עלית בוגרי תנועות חלוציות במחצית ראשונה של מאה 20 |
|||
16/03/2020 | |||
ד"ר שלמה שאלתיאל הנוער החלוצי מבולגריה מגשים בארץ ישראל הכרונולוגיה והפתיח: מסגרת הזמן להרצאתי הן השנים 1949-1923, כלומר תנועות הנוער הציוניות והחלוציות שהתקיימו בבולגריה במשך כ-26 שנה. "חזק ואמץ!", "חלוץ - עלה והצלח!", "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות...!" סיסמאות תנועות הנוער החלוציות באו לעולם לאחר הניסיונות של משפחות ויהודים בודדים מבולגריה להיאחז בקרקע של ארץ ישראל כבר בשלהי המאה ה- 19. משנת 1923 החלה בבולגריה תקופה חדשה בעלת אופי שונה של עלייה והתיישבות בארץ, עם עליית קבוצות חלוצים וחלוצות בוגרי תנועות הנוער הציוניות, שהצטרפו להתיישבות של התנועות הקיבוציות השונות בארץ. להרצאתי שני חלקים: בחלק ראשון אסקור את התגבשות האידיאולוגיה החלוצית ואימוצה על ידי התנועות השונות בבולגריה: "השומר הצעיר", "החלוץ הצעיר", "מכבי הצעיר", "בונה ומגן". אתאר את החינוך וההכשרה לקראת העלייה, ואעקוב אחר קשרי התנועות החלוציות עם הזרמים הקיבוציים בארץ: "הקיבוץ המאוחד", "הקיבוץ הארצי" ו"חבר הקבוצות והקיבוצים". בחלק השני אתמקד במימושה של האידיאולוגיה החלוצית הלכה למעשה בהתיישבות הקיבוצית בארץ. להשקפת העולם החלוצית ולחינוך להגשמה הייתה אמנם חשיבות רבה, אך עיקר ענייננו הוא כיצד והאם הרעיון החלוצי הוגשם ריאלית בתנועה הקיבוצית. תנועות הנוער הציוניות החלוציות בבולגריה תנועות הנוער הציוניות שהגדירו את עצמן כחלוציות, לפי שנות הקמתן, היו: "השומר הצעיר": תנועת הנוער הציונית חלוצית הראשונה בבולגריה. נוסדה בדצמבר 1923 בעיר פלובדיב. קשורה לתנועה העולמית "השומר הצעיר" ולזרם ההתיישבותי "הקיבוץ הארצי" בארץ. קיומה נאסר ב-1941 בימי מלה"ע ה-2 והוקמה מחדש בנובמבר 1945. התנועה פעלה עד פברואר 1949, סמוך לסיום "העלייה הגדולה" במאי 1949. התנועה חידשה את קיומה לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי ב-1992 וקיימת גם היום. "מכבי הצעיר": שנוסדה בבולגריה ב-1930, קשורה לתנועת "מכבי" בבולגריה ולתנועה העולמית "מכבי הצעיר", ולזרם ההתיישבותי "חבר הקבוצות והקיבוצים" בארץ. גם קיום תנועה זו נאסר בשנת 1941 והיא התחדשה בדצמבר 1945, והתקיימה עד ראשית 1949; "החלוץ הצעיר": נוסדה בנובמבר 1945 לאחר הפילוג ב"החלוץ האחיד". "החלוץ הצעיר" הייתה קשורה ל"קיבוץ המאוחד" וחבריה הצטרפו לאחר עלייתם לזרם זה של התנועה הקיבוצית. תנועה זו הייתה אחת משתי התנועות החלוציות הגדולות בבולגריה והתקיימה עד ראשית 1949; "בונה ומגן": נוסדה ב-1947. היא הוקמה כתנועת נוער של "פועלי ציון" בבולגריה, והתקיימה עד ראשית 1949. מה היה המיוחד והמשותף לכל תנועות הנוער הציוניות והחלוציות? הכשרה, עלייה והתיישבות בקיבוץ – זאת הייתה הסיסמה והמטרה המשולשת של כל תנועות הנוער החלוציות. קורות תנועות הנוער החלוציות בבולגריה מתפרסות על פני שניים וחצי עשורים, מ-1923 ועד 1950 והחינוך לחלוציות, להכשרה הנדרשת, לעלייה בכל הדרכים ולהתיישבות בקיבוץ, היווה חלק מרכזי בעיצוב אישיותם והשקפת עולמם של בוגרי כל התנועות. היה ברור לכל שחיי החלוצים אינם מתאימים לכלל הנוער. אמנם בכל התנועות הושקעו מאמצים להגדלת מספר החניכים, אך להנהגות היה ברור שלא כולם יוכלו להגשים את הרעיון החלוצי במלואו. החלוצים התחנכו לכך שהם חיל החלוץ, האבנגרד פורץ הדרך, שישפיע וימשוך אחריו את מירב הנוער. הציבור המבוגר עמד