אי של בכי

אִי שֶל בּכִי

מאת: ג'קי אפרת אמיר 

ברחובות האפרוריים של יפו, בצל מרפסות נוטפות כביסה, לצד בתים עצובים שאף הטיח נטש אותם, מסתתר לו אי. פינה עלומה שאין סממן חיצוני בולט המעיד על קיומה. דלת זכוכית מוכתמת מעט, שומר סף עייף המכוון קשישים שפופים, הממתינים לתורם. בחדר פזורים שולחנות צפופים עטופים במפות ארוגות באדום, לצד כלי קרמיקה מצוירים מהבלקן.

בחלל המסעדה מהדהד בליל שפות אך המבטא הבולגרי מתנגן על מיטב נָגניו הקולינאריים: מוּסָקָה, בָּאנִיצָה, בּיוּרֵק, קציצות פּרָאסָה ורָאקִיָה מובחרת בטעם אניס משכר. אי צבעוני נושם המנסה לשמֵר את טעם האתמול, מטבח של אימא וזרעי ילדות המסרבים ליבול.

החגיגה הייתה בעיצומה. הבצק חרק בפריכותו ונמס בפה. משקה הארק השקוף שמהלתי במים קרים הפך לבנבן כחלב. חמימות פשטה בגרוני, גלי הצחוק והשמחה של היושבים דבקו בי והתחלתי לנוע על מושבי כענף שנשבה ברוח שטות. ריח האניס וטעמו לא הצליחו לעצור את דמעותיי שחוללו לקצב שיר בולגרי שאבא נהג לזמר.  קרעי מראות צפו על פני המשקה החלבי שלי והכוס התמלאה מחדש, כמו רצתה להטביע את עצמה לדעת.

בין ענני העשן או הדמעות נזכרתי בחדר הריק מרהיטים, בשולחן הגבוה שסביבו נהג אבא לאסוף את בני הבית. איש רזה היה אבי, פניו פני הליצן פיירו.  קצר ראייה והעדשות העבות שלו היטיבו להסתיר מאחוריהן ימים קשים, דאגות וגעגועים לאי שם שלא ישוב. הוא נהג לשבת בגופית פועלים כחולה ופתוחה. מפתח החולצה חשף עצמות חזה צר וזרועות דקות שלא היו חזקות דיין לעבודות הבניין, שחרשו סדקים בעורו העדין.
 

העיתון הבולגרי הפתוח, כוס הרָאקִי וחתיכות הדג הכבוש שנהג להכין במו ידיו, טבלו בריח אניס והבליטו את דמותו השפופה, פניו התרככו, הוא חייך, חייך ובכה חליפות. גופו היה רפוי והאיש השותק שהכרתי, דיבר בשירים שמילותיהם הדומעות הביאו את האתמול שלו אל השכונה העלובה.

הילדה הקטנה לא הבינה דבר. ריח הארק, הכוסית שהתמלאה, החיוכים והשירים מפי אבא שונה כל כך שלא הכרתי, הבהילו אותי מעט. זרות ובושה דבקו בי, בילדה שישבה קרוב אליו אך כל כך רחוקה ממנו ושיריו. למה אבא לגם ראקי? ולמה רק אז הוא הפך שונה, אחר ומחייך?

ימים רבים לא נתתי לשאלות לעלות והן שקעו לאיטן בבולען הילדות, היודע לספוג כאבים ושאלות לא פתורות.   

לימים, כשקרעי האובדן שלי פקדו אותי בטרם עת, ואני אם לשלושה שטרם בגרו, הרגשתי כמעט כמוהו.

כאילו, גָליתי מעצמי אל ארץ אחרת. אוזני היו כרויות אל שפה שלא הכרתי. פני עטו מסיכה שהיטיבה להציג שתיקה איתנה של יום חולין.

כוסות היין שלמדתי ליהנות מטעמן, ריחן העמוק שצבע מרחבים ולילות אבודים, תדלקו אותי כמכונית מקרטעת שהצליחה לנוע גם בדרכי עפר משובשות.

לא נתתי דעתי מה חשבו עלי הסובבים אותי, ידעתי שאני צריכה לחייך במראה הפנימית, ולו רק בשביל עצמי.

לא אחת  שאלתי את עצמי ובכאב: "איך יכולתי כילדה להטיל בו דופי?"

ליד השולחן הגדול בפמליה של מעלה הסבו כולם, גם המקטרגים. אבא פרש את זרועותיו, הביט בהם בעדשות העבות והעמומות של משקפיו, והשיב להם בקול נחרץ ובחיוך סלחני:
"הניחו לה, הניחו לילדה שלי לחבק את אי הבכי, היא אחת משלנו".