על התרנגולות עם משקפיים

בחודשים האחרונים של שנת 1948 נשבה רוח יוצאת דופן בקהילה היהודית בעירנו – וידין, שבבולגריה. כולם הרגישו שדרכם במקום זה הולכת ונגמרת. מרחוק החל זוהר אור חדש, אור עברי המושך כמגנט את הלב והנפש. רוב רובו של הנוער היהודי בגילי לקח חלק בפעילות תנועות הנוער הציוניות, והתקווה לעלות למדינת ישראל הצעירה החלה גוברת, למרות שבשנים אלה שלאחר המלחמה, חידשנו את חיי הקהילה היהודית בעיר. לדוגמא, הקמנו ספריה, קנינו ספרים וגייסנו כספים להפעלת חוגים שונים. גולת הכותרת הייתה כנראה תזמורת הטמבוּרות שכל בני הנוער היהודי בגילאי 18-16 נטלו בה חלק, מי בנגינה ומי בשירה.  (קליק על התמונה להגדלתה).

אני הייתי מעט שונה. במהלך היום הייתי פעיל בתנועת הנוער הקומוניסטית הבולגרית, ובערבים הצטרפתי לפעילות הקהילה היהודית בספריה והתזמורת. בשלב זה לא חשבתי עדיין על עליה לישראל והמשכתי ללמוד כרגיל בבית הספר התיכון הבולגרי, שבו התלמידים היהודים היוו אחוז קטן מאד. בשלב מסוים חשתי בודד למדי, ולכן החלטתי להצטרף לתנועת נוער ציונית, שרבים מחבריה היו חברי התזמורת. כך נשארתי קרוב לחבריי גם במהלך היום. דבר נוסף שהשפיע עלי להצטרף לתנועה, היו ההכנות של סבתי לקראת עלייתה. בתה אָדֶלָה, אחות אמי, עלתה לפלשתינה עוד בשנת 1933, ועתה סבתי רצתה להצטרף אליה. כמעט מבלי משים מצאתי עצמי משתתף באספות ההכנה לקראת העליה. בקבוצתנו החלה להירקם התכנית לעלות ארצה עם כלי התזמורת, ולפלס את תחילת דרכנו בעזרת המוזיקה.

הקוֹנְסִיסְטוֹרְיָה (הנהלת הקהילה) נמסרה לידי יהודי בשם ז'ק קאזק, שחזר מברית המועצות, אליה ברח קודם לכן בשל רדיפת הקומוניסטים בבולגריה. אדם נורא זה, אסר עלינו לקחת אתנו את כלי הנגינה, למרות שבשלב זה, הקהילה היהודית בעיר כבר החלה ממש להדלדל. לקראת המחצית השנייה של שנת 1949 נשארו בוידין רק יהודים בודדים, וכלי המוזיקה של התזמורת הופקדו בידי הנהלת בית הספר התיכון לבנות בעיר. לחובת אדם נוקשה זה, אפשר כנראה לרשום גם את האחריות להידרדרות מצב בית הכנסת המפואר. במקום להשכיר מבנה אחר, ביוזמתו ובהמלצתו, נפתחו שערי בית הכנסת הגדול והמיוחד עבור הכנסת ארגזים ומיטלטלין שונים שאיחסנו המשפחות שכבר עלו ארצה. כך, בין לילה, הפך בית הכנסת למחסן מאובק, ובחלוף הזמן נזנח לחלוטין.

קפיצת זמן קטנה. את ביקורי הראשון בוידין עיר הולדתי, לאחר העליה ארצה, עשיתי בשנת 1987. בבולגריה שלט אז הקומוניזם תחת הנהגת טודור ז'יבקוב. הגעתי לעיר עם אשתי, רחל, והלכנו לראות את בית הכנסת. לפנינו נתגלתה תמונה סוריאליסטית מדהימה ומצמררת. מסביב לבית הכנסת ובתוכו התנשאו פיגומי ברזל עד גובה התקרה. על פיגומים אלה, עמדו פועלים שהיכו במרץ בפטישים ואיזמלים שבידיהם בתקרה ובקירות על מנת למחוק כל סימן יהודי. אל מול עינינו המשתאות, הם דפקו במרץ רב והרסו את כוכבי המגן דוד המוזהבים שהיו מצוירים על תקרת התכלת הקעורה. זו כנראה היתה אחת הסיבות לכך, שמאוחר יותר קרסה תקרת בית הכנסת. היום, עוד אפשר לבקר באתר המרשים, ולראות את הנסיונות שלא הושלמו למחוק את סימני הדת היהודית שם. במבט מדוקדק מבחוץ, עדיין אפשר לראות חצאי מגן דוד.