להצטרף רק לאחר מכן, בעקבות הנוער שיסלול את הדרך בארץ ישראל. החינוך להשגת המטרה הלהיט את הדמיון ונטע ביטחון בקרב הנוער, חישל את כוחו והגביר את אמונתו ביכולתו. כיצד ומתי התגבשה השקפת העולם החלוצית בתנועות הנוער הציוניות בבולגריה ראשיתו של התהליך בדצמבר 1923 כשנערכה בפלובדיב האספה המכוננת להקמתה של תנועת הנוער הציונית הראשונה בבולגריה – "השומר הצעיר". הייתה אמנם כבר הסתדרות ציונית והיה כבר ארגון "מכבי" שטיפח את תרבות הגוף בכל חלקי הקהילה היהודית, אך בדצמבר 1923 נוסדה לראשונה תנועת נוער ציונית. אימוץ השקפת העולם החלוצית התקיים בשנים הבאות בכל שאר התנועות הציוניות החלוציות: "מכבי הצעיר", "החלוץ הצעיר" ו"בונה ומגן". נעקוב אחר התהליך בתנועה החלוצית הראשונה – "השומר הצעיר": בראשית דרכה, תנועה זו התמקדה בהשקפת עולם ששללה את אורח החיים בגולה, היא דגלה ללא סייג ביישובה של ארץ ישראל וטיפחה תרבות נעורים חדשה לנוער היהודי. היא קראה למרד נעורים במוסכמות הדור הקודם, והעמידה במרכז השקפת עולמה את העלייה והציונות כתנועה הלאומית של עם ישראל. וזאת, בניגוד מוחלט לתקווה העומדת בבסיס ההשקפה הדתית על בוא המשיח, כפתרון לסבלו ולפיזורו של העם היהודי. ראשי "השומר הצעיר" שללו את הניצול הכלכלי והסוציאלי ותמכו בשוויון ובצדק חברתי. התנועה דגלה בסיסמה "אדם חופשי בחברה חופשית" והאמינה שהיהודים יכולים להגשים זאת בישובים הקיבוציים בארץ ישראל. התנועה ראתה עצמה קודם כל כתנועה חינוכית השואפת לעצב אדם יהודי חדש ופועלת לפתח את הכוחות הפנימיים הגלומים בכל אדם צעיר. התנועה ראתה בחידוש השליטה בשפה העברית דרך לשיבה אל המקורות, ואמצעי להגשמת הציונות. במרכז הפעילות החינוכית של כל תנועות הנוער החלוציות עמדה הקבוצה החינוכית שבמרכזה המדריך. החינוך התבסס על שוויון חברתי בין המינים, על פתיחות מחשבתית, על גישה מדעית לפתרון בעיות הפרט והחברה, על הרחבת אופק ההשכלה והתרבות של הצעיר היהודי, ועל היצמדות למסורת ההיסטורית של עם ישראל. במציאות השמרנית בה בילה הנוער היהודי את זמנו, העמידו תנועות הנוער החלוציות בפני הנוער שאיפות לאומיות, סוציאליות ואישיות מאתגרות, בשילוב עם תוכן חיים עשיר ומסעיר. התנועות החלו לארגן מושבות קיץ בחיק הטבע, ואלה היו במהרה לגולת הכותרת של הפעילות החינוכית. במושבות השכילו לשלב הווי עם תכנים צופיים ורעיוניים ולהקפיד על סדר יום, משמעת ובטיחות. המשתתפים העידו, גם כעבור שנים, שהמושבה הייתה חוויית נעוריהם. "כך התחילו החיים במושבה. שעות נפלאות, ימי פעולות, לילות קסומים! עולם של נעורים, התרוממות נפש, צחוק ושמחה. הטבע, היער האין-סופי, הלבנה המציצה וקורצת לנער ולנערה המלחשים מילות ראשונות של ידידות ואהבה. שיחות רעים, דיונים, וויכוחים על עניינים ברומו של עולם." רק כעבור שנה שנתיים ממועד הקמתה החל מתגבש בתנועה הראשונה רעיון ההגשמה האישית של המשימה המשולשת:
הראשון שניסח את הביסוס העיוני לרעיון ההגשמה האישית היה ד"ר צבי אינפלד, במאמר שהתפרסם ב"עלון", ביטאון המורים העבריים בבולגריה, ב-10 באוקטובר 1923. ד"ר צבי אינפלד שהוזמן לבולגריה מוינה לניהול בתי-הספר העבריים, קבע שמטרת תנועת הנוער היהודית הלאומית צריכה להיות: היה ברור שלשלבים הראשונים לקיום התנועה תספיק התלהבות הנעורים, אך להמשך הדרך ידרש ביסוס רעיוני וקביעת מטרות ריאליות בפני בוגרי התנועה. ב-1927 התקיימו ברוּסֶה ובפלובדיב מועצות חשובות של "השומר הצעיר" בהן התקבלו החלטות