אזכרה ב-12 בדצמבר 2017

קטעים מספרו האוטוביוגרפי של צבי סוזין

צבי היה חניך "השומר הצעיר" בקן סופיה, כשבהיותו בן 15 בלבד, נרשם בקיץ 1940 לעלייה בספינת המעפילים סלבדור. על אף גילו הצעיר, הוא היה חלוץ.

בתחילת שנות ה-2000 נמנה צבי בין חבריה הראשונים של עמותת סלבדור. הוא היה אחד מחמשת הניצולים שהשתתפו בסרט התעודה על הפרשה. את קורותיו סיכם בספר "מתוך בחירה".  נקרא מהספר קטעים הכוללים את ההחלטה לעלות וההכנות לעלייה:

"...בשנת 1940 חוקקו בבולגריה חוקי גזע כדוגמת חוקי נירנברג. החוקים שטרם הופעלו, היו תלויים מעל ראשי היהודים כחרב דמוקלס. המלך לא גינה בפומבי פרעות שנעשו ביהודים, ואותות מבשרי רע נראו בחדות גדולה והולכת, כענן שחור המונע בידי רוח רעה. בקן התנועה דובר שעל הבוגרים, מלבד המרותקים לתפקידים תנועתיים, לעלות לארץ, אך הדבר לא היה פשוט. המנדט הבריטי הפעיל את מדיניות הספר הלבן והקצה רק 1,500 סרטיפיקטים לכל העם היהודי. מכל אירופה זרמו פליטים לדרום היבשת, במנוסה ובניסיון נואש להתקרב לארץ.
בקני התנועה היתה תסיסה בקרב הבוגרים "הפנויים" מנטל עבודת הקן.  קן סופיה קיבל רק 2 סרטיפיקטים לחלוקה בין עשרות מועמדי עלייה. האפשרות הנוספת היתה בעלייה ב', בספינות של ד"ר קונפינו שצבר ניסיון בארגון ספינות מעפילים. הילכה שמועה על ספינה שעומדת להפליג במחצית השניה של 1940.

ניצלתי את האוירה "הנוחה" בבית עקב החרדה לבאות ודרשתי מהוריי ומאחי הבוגר להרשות לי לעלות עם הקבוצה המתארגנת בקן. הוריי היו מלאי חרדה אם אסע לבד.  מאידך, אחותי ויקי כבר עלתה ב-1939 באוניית המעפילים טָייגֶר הִיל ובשיקולי הוריי היתה לכך השפעה. גם אחי הפעיל את כוח השכנוע שלו, באומרו להוריי שהפחד לקראת הבאות גובר וכדאי לחשוב על עליה בעקבותיי. אומץ רב נדרש באותם ימים כשהעולם החל לבעור והיה שביל צר, המוביל אל הגשמת החלום והצלה. בין השיחות והלבטים ללא ספור בין הוריי לאחי, זכורה לי שיחה שלא הייתי אמור לשמוע בשעות המאוחרות של הלילה. הייתי במיטתי והשיחה הגיעה לאוזני כי הוריי לא חשו בדלת הפתוחה. בשיחה שאל אבי:  איך אפשר לשלוח לבד לדרך ארוכה ומסוכנת, נער שטרם מלאו לו 15?!  לשאלתו ענה אחי במשפט שהפנמתי ואשר ליווה אותי שנים רבות: "אבא, אני מאמין במָנְצ'וֹ (כך קראו לי אז) הוא אחראי ויודע לנווט את מעשיו". האמון שגילה אחי בכוחותיי, נתן לי עידוד רב בהמשך חיי.

וכך נפתרה בעיית ההסכמה לעלייתי, אך לא הבעייה הכספית של קניית המקום בספינה.  הכרטיס עלה 10,000 לֶבוֹת, סכום לא מבוטל באותם ימים.  משפחתי לא יכלה להקציב סכום כל-כך גבוה.  בביתנו היתה ספריה גדולה שכללה מאות ספרים שאחי רכש באהבה גדולה במשך שנים. ערך הספריה היה רב ואחי הציע אותה למכירה. רבים עטו על המציאה ובעד הספרים התקבל סכום יפה, אך לקניית הכרטיס נדרש סכום נוסף. העזרה באה ממקור בלתי צפוי: בסופיה פעל באותן שנים ז'אק אָסֶאוֹב, איש עסקים יהודי עשיר, הידוע בתרומותיו למטרות יהודיות, שהיתה לו הוראת קבע עבור חלוצים עולים. בתנועה כיוונו אותי למשרדו וביום בו הצגתי את דרכוני קיבלתי את הכסף החסר לקניית הכרטיס. על העמוד הראשון של דרכוני הוטבעה חותמת בולטת: Emigrant, לאמור, עוזב את בולגריה לצמיתות ומאבד את אזרחותו וזכותו לשוב אליה. כך הפכתי מרצון לאדם ללא אזרחות. היתה זאת רק אחת משורת הגזרות שחוקקה הממשלה נגד היהודים.

