יהכתיבה הבולגרית שלי

 שבתאי מג'ר, המכונה סָבִּי, הוא צבר שנולד לשני הורים בולגרים וגדל בין סמטאות יפו הבולגרית. סבי יותר "בולגרי" מבולגרים שעלו לישראל מהמולדת הישנה בבלקן. הוא משורר, בעל ספר השירה "יפו - כשהייתי רחוק" (בתמונה). אפשר לקרוא את שירו "באתי מבולגריות" במדור "אמנות ויצירה" באתר זה.
בחיבור למטה, מתאר סבי את מקורות ההשראה לכתיבתו.

הכתיבה הבולגרית שלי

הכתיבה הבולגרית שלי מגיעה כאילו מכוח עצמה. לא בתכנון ולא בהזמנה. היא באה כאיזו נוכחות ופשוט נאמרת בתחושות ובניחוחות, ויוצאת במלים. אלה זיכרונות ותחושות, שנעים להעלות אותן. אולי זה געגוע, אך כשהן מתנסחות, אין הרגשה של חוסר או צער, אלא מתיקות. בעיקר, אני חושב, שהן באות להגיד אותי – מי אני, מה נמצא בי, ומה אני נושא הלאה, ומוסר לאחרים. אם זה באורח החיים בבית, שהילדים רואים ולוקחים, ואם זה בדיבור, בשיחות, ואפילו בצחוקים עם חברים ואנשים אחרים. בסביבה יודעים – סבי יש לו יפו בנשמה, והבית הבולגרי, עם הסימנים הבולטים, ובעיקר, הגאווה שיש לו את זה.

אני לא מקדש את הסגנון הבולגרי ולא מקים הנצחה למורשת הבולגרית. זה נראה לי 'לא בולגרי' לקדש משהו לשם עצמו; אבל מסתבר שאני מרבה לציין את הקשר הזה לבית, להורים, לאווירה, להווי, ושלא מתוך צוו או חובה, מצטיירת לה תמונה של השתייכות חזקה וטובה, שמיד מתחבקת עם כל 'בולגרי' שאני פוגש, וגם משפיעה טוב על הסביבה.

דרך הכתיבה הזאת אני מקבל חזרה השתקפויות של מראות ילדות וחוויות שהיו בשכונה שבה גדלנו. דרך התמונות הללו והדמויות שהסתובבו שם נבנה אצלי ואצל החברים שהיו לצדי סיפור חיים שמתגלגל מאז, נושא אותנו ונישא בפינו ובלבנו, משפיע באופן לא מבוטל, נוכֵחַ ומִתחיֶה ללא הרף, מקבל צלילים וגוונים בכך שאנחנו מדברים עליו, ובכך בעצם יוצרים את דמותנו הנוכחית. מצאנו לנו, כל אחד ואחת מאתנו, מחוזות ואנשים אחרים להתרועע ולהתפתח בהם; ועם זאת, אנחנו אוחזים בידיעה שחברים משתתפים באותה אווירה, אולי באותם חלומות, ויוצרים לנו שפה מקַשרת מעבר לכל ההבדלים.

המטען 'הבולגרי' הזה מייצר ומביא דיאלוג עם מטענים אחרים, שבאים ממקורות שונים. המאפיינים שלו קולטים את השפות האחרות בסביבה ומתקשרים אתן כמיטב היכולת והגמישות. אך בולגריות מתאפיינת דווקא בעיקשות לא קטנה, כך שנדרש מאמץ מסוים לא להשתלט עם הגישה הבולגרית. אבל יש לזכור שהגישה שלנו מאופיינת גם בנמיכות מסוימת, נתינת מקום, כמעט התנצלות לפעמים, אדיבות, נעם, דרך ארץ שיש בה מן כניעה קלה, שמאחוריה תחושת גאווה; כל הפיתול הזה צריך לבוא לביטוי בכמה מלים בתגובה ובג'סטה אחת או שתיים, כאשר משימת העל היא לשמור על זקיפות קומה, כבוד לאחר, ואם אפשר, לומר את המילה האחרונה.

וכל זה, כשאנחנו לבושים בגופיה, או בקומבינזון, ומנסים להיראות מצוין.

מעניין, לא?