העלאת זכרונות בעקבות יום העצמאות

הגולש דוד אלקלעי שלח לנו כתבה שאמו - לורה אלקלעי, בשעתו כתבת בעיתון בשפה הבולגרית "פאר" (FAR) כתבה לכבוד יום העצמאות ב-1958. בכתבתה העלתה גב' אלקלעי מזכרונותיה את החוויות שעברו על הקהילה בבולגריה ועליה, ביום הכרזת מדינת ישראל - רגע לפני תחילת העליה הגדולה. 
הכתבה תורגמה לעברית ע"י בנה של גב' אלקלעי - דוד אלקלעי. נסינו להביא את צילום הכתבה כפי שהודפסה במקור בבולגרית, אך בגלל האיכות הגרועה של הצילום (כמעט בלתי קריא) נאלצנו לוותר על הרעיון.  הגושלים דוברי הבולגרית יאלצו להסתפק בתרגום.  (לבני הדור השני והשלישי ממילא המקור לא יעזור...) רצ"ב הכתבה:

יום העצמאות הראשון
סיפור קצר שהתפרסם בעיתון בשפה הבולגרית "FAR" בשנת 1958.
כתבה בבולגרית: לורה אלקלעי; תרגם מבולגרית בנה: דוד אלקלעי
(מקום האירוע - סופיה, בירת בולגריה).

יום אביב האיר על סופיה הבירה. תחושה חגיגית נישאה באוויר, תחושה של משהו מיוחד ובלתי רגיל. רוח אביבית רעננה נשבה מהחלון הפתוח. האישה נשמה עמוקות. מדוע נדמה היה לה שהיום הוא יום חג? היא הביטה בלוח השנה: מאי 1948. לא, זה לא היה חג. אבל בכל זאת משהו מיוחד פעם בה. "אולי אני פשוט שמחה בגלל התינוק?" חשבה והניחה יד רכה על ביטנה. היא הסתובבה מעט בחדר, אחר כך התלבשה ויצאה אל הרחוב. שם, קבוצות קטנות של אנשים התגודדו תוך שהם מדברים בשמחה וצועדים לעבר הכיכר. נמשכת בכוח מגנטי, הלכה גם היא אחריהם מבלי לדעת מדוע. כשחלפה ליד אחת הקבוצות, שמעה במעורפל מלים: "...מדינה... יהודית..."
בבית הכנסת, אסיפה. השר ידבר!
גל חמימות עבר בה. הילד שבקרבה זע בשמחה. או, אלוהים! האם זה אמיתי?
האישה החישה פעמיה וחלפה על פני כמה קבוצות קולניות. חיוניות נמרצת מילאה את האוויר. בעיני האנשים שפגשה, ראתה בבירור התרגשות ושמחה.

בלב הולם הגיעה האישה לבית הכנסת. הרחוב כולו השחיר מהקהל הרב. על במה שהוקמה בחיפזון, לחץ בהתרגשות בידיו מיקרופון אחד משרי הממשלה הבולגרית:
"אזרחים נכבדים ויקרים! בחלקי נפלה זכות גדולה, ושמחה עוד יותר גדולה, להודיע לכם על הקמתה של המדינה היהודית. עמכם התעורר, ובשעה חגיגית זו, אני מאושר להיות הראשון שמודיע לכם את הבשורה. כמו שלפני 60 שנה, כאשר העם הבולגרי השתחרר מעול השלטון התורכי, כך היום הניפו חיילי הצבא העברי את דגל הכחול-לבן של המדינה היהודית החדשה. אני מאושר שאתם, כעם וכמדינה, משוחררים ובלתי תלויים! ואני מאושר להגיד לכם בשם העם הבולגרי: אנו שמחים איתכם! תחי מדינת ישראל!".  "תחי!"  נשמעה צעקה רמה מגרונם של ההמונים.
דברי השר נבלעו בקריאות הידד!  אחוזי אקסטזה מטורפת התחבקו האנשים ושרו. ילדים חילקו דגלוני כחול-לבן שהונפו מעל הראשים. הדגלונים נראו כמו יונים לבנות, יונים שעפות להשכין שלום ואחווה בין העמים.

לבן וכחול – תום ואמת. הבלתי יאמן קרה. העם שהיה חסר בית, היהודי הנודד, מצא סוף סוף את ביתו. הדרך שנפרשה לפניו הייתה מפותלת ומלאה בקשיים, אך הלב היה נחוש – לנצח!