תצלום המסגרת מחפש מרחב מוגן
מאת: ג'קי אמיר
האוטובוס האחרון מהעיירה בדרום יצא לדרך. מרסל, אישה עבת בשר ויפת פנים, שהשיבה בשיערה חזרה שוב לבצבץ ולפרוח, נאנחה אנחת רווחה. הנה היא בדרך אל השקט המיוחל.
אורות של העיירה המתרחקת, המזוודה הקטנה ובה חפציה האישיים, המפתח של דירתה שאותה נעלה היטב, החזירו שנית את תחושת הנדודים הישנה שניסתה להדחיק במשך שנים. רק עד יעבור זעם, הרגיעה את עצמה.
המתח והעייפות נתנו אותותיהם, המנגינה המסתלסלת ברדיו ליוותה את שנתה הטרופה. הנה היא שוב מרקדת בבית הקפה הקטן של הדוד רוברטו. שיערה פזור, גופה החטוב מכה כגלים ועיניו השוזפות של ג‘וזף הצעיר צורבות את לבה. העונג פשט בגווה ועיניה דמעו משטף הזיכרונות.
הגענו, הכריז נהג האוטובוס. מבנה ענק מואר של בטון נגלה לעיניה. החנויות היו עדיין פתוחות ואנשים הילכו ביניהן בשלווה. פעמיה של העיר הגדולה בכיעורה קידמו את פניה.
היא משכה אחריה את המזוודה שידעה ימים טובים מאלה והושיטה בהיסוס את הפתק המקופל לנהג המונית. הם חלפו על פני רחובות מפותלים ולא מוכרים. הוא עצר את רכב ירד ולקח מידיה את המזוודה כשהוא מכוון אותה אל הבית והרחוב הרשומים על הפתק. שכונה קטנה ביפו, רחוב רדום ומפתח קטן ששכן לבטח בארון החשמל המתקלף והמתין לה, בדיוק כמו שם בבית שהשאירה מאחור.
חלפו ימים אחדים ומרסל החלה להסתגל אל השקט המדומה בדירה הקטנה של אחייניתה השוהה בצרפת. במכולת השכונתית הקטנה ערכה את קניותיה הדלות ואליאס הדריך אותה בנפתולי השכונה המעורבת. הרדיו הקטן שלה פעל כמעט ללא הפסקה. הוא המשיך להשמיע דיווחים וחדשות בוערות מהדרום.
כל מכונית שחלפה בשכונה הקפיצה אותה. כמריונטה המופעלת בשלט רחוק החלה מתרוצצת מתוך הרגל לחפש מפלט, מרחב מוגן. באותם רגעים עלתה דמותה של אלגרה שכנתה לבנין, שדלקת הפרקים הקשתה על תנועותיה וקולות הבהלה שלה נשמעו כעוּד מזרחי מיילל בחלל חדר המדרגות הצר.
לא לשקט הזה היא ייחלה. גופה אמנם כאן אך רוחה עדיין משוטטת בלילות, בין שלל המזכרות האישיות שנותרו על המזנון בביתה שנותר אי שם מאחור. אם ג‘וזף היה כאן, זה היה בוודאי אחרת כך הרהרה וחשה צביטה כואבת בשיפולי ביטנה.
במכולת השכונתית על המסך הרחב המשיך העולם לשחק את משחקו הכפול. על המדרכה מול הכניסה לחנות של אליאס, שולחן קטן מתנדנד וסביבו פרלמנט שכונתי מזדמן. מעל כוסות קטנטנות של קפה מדיף הל ניתחו היושבים מהלכים צבאיים ומדיניים וניסו לא להתלהם כהרגלם, פן ייעורו שדים בשכונה המעורבת.
באותו ערב הצטרפה מרסל את היושבים ליד השולחן. על המסך הוקרנו תמונות קשות וקולות משדות המערכה כאן ובעולם. שקט מאיים עטף את היושבים. ה"צבע אדום" והתזזית ברחובות הדרום שעל המסך, נמהלו בשחור הקפה המתקתק וקולות הקריין המנסה לטשטש את נקודות הפגיעה כאן ושם.
מרסל בחנה את התצלומים המתחלפים על המסך הרחב. הכול היה מוכר כל כך, הגן הציבורי שבו היא ואלגרה נהגו לשבת, תחנת האוטובוס השכונתית שנראתה כל כך מחוררת. הלב הלם בחוזקה והדיווח מהשטח נמשך ונמשך. אליאס הצטרף אל המתבוננים על המסך ופניו היו קפואים.
תקריבי הצלמים לא הותירו מקום לדמיון. שכונות נפגעו בעיר העוינת ההיא ובעיירה הדרומית ולא הותירו סיכוי ליושבי המבנים ההרוסים. הצג האדיש המשיך להקרין. הפגיעות הישירות חשפו תפזורת חפצים אישיים ומעוותים שהתפזרו על פני גלי ההרס.
לפתע נפלטה זעקה מפיה של מרסל. על המסך הוקרנה מסגרת מעוקמת של תצלום של גבר צעיר בחליפה ולצידו דמות לבושה שמלה לבנה שהשחירה - ג‘וזף שלה נפגע ושוכב במסגרת מתכת מלוטשת על גל ההריסות. איש לא הבין את פשר התרגשותה. היא ידעה רק שהשאירה אותו שם, על המזנון והוא לא הספיק למצוא מחסה, מרחב מוגן.
התמונות התחלפו במהירות, הצלמים הקרינו רחוב הומה בעיר ההיא, העוינת, ותהלוכות תקריב של נושאי אלונקות. פניו של אליאס חוורו לפתע בהתבוננו באחד הצועדים.
שקט מתוח התנגן באוויר וקולות בכייה המקוטעות של מרסל עטפו אותו ברחמים בטליתן השקופה. היא הרכינה ראשה על פני המשקה השחור שצף דלוח ואדיש. כוסות הקפה עמדו כגלי עד קטנטנים ודוממים על השולחן החשוף. דמעותיה החמות נטפו אל הנוזל השחור והקר. אליאס רכן מעליה ומעל כוסות הקפה, והניח בעדינות את ידו האיתנה על כתפה. דמעה נגעה בדמעה. דמעה נמהלה בדמעה גם בתצלום המסגרת המעוקמת של ג‘וסף שלא מצאה מרחב מוגן.
