ראיון עם במאי הסרט "רפסודיה בולגרית"

הבמאי הבולגרי שלא ייתן לכם לשכוח

הראיון עם ניצ'ב בוצע ע"י טלי פרקש ופורסם ב-ynet: 25.12.14 

איבן ניצ'ב אינו יהודי, אך יצר כבר שלושה סרטי שואה - האחרון שבהם היה הנציג הבולגרי בתחרות על האוסקר לסרט הזר. בראיון ראשון הוא מספר על המשיכה לעולם היהודי, והמטרה: "שהדור הצעיר לא ישכח את אותן שנים איומות. האנטישמיות שמתחילה בבולגריה, היא תופעה חדשה. גם על העמיתים שלי זה לא פוסח"

הוא אולי לא יצעד על השטיח האדום בטקס האוסקר, אחרי שנפל בסינון של האקדמיה (כמו "גט" הישראלי) אבל את התהילה הבינלאומית הוא כבר מקבל: איבן ניצ'ב, אחד הבימאים המוערכים בבולגריה, מגיע לישראל עם צאת סרטו "רפסודיה בולגרית" לאקרנים בארץ, בטיימינג לא מתוכנן אך משמעותי: יום הקדיש הכללי, הוא עשרה בטבת, שנופל השנה על הראשון בינואר.

ניצ'ב אינו יהודי, אך הסיפור היהודי ממלא את הווייתו מילדות - עד שהבשיל לכלל עלילה המייצגת את בולגריה בתחרות על האוסקר לסרט הזר, ולסרט השואה השלישי שלו. ל-ynet הוא מספר על חברי הילדות האבודים, הזיכרונות המודחקים שפעפעו סביבו כילד - והחרדה הנוכחית מגילויי האנטישמיות המתחדשים במדינתו.

אביב 1943, חוקי הגזע הארי מגיעים אל הבלקן, וקורעים את החברה הבולגרית השלווה וההרמונית. על הרקע הזה מפתח ניצ'ב משולש רומנטי מסקרן, הכולל נער בולגרי וחברו הטוב ממוצא יהודי, עם נערה יהודייה מיוון. מוני וג'וג'ו פוגשים את שלי, שמעמידה את החברות האמיצה שנרקמה ביניהם במבחן, באחת התקופות האפלות של ההיסטוריה האנושית. הבחירות של גיבורי הסרט הופכות לגורליות מתמיד, ומגולמות על ידי מוני מושונוב ואלכס אנסקי שזכו להזדמנות לשחק בשפת אמם. את ההשראה לגיבוריו שאב ניצ'ב, בין היתר, מעולמו האישי. "הם לא שונים מהילדים שנהגתי לשחק איתם", הוא מספר. "רציתי לגלות את החברות הפשוטה הזו, בין אנשים פשוטים בתקופת המלחמה. גם אני הייתי בסופו של דבר מתבגר. גם לי היה תמיד חבר טוב, שהיה גבוה ומסוקס יותר, וכל הבנות שאני חיבבתי רצו לזרועותיו. זו חוויה מוכרת. על החוסר בנוכחות פיזית השתדלתי לפצות בהומור, ולכן מצאתי את עצמי בסוף מאחורי המצלמה, ולא לפניה".

בילדותו של ניצ'ב רחשה המלחמה ההיא רק מתחת לפני השטח. "כילד לא ידעתי על הטרגדיות שקרו לחברים היהודים שלי. החברים הכי טובים שלי אחרי המלחמה היו יעקב ומוני, ילדים שגרו ברחוב שלי והיו בנים למשפחות עניות ופשוטות", הוא נזכר. "שיחקנו כל היום אחד עם השני. לא היה להם אבא, אבל לא דיברנו על זה, או על מה שקרה למשפחות שלנו בתקופת המלחמה. הטראומה הייתה, מבחינתי, כשהחבר הכי טוב שלי סיפר לי יום בהיר אחד שהוא עוזב את בולגריה, ועובר לגור בישראל.

"זה היה שוק בשבילי. שנים הסתובבתי עם זה, עד שפעם אחת בתל אביב, סיפרתי עליהם - ולאחר מכן קיבלתי טלפון. מוני היה על הקו. הוא סיפר לי שיעקב מת מסרטן לפני כמה שנים. הוא התרגש מאוד. הוא בכה, ואני בכיתי. את הבולגרית הוא כבר שכח, אבל מילים לא היו הכרחיות. מאז אנחנו שומרים על קשר, כמובן. את הסרט הזה כמו שני קודמיו שעסקו ביהודים, אני מקדיש להם".