שחייבו את התנועה. לאחר ההרצאות של צבי אינפלד, אליעזר ארדיטי, שבתאי לוי, ישראל בן ישראל, שאול אשכנזי, ויהודה עלי, התקבלו החלטות שהעמידו תביעות ברורות בפני בוגרי התנועה: א. חובת כל חברי התנועה מעל גיל 18 להשתייך להסתדרות הציונית; ב. "החינוך הסְקָאוּטי-צופי מהווה שיטה, המתאימה לשכבות הצעירות, אך ההכשרה לקראת בנייתה של ארץ ישראל היא הדרך היחידה לבוגרי התנועה; ג. על הבוגרים לקיים את צו ההגשמה העצמית של החלוץ בהכשרה, בעלייה ובהתיישבות שומרית בארץ ישראל, אחרת ייאלצו לעזוב את התנועה. העולה הראשון - משה אשכנזי מקן רוסה, עלה עוד לפני כן. לאחר הכשרה ב-1925, הצטרף לקיבוץ מרחביה והיה כל חייו פעיל מרכזי בחיי החברה והכלכלה של קיבוצו. החינוך לחלוציות והדרישה להגשמה עצמית, כפו על התנועות ועל החניכים התמודדות עם בעיות מורכבות כמו ויתור על לימודים גבוהים ובמקומם יציאה להכשרה, פגיעה בפרנסת המשפחה ולעתים גם עמידה כנגד התנגדות דור ההורים. מצבן של הבנות החלוצות היה מסובך עוד יותר - הן נאלצו להוכיח נחישות רבה בניגוד למוסכמות החברתיות שהיו מקובלות ברוב המשפחות היהודיות במחצית הראשונה של המאה ה-20. כיצד הוכשרו החלוצים? ההסתדרות הציונית הקימה בשנת 1925 ליד העיר טאטאר-פאזארג'יק את החווה החקלאית בשם "העתיד", ודאגה לכוחות-הדרכה מקצועיים בענפי החקלאות השונים. ב-16 ביולי 1925 נחנכה באופן חגיגי חוות ההכשרה "העתיד", בנוכחות קהל רב. יוזם הקמת החווה - מואיז לילו, מסר דו"ח ולפיו: "... ההון היסודי של החווה הוא 300 אלף לֶבָה וערכה מגיע ל-600 אלף לבה. 70 חלוצים שקיבלו בעבר הכשרה במשקים שונים, עלו כבר לארץ ישראל וכעת עוברים הכשרה בחווה 17 חלוצים נוספים." לא כל בוגרי-התנועה יכלו לקבל את הכשרתם בחוות "העתיד", בגלל חוסר מקום ולכן רבים נאלצו לחפש מקומות הכשרה נוספים: במשקים חקלאיים מטעם המדינה, במשקים פרטיים של בעלי קרקעות שניצלו את העבודה הזולה של החלוצים וכן גם בקבוצות עירוניות שעבדו בבתי חרושת, התגוררו בבית משותף וניהלו חיים קומונאליים. מספר על כך בוגר התנועה במחצית שנות השלושים אליעזר פאפו: "כשבגרנו יצאנו להכשרה חקלאית ליד העיר בורגס. חיינו ועבדנו בתנאים מאוד קשים ובעל החווה שילם לנו לבה אחת בכל סוף חודש, סכום שלא הספיק לשום דבר... גרנו 12 איש בחדר 4X4 ובחדר הסמוך הייתה האורווה של סוס ההרבעה... תחילה התקשינו לעמוד בעבודה אך בהמשך התחרינו היטב עם הבולגרים שעבדו שם. למדנו אפילו לעבוד עם טרקטור." שאיפת הבוגרים להכשיר עצמם כדי להיות חלוצים, נתקלה בקשיים ברוב המשפחות. זאת, כי טרם בשלה אצל רוב ההורים היהודים בבולגריה ההכרה, שיש לאפשר לילדיהם הרוצים בכך לצאת לחוות ההכשרה, לעלות לארץ ולחיות ביישוב שיתופי וכך לבנות בסיס לבית הלאומי. הדור הראשון של בוגרי התנועה עמד בפני ההכרעה הגדולה. נדרש מכל בוגר לזנוח את החיים אליהם הורגל בבית, ולהחליט להיות חלוץ ומגשים בקיבוץ. בוועידה השלישית של "השומר הצעיר" שהתקיימה בין 14-12 ביולי 1928, נקבע מפורשות שעל בוגרי התנועה, "לקיים את חובות ההגשמה העצמית, ההכשרה והעלייה לבניין חברה חופשית עובדת בארץ ישראל." הייתה זו הכרעה אישית רצינית, מלווה לבטים לא קלים ומלחמה קשה בעיקר בבית. עמדות התנועה והפעילות שלה בתחום החינוכי והלאומי התקבלו בדרך כלל על ידי רוב הציבור הציוני באהדה רבה, אך גם ציונים ותיקים רבים התנגדו התנגדות נמרצת להיות "הקורבנות" של ההגשמה הציונית על-ידי שליחת בניהם ובנותיהם להכשרה... הוויכוחים