בתי כנסת בסופיה עד מלחמת העולם השנייה

בתי כנסת בסופיה בשנות ה-30
המחבר – נסים כהן;  תרגום מבולגרית – איזי אלמוג

המאמר נכתב ב-2006 ע"י יהודי יליד סופיה שגר בה למיטב ידיעתנו עד היום. המאמר מבוסס על זכרונות המחבר כנער יהודי בסופיה בשנות ה- 30 של המאה הקודמת.

בדומה לשכנינו הבולגרים, יהודי סופיה לא הצטיינו בפנאטיות דתית. מבלי להכריז על כך, הבריות נהגו באמונתם הדתית לפי הכלל: "תנו לאלהים את אשר לאלהים, ולקיסר את אשר לקיסר". בבתי הכנסת ובמדרשים לא ניתלו וילונות כדי להסתיר מעיני הנשים את אולם המתפללים הגברים. הנשים ישבו במרפסת הקומה השניה, או באולם, מצד שמאל.

לא היה "מיקווה".  לפני החתונה היה מינהג של Banio di novia שנערך בבית המרחץ הציבורי בשכונה. הטקס נערך בחגיגיות גדולה, בליווי שירים, נגינה של תופי מרים ונשמעו אף בדיחות מפולפלות.

לא היתה שום בעיה עם טקס הברית מילה (הערת המתרגם: כפי שקיימת היום ביהדות בולגריה ובקהילות אחרות).  המוהל, הרב יוסף קונפינו, עמד על משמרתו אחרי כל לידת בן זכר.

סביב ראש השנה, הנערים בני ה-13, לבושים במיטב בגדיהם חגגו בבתי הכנסת את בר-המצווה. הטקס לווה בהבטחה חגיגית להורים, לקרובים ואפילו לשכנים, שמעתה מכירים הנערים באחריות המונחת על כתפיהם עם כניסתם הרשמית לגיל בגרות.

החיים של הורינו לא היו קלים. חרף הקושי, לפני כיפור הם אספו את הכוחות הדרושים, ונענו בשעות הבוקר המוקדמות לקריאת שָמָשבית הכנסת, או שכן הקרוב: "Haide selihot!" וקמו לתפילת הבוקר. אחרי התפילה, מיהרו האבות שלנו עם עינים טרוטות מחוסר שינה, לאחר כוסית קפה, לדאגות הפרנסה בבית המלאכה או בחנות.

בסופיה היו שני סוגים של בתי כנסת:  הגדולים יותר נקרו בלאדינו "Еl Kal" (בעברית: הקהל) והקטנים יותר שנקראו "El Midrash". היו אלה מבנים קטנים שבקושי הכילו את קהל מאמיניהם. בזמנים עתיקים יותר, היה בית המדרש מבנה הסמוך לבית הכנסת, בה תלמידי חכמים הקדישו את זמנם ללימוד ספרי הקודש. אמנה את בתי הכנסת והמדרשים בסופיה שנשמרו בזכרוני לא על פי חשיבותם הדתית או הציבורית, אלא לפי מיקומם הגיאוגרפי על מפת סופיה, מהמזרח לכיוון מערב:

בית הכנסת האשכנזי:
נמצא בפינת הרחובות Ekzarh Yosif ו- Budapesht. קהל המתפללים כלל מספר לא גדול של יהודים בני העדה האשכנזית שחיו או התארחו זמנית בסופיה. לאחר מלחמת העולם השניה הפסיק כנראה בית הכנסת את קיומו ולמבנה עברו משרדי הנהלת קהילת יהודי בולגריה – הקונסיסטוריה.

בית הכנסת המרכזי:
נמצא בפינת הרחובותEkzarh Yosif ו- Washington (לשעבר Lomska). המיקום הוא ממש במרכז סופיה, ליד כיכר Sveta Nedelia, המסגד התורכי, בית המרחץ הציבורי המרכזי וה – Hali. בית הכנסת שנבנה ב-1909 ע"י הארכיטקט גרינוואלד, הוא אחד מבתי הכנסת הגדולים והיפים ביותר באירופה. בזמנו אף נחשב לא רק לבנין מרשים אף מודרני, אפילו הסקה מרכזית מתחת לרצפה היתה בו. בזמן התפילות הדהד באולם הגדול קולו הרועם של הרב, חָרְבִּי נסים והרב הצעיר יותר - אשר חננאל, שהפך מאוחר יותר לרבה הראשי של בולגריה. שני הרבנים הצטיינו בידיעותיהם ביהדות והופעתם החיצונית המרשימה.

בבית הכנסת המרכזי התפללו בעיקר יהודים שגרו במרכז העיר, וכאלה שהשתייכו למעמד הבורגנות היהודית הצעירה. כמו-כן, גם יהודים שגרו באזור המכונה "האגדה" – ברחובות צָאר סִימֶאוֹן, קיריל ומטודי, סֶרְדיקָהועוד.

