על טייס שנפל במלחמת ששת הימים

הטייס שבתאי בן-אהרן ז"ל, שנפל במלחמת ששת הימים - סיפר אחיו, חיים בן-אהרן

קליק על התמונה המצורפת - לתמונתו של שבתאי, כטייס בוגר, ליד מטוס סילון.

שבתאי נולד ב 1933 בעיר קיוסטנדיל שבבולגריה להורים לורה ואהרון כהן (סמוקובלייסקי) וסיים את חייו במלחמת ששת הימים.

עוד בילדותו הצטיין בלימודיו ובמנהיגותו. שבתאי היה פעיל בתנועת "החלוץ הצעיר" בקיוסטנדיל. בשלב מסוים החליט לעבור ללמוד בביה"ס "אורט" בסופיה. הוא המשיך את פעילותו בתנועה, החניכים ניהלו שיחות ושמעו הרצאות על העלייה לא"י והכנה לחיי קיבוץ ובניית הארץ.

חדור רעיונות פטריוטים, החליט שבתאי לעלות לארץ לבד, ללא ההורים. הוא נסע לצרפת במסגרת עליית הנוער ולאחר כחצי שנה עלה ארצה ונשלח לקיבוץ עין חרוד, עם קבוצת צעירים יוצאי בולגריה. בקיבוץ עבד בפלחה בשדות, נוהג בטרקטור אותו אהב. כעבור שנה וחצי רבים מקבוצתו עזבו וחזרו להוריהם ואלה שנשארו הצטרפו לקיבוץ אשדות יעקוב. שבתאי החליט לעזוב ולהתגייס לצבא ולהתנדב לקורס טיס.

כעבור שנתיים הוא סיים את הקורס בהצלחה וקיבל כנפי טיס, כשהוא זוכה ללחוץ את ידו של בן גוריון. שבתאי היה מראשוני הטייסים של חיל האוויר. הוא התמחה באחד ממטוסי הקרב הראשונים של החיל- ה"ספיטפייר". לאחר מכן היה מדריך בבית ספר לטיסה והכשיר רבים מטייסי החיל הצעירים, ביניהם מי שהיה מאוחר יותר מפקד חיל האוויר - דוד עברי.

כשהגיעו מטוסי הסילון הראשונים, ה"מטאורים", שבתאי היה בין הראשונים שהתמחו בהם. הוא נשלח לאנגליה להשתלמות במטוסי סילון וחזר ארצה כבעל ניסיון. במלחמת קדש ב-1956, הוא היה בין הראשונים שחצו את הגבול על מטוס מטאור. שבתאי השתתף בתקיפות וקרבות אויר עם מטוסי מיג מצריים. פעם מטוסו נפגע ומנוע אחד יצא מכלל פעולה. הוא הצליח להביא את המטוס הנקוב כדורים בשלום לבסיסו. באחד הימים הוא הבחין על הקרקע ביחידת שריון ישראלית שפתחה בטעות באש על יחידת שריון ישראלית אחרת. הוא הודיע מייד על הטעות והקרב נפסק.

בשנת 1958 נפרד שבתאי מחיל האוויר כשהוא מחליט לנסות להתקבל כטייס באל-על ואכן התקבל לאחר המתנה. עד תחילת לימודי הטיס על מטוסי נוסעים הוא עבד כטייס מטוסי ריסוס ב"כים אויר". הלימודים והמבחנים באל-על היו קשים, אך שבתאי שקד עליהם והוסמך כטייס ראשון על מטוסי "בריטניה". לאחר לימודים נוספים הוסמך כקברניט על מטוסי בואינג. חבריו יעידו על בחור שקט ושקדן, נחוש לסיים את לימודיו בהצלחה.

ערב מלחמת ששת הימים, הוצב שבתאי כטייס מילואים בטייסת מטוסי פוגה. היו אלה מטוסי אימון שהוכשרו כמטוסי קרב, לאחר שהותאם להם חימוש. ביום הראשון למלחמה, משימתו היתה תקיפת שיירה ירדנית שהתקדמה לירושלים. השיירה הותקפה ונעשה בה שמות על ידי שני מטוסי פוגה. בתקיפה זו נפגע מטוסו של שבתאי ועלה באש. הוא הצליח להיחלץ מהמטוס הבוער ולצנוח, אף שזה לא היה מצויד בכסא מפלט, אך לא הצליח להימלט מהחיילים הירדנים ששבו אותו. הוא נרצח באכזריות רבה בהיותו שבוי, לאחר שעונה קשות.

בהיותו בן 18 בקיבוץ עין חרוד, הייתה לשבתאי חברה קרובה מאוד לליבו בשם חמדה, ילידת בולגריה מהעיר קרנובט. הם אהבו זה את זה, אך אהבתם שלא מומשה, משום מה. דרכיהם נפרדו כששבתאי התגייס לצבא. בצבא הוא הכיר את אשתו לעתיד, נירה, בת קיבוץ מזרע. הם התחתנו וגרו תקופה מסוימת בקיבוץ מזרע שם נולדו שתי בנותיהם. שנים רבות לאחר ששבתאי נפל מתה אשתו נירה ממחלה קשה. חמדה מצידה התחתנה, הקימה משפחה ולה ילדים ונכדים. לימים בעלה נפטר והיא החליטה להתמסר לרווחת הורי שבתאי. חמדה שמרה על קשר הדוק עם הורי שבתאי (שהם גם הוריי) ביקרה אותם ודאגה להם. יום אחד אף הציעה לאמא לקחת אותה לטיול בבולגריה. אמא שמחה להצטרף, הן נסעו שתיהן לבד ומאוד נהנו. לאחר שאמא נכנסה לבית אבות, לא היה יום שחמדה לא צלצלה אליה, או ביקרה אותה. חמדה היתה כבתה.

לאחר מות אמא, חמדה אימצה את מיכל, בתו הצעירה של שבתאי, שנשארה ללא הורים וללא אחותה הגדולה שהיגרה לאמריקה. חמדה בקשר הדוק אתה עד היום, דואגת ומבקרת אותה ואנו מאוד מעריכים זאת. חמדה היא אישה ספורטיבית ופעילה, המתנדבת בכל מיני מוסדות כבתי חולים, משתתפת בחוגי ידיעת הארץ והגנת הטבע יוצאת אתם לטיולים. היא מכירה את כל המקומות היפים בארץ ולא די בכך, היא צנחה צניחה חופשית ממטוס כשמדריך צניחה קשור אליה, ריחפה בכדור פורח מעל עמק יזרעאל ובכוונתה עדיין בגילה, 82, לעשות בנג'י ולצלול עם הדולפינים באילת. מאז 1967 השנה בה נפל שבתאי, חמדה באה בכל יום זיכרון לקברו ומביאה פרחים, היא לא מפסידה אף אזכרה.
 

זהו סיפורו הטראגי של שבתאי, הנער מקיוסטנדיל וסיפורה של חמדה, הנערה מקרנובט, שכל חייה הם עדיין אהבה ונתינה לזולת.