בית הכנסת הבולגרי בשכונת פלורנטין

אבדן - בית הכנסת שלום וצדקה

    בוקר שבת, ב' סיון תשי”ג  בבית הכנסת שלום וצדקה בדרומה של שכונת פלורנטין בואכה יפו, ברחוב מרכולת 19. סבי ושאר יהודי בולגריה שהגיעו לתל אביב בתחילת שנות החמישים וגרו בסביבות הרחובות לוינסקי הרצל ונחלת בנימין אימצו להם את המקום. היה זה בית הכנסת של עשירי יהודי יוון ביניהם גם משפחות רקנטי וקרסו. כשאלה עזבו את השכונה ועברו לצפון תל אביב, יהודי בולגריה מילאו את החסר.

  אותו יום של תחילת הקיץ היה יום  חם. המתפללים התכנסו  והחל שלב התפילה השקטה. כל אחד עם עצמו ועם אלוהיו. מתפללים בלחש. שומעים מלמול,  מדי פעם מישהו  אומר אמן בקול רם ואחר משתעל. מלמעלה מעזרת הנשים שומעים רעש של שקיות נייר וצחקוקים. את אָלְטַרָץ, החזן שבא אתנו מבולגריה זה מרגיז. הוא מכה בחזקה בתיבה שלפניו וצועק: "קאָיָאדֵ'יס אָרִיבָ'ה" (שקט למעלה). ואז משתררת דממה, רק רעש המאווררים נשאר באוויר. הרבה הדר היה בבית הכנסת שלום וצדקה. כולם באו במיטב מחלצותיהם. המבוגרים סביבי, עטופים בטליתות, חובשים מגבעות, עונבים עניבות ולבושים בחליפות. פה ושם רואים מישהו חובש כיפה עם חולצה לבנה. "אֵיסְטוֹס סוֹן לוֹס דֵי אָקִי" (אלה הם מכאן), הסביר לי פעם סבא. כשהרמתי את הראש ראיתי שכל הווילונות מוסטים והנשים מציצות. חלקן חובשות כובעים מוזרים ורובן עטופות במטפחות. זה היה לי זר, מעולם לא ראיתי את הדודות שלי כך.

    אני הייתי מתוח, ישבתי בין סבא ואבא. הרגשתי שאבא לא שקט. נעתי בכיסא לכיוון של סבא, שם הרגשתי יותר רוגע. בינתיים קראו לסבא לבוא לפתוח את ארון הקודש. סבא ניגש בצעדים מדודים, לאט, לאט, קד קידה, ונישק את קצה הפרוכת, אני שם לב שכתוב עליה שנתרמה לזכרה של סבתא שנפטרה עוד שם בבולגריה. סבא הביא אותה כתרומה לבית הכנסת.

   פתאום רחש בקהל. "יושקו", אומר לי אבא נרגש. יושקו בן בסט מבאר שבע. הכרתי אותו היטב. הוא היה חברו הטוב של אבא והיה מנהל סניף בנק הפועלים. היה נכה פוליו וקיבל מכונית מהבנק... שוב מהומה קטנה. ראיתי את דָנְצ'ו רוזָאנֵס מחיפה מגיע עם הילדים, חיימיקו הקטן וזלי. הם היו מהמשפחות הוותיקות בארץ. אני שומע שוב צחקוקים מלמעלה, נכנסות בֵלינה ורֵבֵקָה, הן הגיעו מיפו, אני מזהה את הקולות. הן  בנות הדודות של אימא, תמיד קורה משהו סביבן. אלטרץ שוב מכה בשולחן...  וקורא: "יעלה ויבוא ז'אק דניאל אֲלְסַָעִיד, אֵיל חתן בר מצווה". אני מסתכל מסביב, מתבונן בדוד רובֵן שזה עתה נכנס, כרגיל עם אותה המגבעת. תעלה, תעלה הוא מסמן לי. רגלי לא נשמעות, אני קופא במקום. מי זה הז'אק הזה? "יעלה ויבוא איל פָאדְרֵי דניאל ז'אק אלסעיד", הוא ממשיך, אה, זה אבא אני אומר לעצמי. בוא ז'אקו הוא אומר נעלה. סבא כבר עומד בתיבה מחכה לנו מקרין אהבה ואושר, "אָסֵינְטָה טֵי אָקִי" (שב כאן) הוא אומר. אלטרץ קורא עוד קטע בתורה ואז קורא לי לעמוד לידו, מסמן לי היכן להתחיל, אומר  "חזק ברוך", הקהל עונה אחריו ואני פותח בקול חזק וצלול........

