מפגש עם ילדותי בבולגריה - מאת לילית נתיבאור

הסיפור הוא על טיול שורשים לבולגריה ולסופיה בפרט, לפגוש את שורשי ילדותי. טיול עם משפחתי היקרה, הכוללת את בתי - אורית ובעלה יוסי, בני - נועם ואשתו רונית. השנה  - 2018, חגגתי יום הולדת עגול והרצון שלי היה לחגוג אותו בטיול שורשים בבולגריה, אותה לא בקרתי מאז  עלייתנו כשהייתי בת 10. ואכן נחתנו בבוקר בסופיה עיר הולדתי, ממש ביום הולדתי.

נועם - מדריך מקצועי לטיולי ג'יפים, ארגן את המסלול והחלק הלוגיסטי, ואני הייתי המדריכה בפועל ורונית - המופקדת על בחירת המלונות.

ההתרגשות שלי החלה הרבה קודם, כשגיליתי ששכחתי לדבר בולגרית. חיפשתי מורה לבולגרית ומצאתי. לקחתי מספר שיעורים ותרגומון של גוגל וחזרתי לדבר בולגרית, חידוש דרכון בולגרי, קריאה של חומר על בולגריה, שינון האותיות הקיריליות - כדי שאדע לקרוא את השילוט, קניית מטבע מקומי וגם יורו. צעדים מקדימים שמעלים את ההתרגשות לקראת. יום הטיול, טיסת לילה, עולים למטוס ומתחיל המסע. במטוס אני שומעת רק בולגרית, ומעלה אצלי את רף ההתרגשות.בשדה התעופה קבלנו את הג'יפ ויצאנו לכיוון סופיה. עצרנו לקפה ראשון ונועם קנה סים מקומי לטלפון שיהיה לנו WAZE מקומי.

רציתי להתחיל את מסע השורשים מהמקום בו נולדתי, לראות את השכונה ואת בית הספר. ידעתי מבני משפחה שהבית שלנו לא קיים ובכל זאת, לראות את השכונה. ה-WAZE הוביל אותנו לרחוב "טְרִי אוּשי". הרחוב בו גרתי אבל זה לא מספר הבית. רצינו לקחת מונית ומסתבר שהרחוב ארוך מאד וחתוך לקטעים, כשרחובות אחרים חותכים אותו. שום מונית לא הסכימה לקחת אותנו, ניסינו שלוש. הלכנו ברגל כשאנו שואלים בעיקר אנשים מבוגרים, ואיש לא יודע ולא מכיר את הרחוב.

ממשיכים ללכת והרצון שלי חזק למצוא את מספר הבית, השכונה ואת בית הספר היהודי  בו למדתי. ידענו משנים שעל שטח הבית שלי יש מבנה ציבורי. אמרתי לעצמי שאם אמצא את בית הספר, משם אדע להגיע לבית, כי המסלול שהלכתי לביה"ס זכור לי. וככה אנחנו הולכים ומסתובבים ומחפשים רחובות מוכרים לי בסביבה ואני רואה שילוט בפינת רחוב של שני רחובות שהכרתי והם סמוכים לשכונה שלי ובאחד הרחובות האלה  היה ביה"ס היהודי. אני שואלת אישה מבוגרת.  היא מסבירה לנו שזה האזור ואיך להגיע לרחוב. היא אומרת לנו שהיא התגוררה בשכונה בין יהודים וכשהשכונה התרוקנה מיהודים שעלו לישראל, בין השנים 1948 ל-1950 היא עברה למקום אחר. אני שואלת אותה אם היא יודעת איפה היה בית הספר היהודי? היא לוקחת אותנו לפינת הרחוב ומראה לנו בנין סמוך למקום בו אנו עומדים, ואומרת  שזה ביה"ס. אני מזהה מיד. בנין גדול בין 3 קומות בנוי לתפארת. הלב שלי מתחיל לפעום בעוצמות לא נורמליות, זיכרונות צפים ועולים, הנה אני ילדה שהולכת לביה"ס, עולה במדרגות לקומה שניה שם הייתה הכיתה שלי. הצטלמתי כשברקע קיר בית הספר.