בבית היו על רקע רגשי, משפחתי וגם כלכלי, וניכרו בהחלט גם סממנים של מאבק בין-דורי. בוגרים לא מעטים נשרו בדרך, אך ברבות הימים התברר שחובת ההגשמה החלוצית שהוטלה על כל בוגר, השפיעה על כל התנועות החלוציות שהצליחו לצקת תוכן חדש לציונות הבולגרית, שבחלקה הוותיק הייתה "סלון-ציונית", כלומר התאפיינה בכנסים, בהרצאות, בהצהרות, בפרסומים ובהזדהות עם הרעיון הציוני ותרומות לבניין ארץ ישראל. לעומת זאת, כעת נוספה תביעה ערכית ברורה ונוקשה, שדרשה הגשמה עצמית של עקרונות התנועה. למרות ההחלטות, כל העת צפה בכל מרירותה הבעיה הקשה שהתנועה התמודדה אתה: לימודים גבוהים או הכשרה? היו בוגרים ששאפו להמשיך את לימודיהם באוניברסיטה במקום לצאת להכשרה חקלאית לקראת עלייה. הבעיה נגעה לבוגרים לא רבים, אך ברוב המקרים דובר בחברי/ות תנועה שהיו ממיטב שכבת הבוגרים ורבים מהם היו מדריכים בעלי ניסיון, שרצו לשמור על חברותם בתנועה. תשובת התנועה לפניותיהם הייתה חד-משמעית: על הבוגרים לעבור הכשרה ולהתכונן לעלייה ולחיי חלוציות שיתופית במולדת. בוגרים שלא קיבלו את דינה של החלטה זו פרשו מפעילות ופנו ללימודים גבוהים. בשלוש התנועות החלוציות האחרות חובת ההכשרה על חשבון קידום השכלתי, לא הונהגה בצורה כה החלטית, ולמרות שגם בהן הייתה קיימת ההתלבטות של הבוגרים בין הכשרה או לימודים גבוהים, הטיפול בבעיה לא היה במידה כה החלטית. מהכשרה לעלייה בכל הדרכים למרות מדיניות הגבלות העלייה של ממשלת המנדט, הצליחו רבים מבוגרי תנועות הנוער החלוציות להגיע לארץ בקבוצות קטנות או כבודדים. רק מקצת החלוצים עלו כשהם מצוידים בסרטיפיקטים, שכן הקצבת רישיונות עלייה לבולגריה הייתה זעומה ולחלוצים מכל תנועות הנוער הוענקו רק סרטיפיקטים ספורים מדי שנה. היו גם חלוצים, בעיקר מתנועת "מכבי הצעיר", שעלו כספורטאים או כמלווים של משלחות "מכבי" למכביות שנערכו בארץ. אחרים הגיעו עם ויזות כניסה כתיירים תמימים. רבים מן הספורטאים, מן המלווים שלהם וגם מן התיירים, הערימו על שלטונות המנדט, השתלבו ונבלעו באוכלוסיית היישוב ולא שבו לבולגריה. משנת 1939 ואילך, רוב החלוצים יצאו מבולגריה כמעפילים, בעידוד השלטונות הבולגריים והגיעו ברובם לארץ. יוצאים מכלל זה היו החלוצים שניסו להגיע לארץ בספינה "סלבדור" וכמה עשרות מהם טבעו בעת שהספינה הרעועה התרסקה בים השיש ב-12 בדצמבר 1940. חלוצים מכל תנועות הנוער בבולגריה המשיכו לעלות כמעפילים גם לאחר ולמרות אסון "סלבדור". הם הצליחו בדרך כלל להגיע לחופי הארץ, אך עם רדתם לחוף רובם נכלאו במחנה המעצר בעתלית. כך היה עד 1 במרץ 1941 כשצבא גרמניה השתלט על נמלי בולגריה בים השחור. בשנות המשטר הפרו-נאצי בבולגריה תנועות הנוער הציוניות פורקו בצו ממשלתי, העלייה פסקה ופרט למקרים בודדים לא התקיימה עליית חלוצים. לאחר מלחמת העולם השנייה רוב החלוצים שעלו מבולגריה כמעפילים גורשו על ידי הבריטים לקפריסין, שהו שם פרקי זמן ארוכים ורק לאחר זמן זכו להגיע לארץ. התקופה שבין העלייה לבין הקיבוץ מה היה מסלול החיים שהחלוצים מבולגריה התנסו בו לאחר עלייתם לארץ ועד לעלייה על הקרקע או ההצטרפות לקיבוץ קיים? חלוצי תנועות הנוער עלו מבולגריה בדרך כלל בקבוצות קטנות ועם הגעתם הצטרפו לגרעינים שכבר התקיימו בארץ, בכל הזרמים הקיבוציים: הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי וחבר הקבוצות והקיבוצים. דרכם של גרעינים אלה אל קיבוץ עצמאי חדש או קיבוץ קיים, הייתה רצופה קשים כלכליים וחברתיים