בבית הכנסת נשמר אוסף מוסיקלי עשיר וספרי קודש. כאן החלה בשנת 1910 מקהלת צדיקוב את דרכה, עם מנצחה הראשון משה צדיקוב, ומשנת 1939 – דוד בן-שושן. 

בשנות ה-30, תלמידי בתי הספר היהודיים ערכו בבית הכנסת תפילה עצמאית שלוותה בקריאת פרשת השבוע.

בבנין בית הכנסת קיים אולם קטן המנוצל היום כבית מדרש. לאחר מלחמת העולם, אולם זה הפך לחדר קריאה לסטודנטים יהודים. חדרי בית הדין הרבני הגדול בקומה השניה, ניתנו בזמנו לרב אשר חננאל והחוקר אלי אשכנזי, לצורך מחקרים היסטוריים מטעם האקדמיה הבולגרית למדעים.

אִל מדרש דִי לוס מוּדיקוֹס:
היה זה בית הכנסת של האִלמים, שהיה ממוקם בתוך פָּאסָאז' ברחוב נִישְקָה, בין הרחובות קְנִיאָזבוריס ו-צאר סָמוּאִיל. מספר לא גדול של מתפללים התרכז באולם קטן שהאופייני בו היה השקט ששרר תמיד בשעת התפילה.

אִל מדרש דִי נִישְקָה:
זה היה בית כנסת קטןבפינת הרחובות בְּרָאטִיָה מילָאדִינוֹבִי ונִישְקָה. מלבד אלה שהכירו את המקום, איש לא היה מעלה על דעתו, שמגיעים למדרש בקצה מעבר צר בתוך הבנין של משולם. קהל בית הכנסת כלל בעיקר יהודים שגרו בסביבה הקרובה.

בית הכנסת של יוּצ'בּוּנָאר :
נמצא ברחוב פּוֹזִיטָאנוֹ, ליד בית הספר היהודי. גוש הבנינים שגבל ברחובות הסמוכים היווה מרכז יהודי חינוכי-דתי.  בחצר הגדולה של בית הכנסת היה ספסל עץ ארוך הצמוד לקיר. בית הכנסת כלל למעשה שני בנינים צמודים. בבית הכנסת, שהיה המבנה הגדול מבין שניהם, היה אולם תפילה גדול, עם כניסה ממערב כשפני המתפללים למזרח. צמוד לבית הכנסת היה בית המדרש.  רבני בית הכנסת היו חָרְבִּי דניאל ציון והרב אלברט בן-בסט – חתנו של הרב דניאל ציון והרב אָלְטָרָס שהגיע מיוגוסלביה. בית הכנסת ביוצ'בונאר שקק חיים. הרב דניאל ציון, היה אדם נבון ואהוב על הקהילה שפיתח תחומי פעילות רבים בקהילה. נוסף להיותו רב וחבר בית הדין הרבני הוא היה פעיל בתחום הסוציאלי. כל שבוע הירצה הרב על פרשת השבוע ועל סוגיות מהתלמוד בפני קהל מאמיניו. בגלל השתתפותו בהפגנה הגדולה במאי 1943 נגד רדיפת היהודים, נשלח הרב למחנה הריכוז סומוביט הידוע לשימצה.  אחרי הקמת המדינה עלה הרב דניאל ציון לישראל, בה נפטר בגיל מופלג.

ימי ראשון היו ימי החתונות ביוצ'בּוּנָאר. החוגגים הגיעו אל בית הכנסת כירכרות פָייטוֹן הרתומות לסוסים, מלווים במוסיקה רעשנית, קריאות שמחה, רעש והמולה.  בירידה מהפייטון, המתין הזוג העומד להינשא בצד, כדי לא לפגוש את הזוג היוצא מבית הכנסת שזה עתה נישא, בגלל דעה קדומה שאסור לשני הזוגות להיפגש. כל האורות באולם בית הכנסת דלקו, לפני ארון הקודש עמדה החופה והרבנים לבשו לבן. בשיא הטקס, לאחר שבירת הכוס קרא השמש בקול גדול: "בסימן טוב!" ובכך הסתיימה החגיגה וההמון שמילא את האולם פנה אל היציאה. בפתח האולם עמדו חברי תנועות הנוער הציוניות וביקשו מהקהל לתרום לקרן הקיימת.

בפסח, ראש השנה וכיפור לא יכול היה בית הכנסת להכיל את כל המתפללים והמקומות נמכרו מראש. בחגים אלה היתה החצר מלאה מפה לפה. מחצר זאת יצאה ב-24 במאי 1943 ההפגנה הגדולה של יהודי סופיה נגד שליחתנו למחנות המוות.

אחת הפינות מאחורי בית הכנסת היתה מיועדת לשחיטת עופות. ביום שישי היו התורים לשוחט ארוכים במיוחד. לפי המסורת, ארוחת השבת כללה פָּסְטֶל, עוף עם אורז וכוס בוזה כמובן. בסופיה היתה קבוצת שוחטים שהבטיחו אספקה סדירה של בשר כשר לכמה איטליזים יהודים, ביניהם האיטליז הידוע - בן-ציון אלעזר. חותמת הכשר הבטיחה באותם ימים בשר באיכות טובה, שטופל בתנאים היגייניים נאותים.