המפיקים הגרמנים אמרו לא

"רפסודה בולגרית" הוא סרטו השלישי של ניצ'ב העוסק בחיי היהודים. קדמו לו "אחרי סוף העולם" (1999) המתאר את חיי הבולגרים (ביניהם היהודים) אחרי זוועות המלחמה, ותחת השלטון החדש שהתגבש – ו"הדרך לירושלים" (2003) על העלייה ארצה. אך ניסיונו של הבימאי לרתום את המפיקים הגרמנים של סרטיו הקודמים, גם לסרטו הנוכחי - נתקל בהתנגדות. הסרט הענוג והרגיש, שנוגע בצורה ישירה בזוועות שיצר השלטון הנאצי בארצו, הופק בסופו של דבר על ידי מפיקים ישראלים, כקופרודוקציה ראשונה מסוגה בין בולגריה לישראל.

"הם הסבירו לי, שאין להם עניין לעשות סרט שמתאר למעשה את ההתמודדות המשותפת של יהודים ובולגרים, תחת שלטון הנאצים", אומר ניצ'ב ישירות, מודע היטב להשלכות המטרידות המשקפות את ההסתייגות הגרמנית. את הפרשנות לאפיזודה הוא מעדיף להשאיר פתוחה. בסרט הוא מתאר תמונת מצב אידילית בימי טרום המלחמה. חיים משותפים מלאים, איש לצד רעהו, כשההבדלים האתניים והדתיים אינם חוצצים בין האוכלוסיות – עד הפלישה הנאצית.

"לא הייתה אנטישמיות, לא ידעו מה זה", הוא מסביר. "כולם חיו ביחד: בולגרים, יוונים, ארמנים, צוענים ויהודים. היהודים הגיעו למדינה עוד בגירוש ספרד. החיים היו כל כך משולבים זה בזה, שזה היה פשוט לא רלוונטי לחברה המשותפת שהייתה שם לפני המלחמה. זו גם הסיבה שהם נאבקו להציל את היהודים שגרמניה חייבה אותם לשלוח ברכבות למחנות, לא תמיד בהצלחה".

לא רוצה שהצעירים ישכחו

הקאסט שהרכיב ניצ'ב מרתק במיוחד. לצד שחקנים ישראלים מובילים כמו מוני מושונוב ואלכס אנסקי, שזכה לתשבחות על הבולגרית שלו מהבימאי, השתתפו בסרט גם שחקנים בולגרים מובילים. מערכת היחסים שהתפתחה על הסט בין הקבוצות הייתה, הוא מעיד, "משפחתית והרמונית".

"החיבור היה בתוך שניות, אני מאמין שאנשים מוכשרים ממש 'מריחים' אחד את השני. הם פשוט עברו מאוד מהר למצב של ביטחון ורוגע אחד עם השני. התחושה על הסט הייתה שכולנו התכנסנו כאן לצורך מטרה מאוד חשובה, משהו שהוא מעבר לעניין המקצועי".

המטרה, כפי שמציג ניצ'ב, רלוונטית בצורה מדאיגה. הוא מספר על הלאומנות הגואה בבלקן שלא פוסחת על בולגריה. על קריאות ואמירות שמזכירות לו בצורה חשודה, את אותן סצנות שביים בסרטו בהשראת ראשית שנות ה-40.

"בחרתי למקד את הדמויות הראשיות בנערים, כי לשם מכוון הסרט - לקהל הצופים הצעיר. אני לא רוצה שהדור הצעיר ישכח את אותן שנים איומות. אני מרצה לקולנוע באקדמיה הממלכתית בסופיה, רואה את הסטודנטים שלי, ונבהל. צעירים שפיתחו אדישות להיסטוריה וללקחים שלה, שרואים את החיים כקרקס אחד גדול, שרודפים אחרי עונג, ונוהגים בבריונות אחד בשני".

"אנשים עוברים מניפולציות בניסיון להבין למה הם לא חיים בשגשוג כלכלי כמו השכן שלהם, והאנטישמיות שמתחילה כאן כתירוץ למצוקות, היא תופעה חדשה. האנטישמיות לא פוסחת גם על העמיתים שלי, לצערי. חלקם לא אהבו את הסרט בגלל העמדות שהוא מציג. לי אישית זה לא אכפת".

השפלה שמגיעה רחוק

אצל ניצ'ב הצורך היה ונותר "לספר סיפור יפהפה, כדי להראות לצעירים לאן רעיונות של שנאה עלולים להוביל; למוות של אנשים אהובים ולזוועה אנושית. בסרט", הוא מוסיף, "מונחת בסופו של דבר השאלה: מה עדיף? לחיות חיים שלמים בצל אהבה לא ממומשת - או פשוט למות?"

ניצ'ב התחבר במיוחד לסצינת הרדיו המרוטש: "כשהמשטרה באה לקחת את הרדיו מהמשפחה היהודית, 'כי על פי החוקים הגזעיים החדשים אסור להם להחזיק רדיו' - ישנה חציית גבול אבסורדית, עד כדי כך שהם מעדיפים לשבור את הרדיו מאשר לתת אותו למשטרה, בלי לחשוב בכלל מה יקרה אחר כך ומה יעשו להם השוטרים. זו סיטואציה ששואלת כמה רחוק יכול מישהו ללכת כדי להשפיל מישהו אחר? וזה מבחינתי סצנת השפלה 'מושלמת'".