עזרת יהודי בולגרי לבריחת שבויים בולגרים

איך ארגנתי בריחת 36 שבויי מלחמה בולגרים בשנת 1920 מצרפת
מאת: איזי אלמוג

הסיפור שיסופר כאן אינו שלי. הוא פורסם לראשונה בבולגריה בשנת 1940 בעיתון המקומי בעיר השדה קזאנלאק - "איסקרה", ע"י סאמי יוסף אהרונוב.  הסיפור סופר מחדש בירחון יהודי בולגריה - "אברייסקי ווסטי", בגיליונו מ-10 באוקטובר 2014. מקום וזמן ההתרחשות של הסיפור - בעיר הנמל הצרפתית מרסיי, בשנת 1920.  סאמי אהרונוב – יהודי מסופיה, היה באותה תקופה סטודנט לכלכלה במרסיי.  הסיפור מהוה עדות לרגש פטריוטי חם שחש יהודי בולגרי כלפי מולדתו. רגש שפעם בלבו גם בהימצאו בארץ זרה ואשר בגללו הרגיש חובה לעזור לבני ארצו בשעת צרה, גם במחיר נטילת סיכון אישי גבוה לעצמו. וזהו סיפור המעשה:

ביום אביב יפה בשנת 1920, יצא סאמי אהרונוב מלווה בחברו הצרפתי ואשתו, לטיול מחוץ לעיר. בדרך הם נתקלו בחבורת גברים שישבו לצדי הדרך ומשכו את תשומת לב השלישיה השמחה בגלל בגדיהם הבלויים, ומצבם הגופני הירוד. כשסאמי שמע שהם דוברי בולגרית, הוא התקרב אליהם ושאל אותם בבולגרית מאיפה הם ומה מעשיהם במקום הזה? הגברים שהופתעו לשמע שפת אמם מפי הזר שהתקרב אליהם, נראו מפוחדים וחוששים לפתוח בשיחה עם סאמי.  ככל שאמונם גבר הם ניאותו בסופו של דבר וסיפרו את קורותיהם. התברר שהיו אלה חיילים בצבא הבולגרי במלחמת העולם הראשונה שנשבו ע"י יחידות של צבא צרפת וכעבור שנה וחצי מסיום המלחמה, שוביהם עדיין לא שיחררו אותם. מאז שנישבו הם מועסקים בצרפת בעבודות בינוי ותחזוקה, כשהשומרים המופקדים עליהם הם חיילים סנגאלים של צבא צרפת, המתייחסים אליהם באכזריות.  השבויים בכו לפני סאמי על מר גורלם, ועל מולדתם שזנחה אותם ושכחה את חובתה להחזירם הביתה. הם סיפרו שחלק מחבריהם מתו בינתיים בגלל התנאים הקשים בהם הם נתונים ושאיבדו כל תקווה לחזור למולדת. סאמי שהתרגש עד דמעות לשמע הדברים, נפרד מהם באבטחה לבדוק אפשרות לעזור להם.

החבר הצרפתי שליווה את סאמי גילה השתתפות ואהדה למצב השבויים הבולגרים ונכונות לסייע במציאת דרך להושיט להם עזרה. הוא הציע מיד לארגן את בריחת השבויים באנייה ומיד החלו השניים לרקום את תכנית הבריחה. הקשר נמצא בדמותו של קרוב משפחה של הצרפתי - כלכל ראשי של האנייה הצרפתית "סואירה" שעגנה באותו זמן במרסיי. מיד סודרה פגישה עם הכלכל. בפגישה עמו הציג החבר הצרפתי את סאמי כחברו הקרוב שזקוק לעזרה. הכלכל הבטיח לעזור ואמר שאפשר לפתור את הבעיה בקלות. הוא לקח על עצמו להעלות על האנייה שלו בסתר חלק מהשבויים הבולגרים. אבל סאמי לא היה רגוע. הוא פחד מבגידה. מה יקרה אם הכלכל ימסור את המידע לשלטונות, או שהסיפור ידלוף החוצה בדרך כלשהי ואז יבולע לו ולחברו הצרפתי? אבל ההחלטה נפלה ולא הייתה דרך חזרה.

סאמי פגש את השבויים והודיע להם ששמונה מהם יוכלו לעלות לאנייה בה יפליגו לאיסטנבול בשעות הערב, ביום שנקבע מראש. עליהם להחליף את בגדי השבויים בבגדים אזרחיים שיקבלו בחנות גרעינים שבחזית האופרה של מרסיי. לרכישת הבגדים נעזר סאמי בתרומות שקיבל מיהודים בולגרים: נסים שאולוב - בעל ביח"ר לעור מסופיה, דוד כלב ורחמים אלקלעי – גם הם סוחרים מסופיה. שמונת השבויים הופיעו בשעה היעודה למפגש עם סאמי בקרבת הנמל ועלו לאנייה, כשהכלכל שהכין את הקרקע ליווה אותם בעיניו המשגיחות.  הכל עבר בשלום - הבולגרים המאושרים שזכו בחופש, הגיעו באנייה לאיסטנבול ומשם הביתה.

קבוצה שנייה של שבויים הפליגה באותה דרך באנייה הרוסית "פטר הגדול". עלייתם לאנייה אורגנה הפעם ע"י יעקב חלפון – יהודי מסופיה, מלצר באנייה. הקבוצה השלישית והאחרונה הפליגה באותה דרך באנייה הראשונה – סואירה, ובכך הסתיים מבצע הברחת השבויים הבולגרים.

מספר שנים לאחר מכן, פגש סאמי באקראי בסופיה באחד השבויים מאותה קבוצה. האיש חיבק את סאמי בחום וכשדמעות חונקות את גרונו הודה לו על החזרת החופש והצלת חייו. רגע מרגש נוסף היה כאשר סאמי פגש בחבר הפרלמנט הבולגרי - ד"ר אלכסנדר פרנגייה, ששמע על מעשה הגבורה של סאמי והבטיח לספר עליו בפרלמנט.  אגב, אחד השבויים שהוברחו ע"י סאמי אהרונוב,  היה מואיס סרנגה - יהודי מסופיה.