רבים. הם התארגנו במחנות זמניים ליד מושבות או בשולי ערים, כגון חדרה, רחובות, ראשון לציון, חיפה ועוד, עבדו בפרדסים, בכרמים, בנמל חיפה, סללו כבישים, בנו בתים והתפרנסו גם מכל עבודה מזדמנת, כמו שטיפת מדרגות בתים, ניקוי גגות ועוד, כדי להתקיים וגם כדי לצבור אמצעים לקראת הקמת הקיבוץ שלקראתו שאפו. ההמתנה המתישה הזאת של קיום עצמאי ליד המושבות והצפייה במשך שנים להקצבת קרקע על ידי המוסדות המיישבים של היישוב, גרמה לא אחת למשברים ולעזיבות, אך גם חישלה את הגרעינים לקראת הגשמת שאיפתם – לחיות בקיבוץ ולבנות משק וחברה. רוב הגרעינים החלוציים מבולגריה הצטרפו לקיבוצים קיימים כהשלמות לחיזוק החברה, ולפעמים להצלת הקיבוץ בעת משבר. עם זאת, אך היו גרעינים שזכו להשתתף בהקמת קיבוץ חדש. ביניהם: מעברות, מסילות, אורים, חצור, יקום, איל-דרדרה ועוד. דוגמאות לקיבוצים שנוסדו על ידי חלוצים מבולגריה: 1932 – קיבוץ מעברות: הוקם על ידי חלוצים חברי "השומר הצעיר" מרומניה ובולגריה בעמק חפר. הגרעין הבולגרי שהיה בין מקימי מעברות כלל את הדור הראשון של בוגרי תנועת השומר הצעיר בבולגריה. ביו חבריו הידועים יותר: המחנך דב אסא, המלחין נסים נסימוב, שליחי התנועה אליעזר ארדיטי ואליהו דניאל, פעיל העלייה הבלתי לגלית שרלו אשכנזי ועוד. קיבוץ מעברות הוא בין הקיבוצים הוותיקים בעמק חפר ואחד המבוססים בו. 1941 – קיבוץ רמת השופט: קיבוץ רמת השופט נוסד על ידי כמה גרעינים שומריים מליטא, בולגריה, הונגריה ופולין. לאחר המתנה ממושכת לקבלת קרקע עלו ב-2 בנובמבר 1941 על הקרקע וייסדו את קיבוץ רמת השופט. הקיבוץ מנה בעת העלייה להתיישבות 149 חברים ו-28 ילדים. 1946 – קבוצת אורים: קבוצת אורים הוקמה במבצע עליית 11 היישובים בנגב. הגרעין המייסד היה מורכב מחניכי "מכבי הצעיר" שעלו מבולגריה. עקב הקשיים בפיתוח המשקי במקום, עברו המתיישבים הצעירים כעבור שנתיים לאזור הסמוך לקיבוץ צאלים. הקיבוץ מתבסס היום על שילוב ענפי חקלאות ותעשייה. 1946 – קיבוץ חצור: חברי גרעין בוגרי השומר הצעיר מבולגריה שעלו בספינה "טייגר היל" ונחתו בחוף תל אביב ב- 1.9.1939, החלו את דרכם בארץ בקיבוץ מעברות. כעבור שנתיים, הצטרפו אל הגרעין ששהה בראשון לציון ועלו עמו להתיישבות בשנת 1946, כלומר רק אחרי 7 שנים מאז הגיעם לארץ זכו לקרקע להתיישבות! קיבוץ בולגרי שכמעט קם: 1949 – קיבוץ יד מרדכי: פרשה מיוחדת מהווה גרעין "הבונים" של "השומר הצעיר" מבולגריה, שכלל בשורותיו את השכבה המנהיגה של התנועה לאחר מלחמת העולם השנייה. חברי הגרעין, עלו כמעפילים ולאחר ששוחררו מקפריסין, עבדו במשך כמה חודשים בקיבוץ אילון ודרשו להקים קיבוץ חדש. תנועת הקיבוץ הארצי העריכה מאוד את רמתו וגיבושו של גרעין זה והעדיפה שהוא יצטרף לקיבוץ יד מרדכי ויסייע לו להשתקם אחרי הרס הקיבוץ במלחמת העצמאות. לאחר מאבק בהחלטה, הגרעין ציית לצו התנועה והיה מבוני יד מרדכי המחודש. נוסף לקיבוצים שנוסדו או הושלמו על ידי חלוצים מבולגריה, הצטרפו בשנים 1950-1944 מאות בוגרים של תנועות הנוער בבולגריה במסגרת חברות הנוער לקיבוצים בכל רחבי הארץ, ביניהם בקיבוצים (לפי א-ב): אשדות יעקב, בית השיטה, גבעת ברנר, גבת, גניגר, גת, דן, דפנה, הזורע, המעפיל, חצור, יגור, יד מרדכי, יקום, להבות הבשן, מזרע, מסילות, משגב עם, משמר העמק, ניר יצחק, נירים, נען, עברון, עין חרוד, עין שמר, עין החורש, עין המפרץ, עין חרוד, רבדים, רוחמה, רמת הכובש, רמת השופט, רמת יוחנן, רשפים, שמיר, שפיים ועוד.