בית הכנסת דִי לוֹס רוֹחֶסִים:
או בעברית, בית הכנסת של "הרוחצים", נמצא בין הרחובות קלמנטינה ופוזיטאנו, בבנין לא גדול, מול בית הספר היהודי. המתפללים בבית כנסת זה כללו את מתנדבי "החברה הקדישא" של סופיה, שכללה מספר קבוצות: קָבָדוֹרִיס – אלה שחפרו את הקבר, ה-יֶאבָדוֹרִיס – שנשאו את הנפטר מביתו אל בית הקברות, ורוחצי הנפטר. תמונותיהם של אנשים אלה שהיו בעלי לב חם חרף מלאכתם הקשה, ניתלו על קירות אולם ההספדים בבית הקברות.

אִל מדרש דִי אוֹדְרִין:
בית כנסת זה נמצא ברחוב אודרין, בין פוזיטאנו ל-טְרִי אוּשִי, בקצה חצר ארוכה וצרה, שבחזיתה הייתה דירת מגורים.  קולו הרם של הרב אסא הגיע עד לרחוב. יהודי הסביבה דאגו הקטן באמצעיהם הדלים לתחזוקת בית הכנסת. קריאת פרשת השבוע בשבת לוותה בדרך כלל באבטחת תרומות למדרש. המאמינים הכריזו על תרומותיהם בקול רם:  "סִינקוֹ מִיל דָאן!"  ואחריו: "דִיאֶס מִיל דָאן!". שמש המדרש דאג למחרת לגבות את הכסף מהתורמים ולא חסרו מקרים מביכים. קרה שתורם סכום גדול אמר למחרת: "שבת דָאן, אָמָה אָלְחָאד נוֹ דָאן...".  תרומות נאספו גם בשמחת תורה והיו תורמים שבמקום כסף תרמו עצים להסקת בית הכנסת בחורף, מטאטים וכדומה.  הרב אסא היה תלמיד חכם שידע בעל פה חלק גדול מהטקסטים שקרא. פעם, תוך כדי קריאת התפילה איבד את חוט המחשבה וקרא בקול: "אוֹנְדֶה אֶסְטָמוֹס?"  צחוק רם פרץ בקהל כשאחד מליצני הקהילה ענה לו:"אֶן לָה אוּלִיצָה אוֹדְרִין..."

אִל מדרש דִי פּוֹזִיטָאנוֹ:
נמצא בפינת הרחובות פוזיטאנו וסְטֶאפָןסְטָמבּוֹלוֹב. למרות קרבתו הגדולה של בית הכנסת של יוּצ'בּוּנָאר, בכל זאת זכה בית כנסת זה למספר גדול של מתפללים. אחרי המלחמה(כנראה בגלל הקטנת מספר המתפללים) הפך את המקום למועדון האירגון נגד האנטישמיות והפשיזם, "איליה ארנבורג". בעת ביקורו בסופיה אחרי המלחמה, ביקר הסופר במקום והתקבל בשמחה.

בית הכנסת ב-דוֹרְט בּוּנָאר:
בית כנסת זה נמצא בשכונת קוֹניוֹבִיצָה, מערבית לתעלת המים הידועה כ"וולָדָאִיסְקָתָה רֶקָה". המתפללים לבית כנסת זה הגיעו מדיירי השכונה.  מאוחר יותר הפך המקום למעון לילדים.

בית הכנסת ב-לָאגֶר: (פירוש המילה בבולגרית, מחנה צבאי).
בלאגר עצמו ובשכונות הקרובות – קרסנו סלו ופבלובו, גר חלק ניכר מהיהודים בסופיה. בעזרת הלוואות ומשכנתאות של הבנקים "שלום", "גאולה" ו"טְרוּד"בנו יהודים רבים בתים בני קומה אחת עם חצר (וילות). לצרכים של אנשים אלה נבננה בית הכנסת בשכונת ה-לָאגֶר.

והערה אחרונה ברוח ימים אלה (כוונת המחבר היא לתחילת שנות ה-2000 כאשר המאמר נכתב): אני מכירים את ההבדלים בין הזרמים הדתיים השונים בקהילת יהודי ארה"ב ואנו רואים מה שמתרחש אצלנו עם הגעתה של חב"ד אלינו.  באותם ימים רחוקים לא הייתה בקהילה שלנו תחרות בין בתי הכנסת השונים מי נאמן יותר להידות.  הויכוחים "מי הוא הכי..." התקיימו בין המפלגות הפוליטיות – בין ציונים לקומוניסטים, בין ציונים ל"נוֹטָבִּילִים"(מיוחסי הקהילה) ובין הציונים לבין עצמם. ביחס לאמונה הדתית שלנו לא היו בינינו זרמים שונים ואמונות שונות.