא לומר לסיום: אין דרך שהיא זרועה בשושנים ודרכנו בארץ בהחלט לא הייתה כזאת. אבל, בל נשכח להסתכל תמיד בחצי הכוס המלאה! נזכור תמיד לשמוח ולהעריך כל מה שיש לנו והישגנו בחיים!

ניסיתי לסקור בקצרה פרק בחייה של משפחת פאני ויוסף יולזרי וכמובן פרק מחיי ומשפחתי האהובה! אני מקווה שהדברים הם בעלי עניין לקורא.

                                                             כתבה:  בטי אלפסה לבית יולזרי