הישובים הקיבוציים ובהם אלה שהיו בהם קבוצות של חלוצים מבולגריה, קבעו את שטחה המעובד של המדינה, עמדו במבחן מלחמת העצמאות ובשנים הראשונות לקיום המדינה שמרו על גבולותיה שטרם סומנו. להלן, כמה דוגמאות של יישובים בולטים להמחשת העמידה במלחמת העצמאות בישובים שהיה בהם נוער חלוצי מבולגריה: רבדים, איל -דרדרה, הכשרת הפלמ"ח ב-הזורע, חברת הנוער ב-שמיר. קיבוץ רבדים עלה להתיישבות ב-11 בפברואר 1947 בגוש עציון על אדמות ש-ק.ק.ל. רכשה מתושבי הכפר נחלין. המתיישבים הראשונים היו 65 חברי גרעין "צבר" של תנועת "השומר הצעיר" הארצישראלי. כעבור שנה הצטרפו אליהם שני גרעיני השלמה: חברי תנועה מבולגריה וניצולי שואה מפולין. בחלוף 8 חודשים, בעקבות אישור תכנית החלוקה להקמתן של שתי מדינות שאושרה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947, הטילו הערבים מצור על גוש עציון. השיירות בדרך לגוש הותקפו ונפגעו. גם מחלקת הל"ה שיצאה מן יישוב הבולגרי הר-טוב לתגבר את לוחמי הגוש – חוסלה בדרכה אל גוש עציון. ערביי הסביבה ערכו כמה וכמה התקפות בסיוע הצבא הירדני והמצב הביטחוני של ארבעת ישובי גוש עציון החמיר מאוד. המגינים התנסו בקרבות קשים בהגנה על מתחם הקיבוץ ושלושה מחברי קיבוץ רבדים נהרגו. ביום הכרזת המדינה, ב-14 במאי 1948 הסתיים הקרב בכניעה לצבא ירדן וכל תושבי הגוש ובתוכם חברי רבדים נלקחו לשבי במדינת ירדן. חברות הקיבוץ שוחררו כעבור מספר שבועות ואילו הגברים נותרו בשבי במשך 10 חודשים. עוד בטרם שוחררו השבויים, חברי הקיבוץ שלא היו ברבדים בעת המצור, הקימו את הקיבוץ מחדש בדרום הארץ. היום מונה אוכלוסיית קיבוץ רבדים כ- 800 נפשות. קיבוץ אייל הורכב על יד מיזוגן של קבוצות מרומניה, הונגריה, גרמניה ובולגריה. הקבוצה בחרה בשם "איל" ועברה בשנת 1945 לכפר סבא, בהמתנה לעלייה להתיישבות. אחרי כל הצירופים והעזיבות בסוף 1946 מנה גרעין "אייל" 80 חברים וחברות. החברים גרו בצריפים, ניהלו חיי חברה והתפרנסו מעבודות שונות: כמה מהגברים עבדו במפעל ים המלח בסדום, אחרים בעבודות מזדמנות כמו טיפול בילדים, ניקוי בתים בכפר סבא ועוד. ליד הצריפים הקימו רפת קטנה, גן ירק וגם מכבסה ונגריה. ביולי 1947 עלו חברי גרעין "איל" להתיישבות באתר שנקרא דָרְדָרָה. השטח שנרכש עבור היישוב היה ברצועה שאורכה קילומטר ורוחבה – 300 מטר בלבד. המיקום היה בעייתי ביותר: השטח גבל בגבול עם סוריה במזרח ועם אגם החלה במערב. עמדות צבא סוריה חלשו על שטח זה ממורדות הגולן והגישה ליישוב הייתה רק בדוברות או סירות שיצאו מקיבוץ חולתה בגדה המערבית של האגם. בשלב ראשון עברו לדרדרה רק 35 רווקים ורווקות, כי התנאים לא התאימו למשפחות עם ילדים. הייתה לכך גם סיבה כלכלית: החברים שנותרו בכפר סבא המשיכו לעבוד ולפרנס גם את אלה שעלו לדרדרה, שכן אלה עסקו רק בעבודות להכנת תשתיות לקליטת שאר חברי הגרעין, ובהכנת ביצורים, בונקרים, תעלות קשר, גדרות, ומיקוש סביב היישוב. ב-11 ביולי 1948, תקף גדוד סורי בסיוע ארטילריה ומטוסים את דרדרה. חברי הגרעין בסיוע מחלקה מחטיבת "כרמלי" נלחמו בגבורה והדפו את הסורים שהגיעו עד גדרות הקיבוץ. בקרב נפלו שלושה: אשר פרדו ומשה רחמים מן הקבוצה הבולגרית