באתי מבולגריות   /   שבתאי מג'ר

בָּאתִי מִבּוּלְגָּרִיּוּת

וּבוּלְגָּרִיּוּת אֲנִי כּוֹתֵב.

בָּאתִי מֵעֵדָה שֶׁלּוֹקַחַת כְּאֵב

וְאוֹפָה מִמֶּנּוּ בּוּרֵקָס

לְהַכְנִיס טַעַם לַחַיִּים

וְתַבְלִינִים. עִם יוֹגוּרְט סָמִיךְ וּבֵיצָה קָשָׁה.

כָּכָה יָצָא.

בֵּין בּוּלְגָּרִים גָּדַלְתִּי. בְּיָּפוֹ. עִיר קְטַנָּה מְלֵאָה אֲנָשִׁים בּוּלְגָּרִים.

יְהוּדִים טוֹבִים, בָּדֶּרֶךְ שֶׁלָהֶם.

שֶׁרַק יִתְּנוּ לָהֶם אֶת הַחֹפֶשׁ, הֵם יַעֲשׂוּ מָה שֶׁנָּכוֹן. וְהֲכִי נָכוֹן: מָה שֶׁפָּשׁוּט,

וְהַפָּשׁוּט, בְּרֹב הַמִּקְרִים, הוֹלֵךְ בְּיַחַד כַּמָּה דְּבָרִים, לְמָשָׁל: גַּם שַׁבָּת מְנוּחָה

וְגַם כַּדּוּרֶגֶל. לְמָשָׁל: גַּם לָצוּם בְּיוֹם כִּפּוּר וְגַם לִשְׁתוֹת קָפֶה קָטָן
בַּבֹּקֶר שֶׁל הַיּוֹם שֶׁל הַצּוֹם.

זֹאת אוֹמֶרֶת, גַּם לַעֲשׂוֹת מָה שֶׁצָּרִיךְ, וְגַם לֹא לִסְבּוֹל כָּל כָּךְ.

מִין כָּבוֹד שֶׁכָּזֶה, שֶׁנּוֹתְנִים לְכֹל הַכִּווּנִים, וְגַם לְעַצְמָם.

הַיְּהוּדִים שֶׁבָּאוּ מִבּוּלְגַרְיָה, יֵשׁ לָהֶם נְטִיָּה כָּזוֹ

לָלֶכֶת בֵּין לְבֵין. וְלֹא שָׁמַעְתֶּם אוֹתָם לְהִתְלוֹנֵן. זֶה לֹא.

הֵם גַּם אַשְׁכְּנָזִים וְהֵם גַּם סְפָרַדִּים

הֵם גַּם פּוֹעֲלִים וְהֵם גַּם בַּהַנְהָלָה

הֵם יַזִּיעוּ בַּנָּמָל וְהֵם יָשִׁירוּ בַּמַּקְהֵלָה

הֵם יַעַבְדוּ קָשֶׁה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה קַל. הִנֵּה, הַבְּרָכָה שֶׁלָּהֶם בְּסוֹף הַיּוֹם
הִיא: 'לַיְלָה קַל' (לֶקָה נוֹשׁט).

רֹב הַזְּמַן טוֹב לָהֶם אֵיפֹה שֶׁהֵם, וְאִם לֹא טוֹב – הֵם יִשְׁתַּדְּלוּ שֶׁיִּהְיֶה טוֹב.

כָּכָה הֵם מִסְתַּכְּלִים עַל הַחַיִּים.

אַתֶּם כְּבָר מְבִינִים אֶת הַפְּרַינְצִיפּ.

הַרְבֵּה מֵהֵם לֹא מַמָּשׁ מְבִינִים אֵיךְ הֵם הִגִּיעוּ לְפֹּה, וְלָמָּה,

אֲבָל הֵם פֹּה, אָז הָיְידֵּה, נַעֲשֶׂה מִזֶּה מַשֶּׁהוּ, שֶׁיִּהְיֶה טוֹב.

יֵשׁ בָּהֶם אֵלֵמֶנְט שֶׁל אִטִּיּוּת, שֶׁל חִסָּכוֹן בְּמַאֲמָץ

(זֶה לֹא אוֹמֵר שֶׁאֵין חֲרוּצִים), תְּנוּעָה עַל פִּי הַצְּרָכִים.

לָכֵן הֵם שׁוֹאֲלִים, כְּשֶׁמַּשֶּׁהוּ לֹא מִסְתַּדֵּר: "אֵ, אוֹט קַדֶה נַה קַדֶה?", שֶׁזֶּה:

"אֵ, מֵאֵיפֹה לָאֵיפֹה?"

אֲנַחְנוּ, טוֹב לָנוּ בָּאֶמְצַע. לא קִצוֹנִיִּים, לֹא פָנָאטִים

מַאֲמִינִים שֶׁהַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים הֵם בַּדְּבָרִים הַקְּטַנִּים,

וְתָמִיד עִם אֵיזוֹ מַנְגִּינָה בַּדִּבּוּר, שֶׁיִּמָּשֵׁךְ עוֹד קְצָת, לָמָּה לֹא?

לֹא בְּהַרְבֵּה דִּבּוּר, אֲבָל עִם נִגּוּן, וְעִם תּוֹסָפוֹת: 'הַיְידֵּה' וְ 'בֶּה',

כְּמוֹ סִלְסוּל שֶׁמְּגַלְגֵּל אֶת הַשָּׂפָה. זֶה כָּכָה מְאַפְשֵׁר לְךָ

לָצֵאת מִזֶּה, לִתְפֹּס אֵיזוֹ נְעִימָה שֶׁל  'בְּחַ יֶּיךָ', וְאָז אַתָּה תּוֹפֵס

שֶׁאֶפְשָׁר לְסַדֵּר אֶת הַבְּעָיָה.

כֵּן, עַם כָּזֶה, שֶׁלֹּא מְקַדֵש תּוֹרוֹת

אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים, בְּגוּפִיּוּת, שֶׁרוֹצִים – לִחְיוֹת.

 

  

שבתאי מג'ר