לחפון רגבים

לחפון רגבים

איני יודעת כיצד דבקה בנו המאניה לשנות ולהשתנות ויהי מה. להניח הכול מאחור ולחזור לאדמה.

כמו המעפילים הצעירים מבולגריה שהקימו קיבוצים ומושבים. כמו איצקו, גיסי הפצוע מגוש עציון וממקימי יחיעם ורבדים.

עמק יזרעאל ואחוזת ברק נראו יעד הולם, זהב השדות יישן את עינינו ששבעו אורבניות אפורה והצאלון שנשתול ישקיף על התבור.

בדיוק כשנדמה היה כי שב השקט, דבקה בי פאניקת פרידה מבני המשפחה בבתי העלמין. נזכרתי באמא לבושת השחורים, המצוידת בכלי ניקוי, שנהגה לבקר בבתי העלמין, לשיח עמם, לבכות ולבכות ולחזור רגועה יותר. מסע האיתור אחר שמות, מועדים ובתי עלמין שטף אותי בנחשול זיכרונות, על ילדה שלא הקפידה לבקרם בעודם בחיים. כמו בסרטים של אלמודובר מצוידים בכלי עבודה, תהילים ומזמורים קרצפנו מצבות נשכחות והעלינו קרעי סיפורים.

הופתענו לגלות שסבתא בוליסו שאהבה לספר סיפורים, קבורה ליד קברי ילדים, כמו אלה שסבבו אותה בחצר, בקָאזָנְלָאק שבולגריה. סבא סִינטוֹ שבסוף ימיו היה קטוע רגל עקב סוכרת, ואיש לא ידע היכן ומתי נקבר  - י' בטבת נרשם על מצבתו השחוקה והנשכחת. סבתא דורה וסבא משה נקברו צמודים מבלי שאיש תכנן. מסע המתים נמשך לאורך השנה. לא פסחנו על איש. הילדים צחקקו ואני יודעת שזאת היטהרות לקראת השיבה לאדמה.

רוחות הקיץ החמות לא בישרו טובות. טרם הסתיים המסע.  יום אחד לצד תצלומים, דפי מידע ורשימות, הוא צנח על הספה ללא סימנים מוקדמים. לא עמד לו כוחו של אישי החזק, לבו לא נעתר להנשמות שלי ושל הצוות הרפואי. זעקתי כחיה פגועה וניסיתי לטלטלו, לא קלטתי כי הוא דועך ועמו אני והחלום. הצוות ביקש לקחת אותו עמם, אך אני מנעתי מהם ודבקתי בו. לא קלטתי כי  איננו עוד. זעקתי: ”מדוע אינך נלחם כמו אז כשנלכדתם בצנחנים?".

התנהגתי כאי שפויה וגם השכנים מיהרו לעזוב את הבית. ניסיתי לכסותו ולפזר פרחי יסמין שפרחו בעציץ. החלטתי להשאירו בבית ויהי מה.

במשך הלילה הארוך ששכבתי לצידו חשתי איך הנשמה נפרדת מכל איבר ומותירה אותו קר וחסר ישע. רק למחרת כשהגיעה חברת קדישא לאסוף אותו לדרכו האחרונה, קלטתי שתם המסע.

מלווה בהמון אדם עמדתי מול הקבר. חפנתי רגבים אחרים שכיסו אותך, את החלום, ואת המסע של יחד. נטמנת באדמת בור ובטון. ואני עדיין חופנת רגבים, רגבי העמק, מתוך תיבת המטמון שלנו.