ודוד שוורץ מחטיבת "כרמלי". לאחר סיום הקרבות וחתימת הסכמי שביתת הנשק דרדרה הוכרזה כשטח מפורז. קיומו של קיבוץ בתנאים אלה היה בלתי אפשרי והמוסדות החליטו להעביר את היישוב למרכז הארץ, מול קלקיליה. חלק מחברי הגרעין מיאנו לעזוב בגלל יפי הנוף הגלילי ויופיו של אגם החולה, אך בסופו של דבר בקיץ 1949 התכנס הגרעין חזרה בכפר סבא. בנובמבר 1949 הייתה עלייה על הקרקע של קיבוץ "איל" במקומו החדש, אך מספר החברים היה מועט, כי רבים עזבו, חלקם בימי המלחמה ואחרים כדי לעזור בפרנסת הוריהם, שעלו בשנים 1949-1948. הקיבוץ המאוחד העביר לקיבוץ "איל" גרעינים חדשים, ותוך כמה שנים גם אחרוני החלוצים מבולגריה שייסדו את קיבוץ "איל" ולחמו להגנת ההתיישבות בדרדרה, עזבו והתפזרו בארץ. חברי "איל"- דרדרה הם אחת הדוגמאות מני רבות לנוער חלוצי מבולגריה, שעלה לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהוא חדור רוח התנדבות חלוצית ומוכן לכל משימה לאומית של התיישבות והגנה שהוטלה עליו. קיבוץ הזורע: דוגמה נוספת לרוח ההתנדבות וההקרבה שגילה הנוער החלוצי מבולגריה מהווה גרעין "השומר הצעיר" שהגיע כחברת נוער לקיבוץ הזורע בשנת 1945 ובו 45 נערות ונערים. בשנת 1947 כל חברי הגרעין התגייסו לפלמ"ח ונטלו חלק במלחמת העצמאות בחזיתות שונות. בקרבות אלה נפלו 6 מחברי הגרעין ואחרים נפצעו. באוקטובר 1948 התקבלו 16 מחברי הגרעין לחברות בקיבוץ. קיבוץ שמיר: דוגמה שונה להשתתפות נוער חלוצי מבולגריה במלחמת העצמאות מהווה חברת הנוער שהגיעה מקפריסין לקיבוץ שמיר ב-4 ביוני 1948. הקבוצה מנתה 38 נערים ונערות בגיל 18-17, חברי השומר הצעיר בפלובדיב. קבוצת הבנות נקראה "אלומה" והבנים - "מרדכי אנילביץ'". המדריך שלהם בקיבוץ היה מוסיא רזין. עם בואם לקיבוץ סדר יומם כלל: לימודים, עבודה ואימונים צבאיים. תחילה השתתפו בהגנה על שמיר ולאחר מכן התגייסו לצה"ל. לימים השתלבו כהשלמה הראשונה לקיבוץ שמיר. תנועות הנוער החלוציות בראשית המשטר הקומוניסטי המשטר הפרו-נאצי בבולגריה מוגר בסיוע הצבא האדום ב-9 בספט' 1944, כשמלה"ע ה-2 עדיין נמשכה במלוא עוזה. בבולגריה הוקם משטר חדש ע"י "חזית המולדת", שהורכבה ע"י 4 מפלגות בשליטת המפלגה הקומוניסטית. יהודי בולגריה שסבלו, נרדפו, נשדדו ונוצלו במשך 5 שנים, ומסירתם לידי מנגנון ההשמדה הגרמני נמנע ברגע האחרון, זכו מחדש בחופש ובזכויות מלאות. ברם, עם הקמת המשטר החדש השתלטו היהודים הקומוניסטים על כל מוסדות הקהילה היהודית וסילקו את התנועה הציונית מראשות הקהילה אותה הנהיגו במשך עשרות שנים. למרות הכפייה, התנועה הציונית התבססה מחדש וכך גם תנועות הנוער הציונית והחלוציות, שכבר חודש לאחר המהפך השלטוני הקימו את ארגון "החלוץ האחיד". בנובמבר 1945 התפלג ארגון זה ונוסדו שתי התנועות הגדולות ברחוב היהודי: "השומר הצעיר" (הקשור לקיבוץ הארצי) ו"החלוץ הצעיר" (הקשור לקיבוץ המאוחד). שתי תנועות חלוציות אלה ותנועה חלוצית נוספת - "בונה ומגן", שהוקמה ב-1947 והייתה קשורה לזרם הקיבוצי "חבר הקבוצות" קיימו נוכחות מרשימה ברחוב היהודי, הקיפו בשורותיהן אלפי ילדים ובני נוער והיו בעלות השפעה רבה גם על משפחות החניכים. בשנים 1949-1944 ניהלו