וקפיצה חזרה. חשבתי אז לתומי, שאוכל לדבר באופן חופשי וגלוי עם אותו ז'ק קאזק. פניתי אליו ובקשתי שיאשר לנו לקחת איתנו את כלי הנגינה ארצה. תשובתו היתה מהירה וכואבת. הוא איים עלי ואמר שאם 'אפתח את הפה שלי' הוא, באופן אישי, לא יאשר לי לעלות ארצה. יש לציין שחתימתו נדרשה על מסמכי המעבר. נאלצתי לוותר על העניין ולהמשיך בשגרה. המשכתי כמו כולם בלימודים, בחזרות התזמורת ובהכנות באופן כללי. באמצע חודש דצמבר 1948, נודע לנו, כי בסוף אותו החודש קבוצה גדולה של נוער ומבוגרים עתידה לצאת להפלגה. באופן מפתיע, נתבקשנו ללא לאות, לעלות כבר למחרת היום על הרכבת לנמל העיר בורגס. אני זוכר את אותו היום. התחלתי אותו בכיתה בבית הספר, וחשבתי לעצמי שמחר כבר לא אהיה כאן. מחר אצא לדרך חדשה. בלוח המודעות של בית הספר נתלתה הודעה ועליה נרשם שכל מי שרוצה ללוות חבר לתחנת הרכבת, משוחרר מהלימודים לאותן השעות. למחרת, הופתעתי מעט לגלות, שכמעט כל הכיתה היו חברים שלי. ה'חברה' מהספסלים האחוריים בכיתה ועוד כמה שמעולם לא דברתי איתם, כולם כאחד הופיעו בתחנה מחויכים מהזדמנות הפז לבלות כמה שעות מלבבות מחוץ לכתלי בית הספר. ויש לציין שהם לא היחידים שבאו ללוותינו. גם תזמורת הצבא הבולגרי הופיעה והנעימה את יום פרידתם של העוזבים-עולים הטריים בשירי לכת ונעימות צבאיות דרמטיות במידה. כך באותו היום, נפרדתי מעיר מולדתי. האווירה ברכבת בדרך לנמל בורגס היתה עליזה. צחקנו ושרנו ולא נרגענו אף לא לרגע אחד.

בקרון בו הייתי, ישב ליד החלון אדם לא צעיר, לבוש בבגדים מוזרים. היו אלה בגדי רועי הצאן של תושבי הכפרים בהרים. אי אפשר היה להתעלם ממראהו, על בגדיו מבד עבה, הכיסים הגדולים התפורים בשיפולי המותנייה, וכובע בד בצבע חום שלראשו. התבוננתי בו כמה רגעים, ואז הוא פנה אלי ושאל: "למה אתם כל כך שמחים ועליזים?", עניתי לו שאנו בדרכנו לנמל, ובקרוב נפליג לארץ שלנו, לפלשתינה. "אהה...אהה" הוא אמר והנהן, "אתם יהודים?". "כן", עניתי לו. "ומה תעשו שם?" הוא שאל. עניתי לו שאנו הולכים ללמוד, לעבוד ולבנות את הארץ. "לא, לא, לא. זה לא יכול להיות!" הוא השיב בבולגרית רהוטה וללא מבטא. "תראה", הוא אמר לי. "אתם היהודים, אתם נהדרים! בכל מקום שאתם נמצאים בו, בתוך כל עם שבקרבו אתם חיים, אתם מקדמים ומפתחים. אבל במקום שבו תהיו רק אתם, רק יהודים? זה לא יכול לקרות, זה דבר ידוע. רק יהודים?" הוא שאל בנימה רטורית, והשיב לעצמו, "לא... פשוט לא!". הדבר כמובן עורר בי אי-נחת, ואפילו הכעיס. עניתי לו. "תשמע אדוני, תן לי בבקשה את הכתובת שלך, אני רוצה לכתוב לך מה אמצא שם בארץ החדשה, תן לי, אכתוב לך ואתה תראה". לא היתה ברשותי מחברת, אז כתבתי את הכתובת שלו על גבי כרטיס הרכבת ונפרדנו לשלום.

