סיפורי עליה וקליטה - פרק ב'

מי מאתנו - המבוגרים בקרב יהודי בולגריה, לא עבר דרך בית העולים שעבור רובנו היה בפרדס חנה? מי אינו זוכר (בלי געגועים...) את הבוץ, הגשם, הרטיבות והקור של חורף 1948/49 באוהל הפרוץ לכל הרוחות? חיפושי העבודה של אב המשפחה וההתמודדות עם קשיי הפרנסה, הנכונות לעבוד בכל עבודה, והשאיפה לצאת מהר ככל האפשר מהמקום ההוא? ואיך נשכח את סיסמת ההשרדות של הימים ההם שנאמרה בהומור, אופטימיות, אך גם בכאב:
Savlanut, beit olim, pan baiat i margarin
(ולמי שאינו דובר ספניולית pan baiat הוא לחם בערך משנה שעברה...).

לינה בכרך לבית מנדל מעלה נשכחות מהלילה הראשון בבית העולים, כאשר הוריה ראו בתדהמה שב"מסטינג" בו הוגשה להם ארוחת הערב הראשונה בפרדס חנה, שכנו להם בשלווה זה לצד זה, כף ריבה ליד דג מלוח... וכמו שהאבא אמר: צריך לעשות "קומפרומיס"...

רצ"ב סיפור השבועות הראשונים של משפחת מנדל בארץ.