 מבית הספר יכולתי לשחזר את המסלול לכיוון הבית. כך הלכנו והגענו. אוי לכאב ממה שעיני רואות. כל השכונה נמחקה. על השטח נבנו בנינים ענקיים בני 7-8 קומות וכ-500 דירות בבניין. דיור עממי לעמך. שכונה שאין לה שם רחוב, ולא מספרי בתים, אלא רק מספר בלוק - A,B C וכן הלאה, קרוב ל-10 בנינים כאלה. שכונת עוני עלובה ומוזנחת. מהביקור בשכונת ילדותי וכאב הלב שחוויתי נסענו לבית הכנסת הגדול במרכז העיר.

אנחנו נכנסים. בדיקה ביטחונית לכל הנכנסים. עלות כניסה 4 לֶווָה - הכסף משמש לתחזוקה ושיפוץ. התרומות מבחוץ לא רבות. נכנסים לאולם ואחזה בי התרגשות גדולה. פעימות הלב משתוללות. חזרתי להיות ילדה שהולכת בחגים לבית הכנסת ברגל עם סבתא, כי היה רחוק מהבית שלנו. זיכרונות עולים ומציפים. נכנסנו להיכל, מרימה עיניים לנברשת שהיא היפה ביותר מכל בתי הכנסת באירופה. פיתוחי זהב מדהימים, מביטה אל ארון הקודש שפרוכת כחולה מלכותית פרושה רקומה בחוטי זהב בעברית ושני פמוטים משני צדי הארון עשויים עם פיתוחי זהב מיוחדים כמו הנברשת, מדהימים ביופיים. הצטלמתי לפני ארון הקודש כדי שאזכור את החוויה המרגשת. אני מסתכלת למעלה אל מרפסת עזרת נשים ורואה את עצמי כילדה שם למעלה על המרפסת מציצה מעל המעקה.

הזיכרונות והמראות חוזרים וצפים. אני מבקשת לעלות למרפסת עזרת נשים ונענית בסירוב, המקום סגור למבקרים. אני אומרת שיש לי היום יום הולדת ובאתי במיוחד לבולגריה ושלא הייתי פה מאז שעזבתי לפני 70 שנה, וזו המתנה הכי יפה ומרגשת בשבילי, רק לראות מלמעלה את ארון הקודש, יש לי זיכרונות מבית הכנסת. אני מתחננת עם דמעות בעיניים, שירשו לי לעלות. מקבלת סירוב. הילדים חיכו לי בחצר ואנחנו מתכוננים לצאת ואני עם דמעות מהאכזבה. כנראה שנגעתי בליבו של מישהו - איש אחד ניגש אלי ואמר לי שקיבל רשות לאפשר לי לעלות. איזה אושר! אני הולכת בעקבותיו ומסבירה לו: "פה נכנסתי עם סבתא, פנינו שמאלה ועלינו במדרגות עץ למעלה". מרפסת גדולה יפה ונוחה. אני נגשת למעקה ומתכופפת לגובה של ילדה סקרנית שרוצה לראות מה שנעשה למטה. המעקה מצופה קטיפה אדומה ואני מלטפת כפי עשיתי בילדותי.

אני מעלה בזיכרוני את הבת מצווה שחגגו לאחותי ורואה אותה עומדת ליד התיבה וליד הרב בשמלה לבנה וטלית והרב כולו הוד והדר וכבוד בגלימה לבנה, טלית וכובע לבן רקום בחוטי זהב. הלב פועם בעצמה שקשה לי להכיל, רועדת מהתרגשות, רגלי רועדות, מודה מאד על שאפשרו לי לעלות ולחוות את החוויה  המרגשת.  נגשת לילדים  ומבקשת מים כי אני על סף עלפון. ישבנו עד שאירגע. אנחנו עוזבים את המקום. יצאנו החוצה לרחובות סופיה, למרכז העיר. העיר לא השתנתה, היא הפכה לעיר מערבית והבניינים הם בניני פאר של מאות שנים. מה שהיה פעם ארמון המלך, עכשיו זה בית הפרלמנט, ומוסדות ממשלתיים אחרים, הספרייה הלאומית, תיאטרון, ומוסדות ממשלתיים אחרים במרכז העיר. אכלנו צהרים ונסענו להר ויתושה. יש לי זיכרונות עם אבא שלי שהיינו עולים ברגל.

