סכיזופרניה של שמות

סכיזופרניה של שמות... וזאת למה???

נולדתי בפברואר סוער בסופיה. משפחתי  גרה ב"לָאגֶרים", שכונה משהו בסגנון בנה ביתך. חצר פרי, פרחים ובעלי חיים. בולגרים לצד יהודים.

בית כנסת, (מממממ חתיכות שוקולד וקקאו מהגוינט.)

הבית נבנה על ידי סבי - שם-טוב לוי, בעל שפם עבות שריכז בו את כל  משפחתו. בנו הצעיר - ליאון לוי, רופא רנטגנולוג ושתי האחיות דורה (אמי) ואחותה מאטי - לימים גרון, מפלובדיב.

נולדתי בשם ביאטריס על שם אהובתו הקטינה של דנטה אליגיירי. אבי, מואיז אלשך "דסקל"... התאהב באימי דורה ששוטטה אז בפריז וכמובן הסכים לקחת אותה ללא זֶסְטְרָה..(נדוניה), איזה פריאייר...

בתקופת המלחמה הוגלינו לדופניצה חסרי כל. הלינו אותנו בבתי הספר. חגיגה לילדים המקומיים שלמדו...

עדיין זכורים לי כילדה קטנה, המקלטים, ההפצצות ואפילו הרוגים מקומיים.

אבי נלקח למחנה עבודה ורק בסיומה ראינו אותו.

לא ממש זכורה לי אנטישמיות , לכן היה מפתיע שהורי הצטרפו לגל העולים לישראל. לא בטוחה שהם ידעו לקראת מה הם הולכים. אין דיור אין עבודה ובכלל, להשאיר הכל??? לא יודעת מה אני הייתי עושה במקומם.. 

האנייה " בולגריה"  הייתה אניית משא, מדפים מדפים ואנו היינו הסחורה... כמובן נוסף על התלאות ההקאות והדוחק הסתתרנו בבטנה כשעברנו ליד חופיה של טורקיה. כבר אז הראתה את ציפורניה..

אחר הריסוס ברציף נמל חיפה רוכזה משפחתנו במעברת פרדס חנה. תנים יללו ליד החלונות, הגשם שטף את האוהלים שעפו. חלקו למבוגרים  מסטינג לתה ,זיתים, לחם ומרגרינה. אנו הילדים למדנו לעמוד בתור כדי לא לפספס את "ארוחות הגורמה". לא אחת נכווינו מהתה הדלוח. איני זוכרת שהאנשים התאוננו, אולי יש לי זיכרון קצר, אך בולגרים לא מרבים להתלונן...

המלחמה טרם שככה והיה ניסיון ליישב אותנו בעין כרם בערב חנוכה. המשוריינים עדיין דהרו לכיוון ירושלים והכפר כולו היה ריק מיושביו. בקשו שכל משפחה תבחר בית על חפציו ותתיישב... בסיומו של הערב נותרו בכפר שתי משפחות בלבד... השאר חזרו למעברה. איזה באסה! הם לא ידעו אז, מה הם הפסידו ...לגור בעין כרם???

אנשי הסוכנות כעסו, והייתה להם סיבה טובה. אך למה לקחת חזרה מהילדים את הסופגנייה?... מקווה שהזיכרון לא מטעה אותי... כמו משפחות בולגריות רבות, הם לא בנויים לעמוד בתור לקבל אוכל.

איש איש פנה לדרכו. ללא תנאים עם כמה קופסאות שימורים. ללא שיכון... חחחח, ללא אולפן ומצעים. רק תרמיל על הגב (רָאנִיצָה) ואָיידֶה לכיוון יפו. הגענו לעיר: אבא מואיז, אימא דורה, אני ואחותי רֶיינצֶ'ה (רינה). העיר טרם הייתה פתוחה לקלוט עולים. כל משפחה ניסתה למצוא בית עזוב ולקבוע עובדות בשטח. יפו העתיקה הייתה מוקפת גדר תיל והורשו להיכנס אליה רק בעלי אישורי כניסה של הממשל הצבאי.

