היום בו עמדתי להישלח למחנות ההשמדה...

היום בו  יהודי בולגריה כמעט גורשו למחנות המוות, אך ניצלו ברגע האחרון. 
רשמים של ילדה בת 5 וחצי

את היום הזה אינני מסוגלת לשכוח. אירועי אותו יום נחרתו כל כך עמוק בזכרוני והמשפחה שלי שמעה עליהם כל כך הרבה, עד שכמעט כולם מכירים אותו בעל פה.

הוא לא התחיל כיום רגיל. היינו בשומן, ק"ק גדולה מלאה ביהודים, בביתה של הסבתא שלי מצד אבי, שגרה בשכונת היהודים בשומן. אמי הייתה מצוננת ותכננה להישאר במיטה עד שתרגיש טוב יותר.

פתאום נשמעו דפיקות חזקות בדלת וצעקות מכל הכיוונים. כשפתחו את הדלת, התפרץ לבית איש משטרה עם אקדח שלוף ודרש להתכונן מיד לצאת איתו מהבית. לא הועילו תחנוני אמי שהסבירה שהיא לא חשה בטוב - השוטר דרש מהמשפחה של "פרחיאב" לצאת איתו מיד.

בלית ברירה התלבשה אמי והתלווינו אליו – אבי שבתאי פרחי, אמי אלגרטה ואני, בטי הקטנה. לא הבנתי בכלל מה קורה ולמה ואיך. התפלאתי שאבי לקח איתו תיק עזרה ראשונה, אך מי אני שאשאל?

השוטר היה מישהו שנשלח מסופיה כדי לארגן את הפינוי של היהודים משומן. מאוחר יותר גם נפתרה התעלומה – מדוע הוא נכנס אלינו באקדח שלוף. התברר כי הוא דרש משוטרי העיר שיבואו אלינו כדי להוציאנו, אך נתקל בסירוב גורף – אף אחד מהם לא היה מוכן לקחת אותנו מהבית, והוא, שלא הכיר את היחסים בעיר, סבר שאבי הוא מין בנדיט שכולם פוחדים ממנו, בעוד שהם היו ביחסי חברות איתו.

הגענו לתחנת המשטרה, בחצר הצטופפו הרבה אנשים. אישה אחת, ג'ינג'ית בשם מלוינה, התעלפה ואבי הגיש לה עזרה ראשונה. מצאתי שם את דודתי, אחות אבי, שאותה אהבתי מאוד, וניגשתי אליה, מלאה סקרנות על מה שקורה, ושאלתי אותה מה העניינים ומה אנחנו עושים. דודתי אמרה לי שאנחנו ניסע ברכבת, ואני, בהיותי בת 5 וחצי בלבד, התחלתי לקפץ מרוב שמחה על כך שאנחנו נוסעים ברכבת. שמחתי רק גברה כשהיא גם בישרה לי שאנחנו ניסע לפולין ברכבת הזו. הכל התנהל כפי שאפשר לתאר, האנשים לא היו שקטים והיה רעש גדול במקום.

בשעות הצהריים נקראו הנשים למפקדה והחזירו להן את התכשיטים שהוחרמו קודם לכן והן קיבלו רשות לחזור לבתיהן. אמי הגיבורה סירבה לקבל את התכשיטים וללכת הביתה עד שישוחרר גם אבי, ונשארנו שם לחכות לו. לא עבר הרבה זמן וגם הוא שוחרר, ועשינו כולנו את דרכנו הביתה.

לא אשכח שבפתח הבית עמד דודי, אחיו הגדול של אבא, ומירר בבכי, מהקלה כנראה.

מאז נחרת אותו יום בזכרוני. מאוחר יותר נודע לי גם התאריך המדויק של החוויה הזו, כי בגילי אז לא היה לי מושג על תאריכים, ועוד היסטוריים. לכל המשפחה שלי, שגדלה בינתיים, סיפרתי את סיפור המעשה בכל 10 במרץ, ועד היום, כשאנחנו מגיעים לתאריך הזה, הכל צף ועולה בי ואינני מסוגלת לשכוח. אולי שכחתי בינתיים מספר דברים, אך עיקרי הדברים הם כפי שהעליתי. לי בוודאי לא היה מושג מי גרם להצלתנו אז, והאמת שהדבר לא כל כך עניין אותי, כל עוד ניצלנו והמשכנו לחיות.

אבי חינך אותנו לאהוב ולכבד את בולגריה ועמה בדיוק בגלל האירוע הזה, והוא גם הצליח להביע את אהבתו זו גם בכתיבה פובליציסטית בעיתונים שיצאו בבולגרית במדינתנו וגם ביסדו את הליגה לקשרי ידידות ישראל-בולגריה, שבה שימש כיו"ר עד לפטירתו הפתאומית ב-1961.