לא הגענו לפסגה כי התחיל להחשיך והרכבל בשיפוץ לקראת עונת הסקי.הגענו למלון התרחצנו ויצאנו לארוחת ערב בעיר. למחרת בשעות הבוקר סיירנו בעיר ויצאנו לכיוון פלובדיב העיר השנייה בגודלה אחרי סופיה. עיר יפה, מדרחוב יפה וזול ובכלל בולגריה זולה למטייל הישראלי. בערב יצאנו למדרחוב לארוחת ערב ולחיי לילה.

למחרת נוסעים לקזנלאק לעמק הוורדים המפורסם. מאכזב. נסענו מרחק רב לראות את מוזיאון הוורדים ותהליכי הפקת השמנים. רציתי לקנות שמן וורדים מקורי. מצאנו שמנים מקוריים בחנות במלון בעיר, ועוד מוצרים משמן וורדים. על השמן המקורי חותמת שזה מקורי. אנחנו בדרך לדווין. עיירה שיש מעיינות מרפא וספא במלונות. אורית ורונית עשו מסג', אני, יוסי ונועם בבריכה. מדווין בדרך מקסימה נוסעים לעיירה שירוקה לקה שיש פסל של כומר שהציל יהודים בזמן המלחמה שהוכרז ע"י יד ושם חסיד אומות העולם.  העיירה שוכנת מצד אחד  של  נהר בצדה השני בנויה על הר. בנהר בנו בריכות ומגדלים בהם דגים. אכלנו ארוחת דגים טעימה. אנחנו נוסעים, בדרך נוף מקסים שפע מים, אגמים, נהרות ויערות. עוצרים בפונדק לקפה וממשיכים לכיוון מערת השטן.  

המערה היא תופעת טבע עוצמתית ביותר, קניון עם זרימת מים בעוצמות אדירות והכל מתחת לאדמה. אין הסבר מאיפה באים המים ולאן זורמים, כאילו מתחם סגור. ירדנו 288 מדרגות וגם עלינו אותם. לפני הכניסה למערה עשיתי אומגה מעל תהום, היה כייף לרחף.

בבולגריה שפע עצום של מים, שטחים ענקיים שלא צומח בהם כלום, מעט עדרים של כבשים או עיזים ומעט פרות. יצאנו לדרך לכיוון סופיה ליום האחרון שלנו. בדרך עצרנו לאכול במסעדה תורכית. אוכל טעים. הגענו למלון, מקלחת ויוצאים לבילוי לילה בעיר. למחרת שבת. יום אחרון בבולגריה ונבלה אותו בסופיה.

ביקור בכנסיית אלכסנדר נייבסקי, כנסיה אורתודוקסית מפורסמת בבולגריה, מרשימה ביותר מבחוץ ומאכזב לראות את חוסר המודעות לשימור ותחזוקה מבחוץ וגם בפנים. יצירות פרסקו של מאות שנים מתקלפות.

במרכז סופיה, בבולברד ויטושה, מתנשא לגובה עצום מעל לעיר הפסל של סופיה. 

ועוד באמצע העיר - אתר ארכיאולוגי עתיק, שגילו כשחפרו תוואי לרכבת תחתית. סיור בשוק הנשים, קניות אחרונות של מזכרות, ישיבה בבתי קפה בחוץ במדרחוב. היה יום חם, אין מפלט, אין מזגנים. יום שבת זה כמו יום שישי אצלנו - החנויות נסגרות מוקדם ואנשים יוצאים למדרחוב לטייל עם הילדים ונחמד לראות את האנשים מטיילים בנחת. ארוחת ערב במסעדת דגים טובה וטעימה - ארוחה אחרונה בבולגריה. חזרנו למלון להתקלח, לארוז ויוצאים בדרך לשדה התעופה בחזרה לארץ.

תם מסע שורשים, התרגשתי מאד "לפגוש את ילדותי". הילדים שמעו במשך חייהם סיפורים על ילדותי ועכשיו התחברו הסיפורים לשטח. היה זה החופש המאושר בחיי שחוויתי עם משפחתי היקרה. סיכמנו פה אחד שבשנה הבאה באותו תאריך ובאותו הרכב, חוזרים לבולגריה. בולגריה מקסימה בנופיה, באנשיה ואותי כילידת בולגריה מרגשת במיוחד.