אבא חזר לכיוון בנימינה לחפש עבודה בפרדסים.  אנו הילדים מצאנו חדר באזור הנמל (לא רחוק מהגלריה 13 של היום) והוזהרנו לא לצאת מהבית פן ניתפש ונגורש. לצערנו התגלינו ומשאית העמיסה אותנו ללא אמפתיה ומבלי שאפשרה לנו לקחת את התרמיל ובו מעט המזון לילדות. לצערי האירוע מזכיר לי תמונות שרואים היום במחנות של האויבים שלנו... אימא לא נשברה והתגנבה עם הילדות שלה ליפו המוקפת תיל, מתוך כוונה לאתר את התרמיל. החפצים לא נמצאו. אימא פרצה בבכי קורע לב ואנו אחריה. בשעת לילה נפתחה אחת הדלתות ואישה ערביה הצליחה לשכנע אותה להיכנס עד שיאיר השחר.

לאחר הרפתקאות רבות בביתה, היא שיכנה אותנו, דאגה לרחצה למזון ולכתף תומכת. כילדה הייתי בטוחה "שהרעים" הם היהודים במשאית והטובים הם הערבים. תקופה די ארוכה שהינו בביתם של הערבים הנוצרים שלא עזבו את יפו, וגם דאגו לאסוף רכוש נטוש של תושבי הגטו.

לאחר שאבא הצליח לאתר אותנו נמשכו הנדודים ברחבי העיר הערבית ואף מחוצה לה למצוא פינה למשפחה. נמצא לנו חדר קטן, קרוב למכבי יפו של היום, בין הפרדסים וברכות ההשקיה.

זוכרת שרעבנו (לא, זאת אינה בדיחה!) הורי חלקו את הלחם לבנות ולעצמם בשלו מרק דלוח בקופאות שימורים ריקות. לא, איני באה להתאונן, פשוט עובדות. לא כולם מצאו את מקומם. אבי הצנום נאלץ לצאת לעבודת בניין קשה, ואימא המודליסטית תיקנה בגדי חיילים של הצבא.

משה שרת שפגש את אבא ושמע על תלאותינו עזר לנו לעבור לבית ערבי בגבעת עליה. (ליד בית הספר הדתי ובי"ח דונולו). למדנו בבית ספר הירוק "דב הוז" אחיו של משה שרת.

אפשר לומר שכילדים, גדלנו על חוף גבעת עליה עד שההורים שבו מעבודתם.  אנו הילדים מכרנו בקבוקים – חָ-חָ-חָ כדי לקנות במכולת. מזל שהיו בשטח תנועות נוער: "התנועה המאוחדת" ו"השומר הצעיר".

 החינוך  היה מהערכים החשובים בעדה הבולגרית. למדנו בתיכון עירוני ז ומשם בסמינר למורים. יכולתי לספר עוד ועוד אך לא זאת היתה הכוונה.

מדוע סכיזופרניה של שמות?
נולדתי בשם ביאטריס. בארץ הוחלף שמי לבתיה. אישי, אברהם בזרנו (איסאייב מקזלנק) כינה אותי ג'קי. כשהפכתי למשוררת וככתבת לענייני קהילה בעיתונות מקומית המשכתי עם השם ג'קי והשם הספרותי אפרת. אם התבלבלתם, לא נורא... גם אני..

אישי, אברהם בזרנו\אמיר ז"ל, שרת כצנחן ועבד בתעשייה הצבאית. הוא ואמו כתבו שירה בבולגרית ועברית. אביו, אהרון, ניהל את הקהילה בקָאזָנְלָאק, ואחיו בוקו איסייב פרופסור לפסיכיאטריה (תלמידו של פרויד). אחיו של אישי, ישעיהו, היה חבר קיבוץ רבדים, ונפצע בגוש עציון במלחמת השחרור.

ביאטריס\בתיה\גקי\אפרת...