תנועות הנוער החלוציות בבולגריה מאבק עיקש נגד המדיניות של הקומוניסטים היהודים, שפעלו לחסל אותן ואת השפעתן על הציבור היהודי. למרות הדרישה להתפרק, תנועות הנוער החלוציות המשיכו והעמיקו את החינוך הציוני והחלוצי, את ההזדהות עם היישוב ואת השאיפה לעלייה. חרף ההגבלות על העלייה וההתנגדות התקיפה של הנהגת היהודים הקומוניסטים, גם בשנים 1946-1945 עלו כמה מאות בני נוער מבולגריה, רובם חברי תנועות הנוער הציוניות. התנועות הקיבוציות - הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי וחבר הקבוצות, דאגו, תוך תחרות ביניהן, לקלוט את רובם: את הצעירים כחברות נוער במסגרת עליית הנוער ואת הבוגרים יותר, כגרעיני הכשרה לקראת התיישבות בעתיד. אין ספק שפעילותן של תנועות הנוער החלוציות שהקיפו באותן שנים אלפי חניכים, ועלייתם של מאות בוגרים, הייתה אחד הגורמים המרכזיים לזירוז העלייה הגדולה של יהודי בולגריה בשנים 1949-1947. השפעת החינוך לחלוציות על הצעירים ועל משפחותיהם תרומת אלפי החלוצים מבולגריה והנוער שהצטרף אליהם בימי העלייה הגדולה – לקיבוצים, הייתה רבה. אך להצטרפותם לקיבוצים ולשהות בהם, הייתה השפעה משמעותית ביותר עליהם עצמם ועל אופי השתרשותם בארץ. בקיבוצים אירע המפגש הראשון עם הקרקע ועם עבודת האדמה. חצי יום למדו ולאחר מכן עבדו בגני הירק, רפת, דייג, פרדס, בתי הילדים ובמטבח. לראשונה פגשו את תפוח האדמה, החסה והעגבנייה לא בצלחת ולא בתבשיל של אמא, אלא בשדה כשהירק והפירות מבשילים לעיניהם ובזכות עבודתם. בחברות הנוער בקיבוצים זכו ללמוד עברית, שם נפגשו עם הצברים וקלטו מהם עגה ישראלית עסיסית, שם לבשו מכנסיים קצרים בצבע חאקי, למדו שירים וריקודי עם, עברו אימוני גדנ"ע, טיילו בארץ עם תנועות הנוער, התגאו בכובע הטמבל, וחוו חופש וחיי חברה תוססים. הם הוסיפו ליישובים הרבה שמחה, שירה, שובבות וגם סייעו רבות לקיבוצים לאחר מלחמת העצמאות. לאחר שנה, שנתיים ושלוש, כאשר רובם עזבו כדי לעזור להוריהם, או הלכו ללימודים ולצה"ל, חשו עצמם כנוער ישראלי לכל דבר, ללא רגשות קיפוח או הפלייה, ותרמו הרגשת ביטחון, הזדהות ותקווה רבה גם לדור המבוגר. אופיו הקולקטיבי של היישוב הקיבוצי, הסולידריות החברתית והעזרה ההדדית, רוח ההתנדבות והנאמנות למדינה, כל אלה הטביעו את חותמם והשפיעו על דרכם של הצעירים גם בעתיד. חלק מבוגרי חברות הנוער הבולגריות השתלבו כחברים בקיבוצים ובמושבי עולים והיו נדבך חדש וחשוב במבנה החברתי שלהם. הם היוו גשר חברתי בין עדות שונות בכל היישובים. יעקב חזן, ממנהיגי הקיבוץ הארצי, הכתיר אותם כ"גשר בין אשכנזים לעדות המזרח". אכן, לא נודע על סכסוך בין גרעין בולגרי לבין בני עדה אחרת באותו ישוב על רקע עדתי. משבגרו, רבים מהצעירים מילאו תפקידים חשובים במדינה, בתרבות, בכלכלה, ברפואה, בצה"ל וגם התנדבו להנהיג מסגרות חברתיות, תרבותיות, כלכליות וארגוניות של קהילת יהודי בולגריה בארץ. כמה מהם ממשיכים בכך גם בעצם הימים האלה ותקופת היותם נוער בקיבוץ או במושב, מזינה את שאיפתם להתנדבות ציבורית. הוכח שתמצית תוכנו של המושג "חלוץ" היא הנכונות להתנדב למען מטרות נעלות, ולסלול את הדרך להשגת היעדים בפני הכלל. |
|||
|
|||