צֶ'לִיבִּי לימן
זהו סיפור שסיפר לי סבי – חזקיה לוי. את הסיפור שמע מפי סבו, שחי בתחילת המאה התשע עשרה, עוד בטרם המציאו את המראה מזכוכית כפי שהיא היום (מראה הדומה למראה שיש לנו היום נוצרה לראשונה בשנת 1835 על ידי הכימאי ג'וסטוס פון לייביג).
יום אחד הלך צ'ליבי לימן ברחוב ולפתע הבחין בחנות גדולה שלפניה משתרע תור ארוך ובו אנשים נדחפים ויוצרים רעש והמולה. נעמד גם הוא בתור, מחכה בסבלנות עד שיגיע תורו.
כאשר תורו הגיע, עטף לו המוכר בנייר עיתון מעין מסגרת עץ. צ'ליבי, חסר סבלנות, לא התבונן במסגרת, שילם למוכר כנדרש ונחפז לביתו. כאשר הגיע לביתו, נכנס בשקט ונעל את הדלת מאחוריו. בידיים רועדות פתח את האריזה וכשראה את תכולתה נפקחו עיניו לרווחה וצעקה פרצה מפיו: "פפה, טאן מונצ'ו מי סקריניי דה טי!" (בלאדינו: אבא, כל כך התגעגעתי לך) או בתרגום חופשי: "אני כל-כך שמח לראותך!". הוא נישק וחיבק את המסגרת בחום, אחר-כך עטף אותה בנייר והעלה אותה למדף הגבוה ביותר בארון. כל ערב לפני לכתו לישון, היה צ'ליבי מחבק ומלטף את המסגרת, אחר כך אורז אותה בחזרה ומחזירה לארון.
צ'ליבי לא ידע שאשתו הסקרנית הייתה באותה עת מציצה דרך חור המנעול, להוטה לדעת את מי מחבק ומנשק בעלה. כך נמשך הדבר זמן רב, עד שיום אחד נסע צ'ליבי לימן לעיר אחרת לצורך עסקיו.
מיד שנסע, לא התאפקה אשתו, פתחה את הארון, והורידה את החבילה. כאשר פתחה את האריזה נפלטה מפיה צעקה עזה: "גואי דה מי-נו" (אוי ואווי) "אישה מכוערת ודוחה כזאת מנשק ומחבק בעלי כל לילה!?" היא החליטה ללמדו לקח ובזעם הטיחה את המסגרת לרצפה.
והמראה התנפצה, ל ר ס י ס י ם.....
בתמונה המצורפת: סבי, חזקיה לוי, בחברת בתו – אמי, לוסי בת ה-13.