כדי להימנע מסערות החורף הקשות, התכנון הראשון להפלגה היה לספטמבר 1940. ההכנות היו בעצומן ולא היה כח שיעצור את ההתלהבות שאחזה בי. חברי תנועה מכל המדינה, התארגנו ליציאה מוורנה. הצטרפו גם חברי "מכבי הצעיר" ובית"ר והתארגנה קבוצה בת 80 חלוצים מכל תנועות הנוער. חרף חילוקי הדעות בין התנועות, רעיון העליה איחד את כולנו. בינתיים, השלטונות החלו לגרש מבולגריה משפחות שלמות, בעלי אזרחות זרה. הם היו הראשונים לרדיפות והפכו לפליטים בלתי רצויים בארץ בה חיו דורות רבים. וכך התקבצו בוורנה בציפיה לעלות מאות פליטים, ביניהם כמה עשרות בני נוער, חברי התנועות החלוציות.
באשר לי, הכנותיי היו מעטות. המטען המותר היה צרור בגדים קטן וכמה חפצים אישיים. ביום שלפני הנסיעה פרשתי הכל על המיטה לביקורת אמי. כך נהגו כולם לפני נסיעה. היתה חשובה לי הברכה לדרך צלחה, המלווה במתנה סמלית. זכורני שהראשונה שבאה להיפרד היתה הדודה לאה שהביאה זוג גרבי צמר שסרגה בעצמה. בזוית העין קלטתי גם מטבע של 100 לבות, מתן בסתר. כל בני המשפחה באו בתורם להיפרד: אחותי שרה עם בעלה ובנם הקטן, הדוד פישקו, כולם הביאו שי קטן, מברכים מכל הלב. היו אלה רגעי אהבה שלא נאמרת במלים, העוטפת אותך לכל החיים. השמחה בערה בי, אך לקרוביי הפרידה היתה קשה.

ביליתי את הערב האחרון בקן בפרדה מחבריי. היה טוב להימצא במרכז, וכשכל המבטים מופנים אלי חשתי "גיבור היום"! אחד מראשי הקן ניגש אלינו – הצעירים העולים, והושיט לנו את סמל הבוגרים, אותו סמל נכסף המעיד על נושאו כחבר נאמן לתנועה. לא הצלחתי להסתיר את התרגשותי.  בלב מלא על גדותיו מרוב אושר חזרתי הביתה. איני זוכר איך ישנתי באותו לילה אחרון בבית, אך בטוחני שהוריי לא עצמו עין, מלאי חששות ונאבקים במחשבה אם אין הם מפקירים את בן הזקונים שלהם.

למחרת בבוקר קמתי לסידור אחרון של חפציי. בתרמיל הגב כינסתי את בגדיי המעטים ומספר חפצים אישיים, ביניהם גם כלי גילוח שעדיין לא נזקקתי להם "במשרה מלאה", מתוך מבט לעתיד ולמען האגו הגברי.

כשמועד יציאת הרכבת התקרב עליתי לחשמלית מלווה בהוריי. עוד בבית ביקשתי מאמי שאם יש צורך בדמעות, שתעשה זאת לפני צאתנו מהבית. הבטחתה המפורשת היתה: "לא אפרד ממך בבכי!". הבטיחה וקיימה. עם אבי לא היה צורך בסיכומים דומים – ידעתי שיתאפק, כראוי למעמדו כאב. בתחנת הרכבת המתינו חבריי המפליגים אתי. יהודים בתקופה זאת הורידו פרופיל וגם אנו השתדלנו לא לעורר תשומת לב רבה מדי.  החלה סדרת הפרדות. אמי עמדה זקופה ונוקשה, אך חשתי בסערת רוחה אף כי עמדה בדיבורה. מי יודע מה המחיר ששילמה עבור האיפוק. אך כשחיבקתי את אבי, הוא לא יכול היה להתאפק ובקושי מילמל מילות פרידה מתוך הבכי שחנק את גרונו. דמעותיו הרטיבו את פניי. בא רגע החיבוק לאחי שתרם יותר מכולם לרגע המאושר. עלייה לקרון, ניפנוף אחרון ליקיריי והרכבת הניעה את גלגליה לוורנה. שמח ומאושר התחלתי בדרך הארוכה אל המפגש עם גורלי...".

סוף הציטוט מהספר.

באסון סלבדור היה צבי סוזין בין הניצולים, אף כי לא ידע לשחות. בדרך לחוף הוא אחז ביד אחת בקרש משברי הספינה ובידו השניה לפת בחוזקה את סמל הבוגרים שהוענק לו בקן התנועה.   
בארץ הצטרף צבי לקיבוץ. במשך כל חייו הגשים את הרעיון הציוני והעקרונות לאורם התחנך: הוא היה מורה ומחנך, פעל רבות בקליטת עליה, והשתתף בהגנה על הארץ כחבר ב"הגנה" וכקצין בצה"ל.
צבי סוזין נפטר לפני 6 שנים בקיבוצו מזרע, שבע ימים ומעשים, מוקף במשפחתו הרחבה.
יהי זכרו ברוך!