   ב"יּוֹם הָרְבִיעִי, נָשִׂיא, לִבְנֵי רְאוּבֵן-אֱלִיצוּר בֶּן-שְׁדֵיאוּר.... ועכשיו אלטרץ  מסמן לי לעלות גבוה: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; ........... וכך אני ממשיך עד: זֶה קָרְבַּן אֱלִיצוּר, בֶּן-שְׁדֵיאוּר...".

    אני שומע את עצמי קורא כך לפעמים אפילו בקול עד עצם היום הזה. שוב שומעים את רעש השקיות. "דָאִינְדָה נוֹ" (עדיין לא) צועק אלטרץ, אבל בינתיים כמה סוכריות שכבר יצאו מהשקיות מתעופפות להן למטה ונאספות מיד על ידי הילדים. "נוֹ טְיֵנֵן פָאסֵינְסִייָה אֵיסְטָאס מוזֵ'ירֵיס" (אין סבלנות לנשים האלה) אומר מישהו. התפילה מסתיימת והסוכריות עכשיו נוחתות ביתר שאת. "מזל טוב דניאל, הילד שר מאוד יפה" אומר לנו איש גדול הלבוש  בהידור רב, "קֵי קְרֵיסְקָה (שיגדל) למצוות ולמעשים טובים", הוא מחייך ומוסיף, "תביא את הילד מחר לבנק ונסדר לו סטיפנדיה". "תודה רבה אדון רקנטי" אומר אבא וקד לו קלות. עוד מטר סוכריות יורד מלמעלה ואנחנו יוצאים יחד עם האורחים אלינו הביתה, לגג ברחוב נחלת בנימין.

    מאז פקדתי מדי פעם את בית הכנסת עם סבא. בדרך כלל כדי לשמוע את תקיעת השופר במוצאי יום כיפור. עם השנים נשכח מליבי זיכרון בית הכנסת. הקפדתי לשמוע את תקיעת השופר בבתי הכנסת שליד מקום מגורי ותמיד לקחתי עמי את ילדי. לפני מספר שנים חזרתי לשכונת פלורנטין וביקרתי בבית הכנסת. השם עדיין נשאר, אם כי מן דהו הוסיף ששופץ לזכרה של גברת נכבדה. "מעשה נאה" אמרתי לעצמי. נכנסתי לחפש את ההדר.

   ובפנים... הספסלים סדורים באי סדר, על שולחן התיבה ערימת ספרים ובצד אברכים וסתם יהודים יושבים ולומדים תורה סביב שולחן הפוך. על השולחן שאריות אוכל. "מה מבקש אדוני?" שואל  אותי מישהו, דווקא בנימוס. "בוא אתה יכול להצטרף אלינו", "לא תודה" אני עונה, "עליתי כאן לתורה, אני מחפש משהו". "מה אדוני מחפש?" "את בית הכנסת שלום וצדקה" אני עונה ומתרחק. "אדוני זה כאן" הוא עונה לי. ואז לוכדות עיני, מאחורי כוננית ספרים נוטה לנפול את קיר שלטי  הזיכרון הקטנים. אני מתקרב ומנסה לעקוב אחרי השמות.....

ז'אק אלסעיד.....

רשל אלסעיד.....

בוכור משולם......

רובן משולם......

מריקה לוי........

כולם יקירי. "כן, זה כאן", אני אומר לעצמי "אבל ההדר הלך לאיבוד......"