ב-3 בינואר 1949 הגעתי ארצה עם עליית הנוער. לקחו את קבוצתנו לקיבוץ בית אלפא שבעמק יזרעאל. אני זוכר את הערב בו הגענו. היינו עייפים ורעבים מאד. במהלך יום שלם של נסיעות ומעברים בין תחנות, קבלנו בסך הכל כוס תה בתחנת הרכבת הישנה של עפולה. נכנסו לקיבוץ. בחדר האוכל התקיימה מסיבת ריקודים. הכניסו אותנו מיד למטבח, שהיה ריק מאוכל, אבל עמוס בתפוזים גדולים כראשו של תינוק ובצבע צהוב ולא כתום. מעולם לא ראיתי פרי הדר שכזה. אז עוד לא התוודעתי לקיומן של אשכוליות. עסיסן המר-מתוק שהיה לי חדש, לא שיפר את הרגשתי ורעבוני, ואני זוכר שהלכתי לישון רעב. אני יכול לספר, שהיום גדל לו בגינתי עץ אשכוליות נאה. ולמרות שהוא גדל בגינתי הפרטית, טעמו לא מגיע לטעם האשכוליות שגדלו אז בעמק יזרעאל במאה הקודמת.

בהשכימנו למחרת, זכינו להיכרות ראשונית עם סביבתינו החדשה. הדבר הראשון שבלט לעיני היה מראה לול התרנגולות הרחב. מראה מוזר היה שם. לכל אחת מהתרנגולות היו מעין משקפי שמש עשוים פח אטום. שאלתי מדוע יש לתנגולות משקפי שמש? הסבירו לי שיש לכסות את עיני התרנגולות כדי שלא יראו את הביצים וינקרו אותן. שיטה זו היתה כמובן נהוגה לפני שחשבו על השיטה המקובלת היום, לפיה הרצפה משופעת, והביצים מיד לאחר הטלתן, מתגלגלות מטה בהשפעת כוח הכובד ונאספות הרחק מן התרנגולות המטילות.

כבר באותו היום יצאנו לארבע שעות עבודה חקלאית. אספנו כרוביות בשדה. אני זוכר שנדהמתי מגודל הכרובית, צריך היה שתי ידיים פנויות כדי לחבק כרובית אחת שכזאת. גודל כזה של כרובית, טרם ראיתי עד אז. עבדתי גם בגינת הבית לצד מימי, חברת קבוצתי מעליית הנוער, חיימיקו - חבר הקיבוץ, ולעזרתנו - הסוס הלבן והזקן ברקן. גידלנו צנונים גדולים ועסיסיים. זכור לי ששכנעתי את חיימיקו לעשות הצגה עם הצנון בכניסה לחדר האוכל והאנשים צחקו. באמת התרגשתי אז מתנובת הארץ, אך הדברים המופלאים שראיתי לא השכיחו ממני את אותה שיחה ברכבת עם רועה הצאן הבולגרי. לאחר חיפושים קצרים מצאתי בין חפציי את כרטיס הרכבת ועליו כתובתו. במכתב שכתבתי לו פרטתי את כל מה שראיתי סביבי. התפוזים הצהובים הגדולים עם הטעם המר, הכרוביות הענקיות, הצנונים העסיסיים ובעיקר הרחבתי אודות הדבר המוזר הזה, של תרנגולות עם משקפיים, אבל נדמה לי ששכחתי לכתוב לו את הסיבה. שלחתי לו את המכתב. לצערי, לא הגיעה תשובה.

אני כותב היום בשנת 2015, מביט לאחור ונזכר. כל כך הרבה מים זרמו בינתיים בנהר הדנובה ובירדן. אני חושב לעצמי ושואל, האם איש זה היה סוג של נביא? אמנם אנו חיים בחלקת אדמה קסומה, ארץ יפה ומלאה בכל טוב, הטבע בה מגוון, ממדבר צחיח וסלעי ועד הר מושלג. נדמה שכאן לא רק האנשים, גם האדמה חיה וגם הים. בים אחד, אלמוגים ודגים מרהיבים ונדירים, בים אחר אוצרות ומשאבי טבע שונים - מלחים וגז. בים נוסף, חופים חוליים לרחצה. וים נוסף עליו אולי הלך אדם, אחד מאלה שהשפיעו יותר מכל על האנושות בעולם המערבי.

וגם צמחים משלוש יבשות גדלים כאן על חלקת אדמה כל כך צרה. על חלקת אדמה זו, גדלים ירקות ופירות מכל הסוגים והמינים זה לצד זה, ואילו במקומות אחרים בעולם אותם הפירות והירקות נאלצים לגדול מאות ואלפי קילומטרים זה מזה. היש צורך לפרט? חשבו למשל על פומלה, מנגו ודובדבנים. או עגבניות וברוקולי. זהו קסם בעיני. ואולי מדהים עוד יותר, שנקודה קטנה זו, היא מצע לנביטת היסטוריה גדולה ומשמעותית כל כך, אלפי שנות זיכרון מסתתרים כמעט תחת כל אבן. היסטוריה זו נוגעת ללב אנשים רבים כל כך בעולם. רבים באים לבקר כאן, ורבים מהם מוקסמים ונמשכים כמגנט, חוזרים לכאן שוב ושוב.