בין ספרד לאשכנז - מאת ד"ר צבי קרן

בין ספרד לאשכנז - משפחתי בנדודיה בעקבות מתחים בין-עדתיים

מאת: דר' צבי קרן

ראשית דבר

אנסה לספר מעט מתולדותיה של משפחתי, ולשלב מניסיוני כחוקר וכהיסטוריון, דיסציפלינה שבעזרתה נחשפו לפניי מספר עובדות לא ידועות לי.

לכאורה, לפנינו סיפור רגיל של משפחה יהודית מבולגריה במעבר בין המאה ה-19 למאה ה-20: חיים יהודיים המתקיימים בקהילות יהודיות תחת השלטון העות'מאני: קהילה מאורגנת בעלת מוסדות ציבור יהודים ומערכות חינוך, זאת לצד החלשות מצבן של הקהילות עם התדרדרותה של האימפריה העות'מאנית  והשלטון המרכזי.  מרבית היהודים היו סוחרים או שעסקו במלאכות זעירות ומצבם הכלכלי היה קשה.

בהביאי את סיפוריהם, אני מבקש להראות כיצד חיי השלווה של משפחתי שובשו בעת שהאהבה גברה על המסורת; על הקורות את משפחתי תוך העלאת הדילמות, הצגת סיפורם של סבתי ובחיר ליבה וגידול ששת ילדיהם, המתחים שהיו בעת הנדודים שנכפו על הוריי ונמשכו חמש עשרה שנים, שמקורם בין היתר, באותם קונפליקטים – גלויים וסמויים.

המאמר מתרכז בעיקר במצבן של הנשים, אעלה את סיפוריהן של סבתי (לבית אלקלעי) וכן את זה של אִמִי לבית זילברמן. כיצד לעומת מרבית הנשים, שפר גורלה של זו, בזכות היכולות האינטלקטואליות וידיעת השפות. לבסוף, אתמקד בקשר בין מחקר היסטורי, בדיקת תעודות ותצלומים, לבין סיפורי משפחה, מיתוסים ומסורות העוברות מדור לדור, על מידת דיוקם ובדיקת אמיתותם.

מתחים וחרמות במשפחה - הדור הראשון בסיפור המשפחתי 
מתחים שררו בין בעלי העמדה בשל עושרם, לבין בני המעמד הנמוך, אלה שידם קצרה וידעו אך חיי דלות.  
קהילת רוסצ'וק – (Rusçuk), כיום  רוסה (Русе) שבבולגריה הייתה כמרקחה. אמנם היו בעבר מקרים של "סטייה מהמקובל"- נישואים בין בני או בנות העדה הספרדית עם כאלה מקהל האשכנזים, אך הפעם מדובר היה באחת ממשפחות האצולה הספרדית. שנים רבות ברציפות היו יקירי קהילת בני משפחת אלקלעי, משפחת סבתי רֵיינָה ( Reina "מלכה" בלאדינו).

הרינונים והפרחת השמועות הפכו למציאות - משפחה מכובדת זו לא הייתה מוכנה להשלים עמם. מי שעמדה בעין הסערה הייתה סבתי, רֵיינָה, שנחשבה ל"מלכת" המשפחה. היא נולדה ברוסה בשנת 1875 ועברה תלאות כלכליות שרדפו אותה ואת בחיר ליבה, סבי, תוך גידול ששת ילדיהם.

סבתי, אם אמי, הפרה את צו משפחתה, מן האמידות בקהילת רוסצ'וק (רוסה) של ימינו, על גדות הדנובה, בצפונה של בולגריה. היא העדיפה את הלמות ליבה האוהב על איומי אביה, כי תנושל ממנעמי העושר המשפחתי והיה ותעדיף את אהובה העני, אך גם, רחמנא ליצלן, האשכנזי...

על-אף השידוך שציפה לה עם אחד מצעירי הספרדים ושעמד להתממש, הצהירה סבתי בפני אביה בהתרסה, כי היא רוצה להינשא לאדם בו היא מאוהבת, המבוגר אמנם בחמש עשרה שנה, אך אותו היא חפצה ואין בִּלתו!

חסרונותיו של החתן המיועד בעיני בני משפחתה היו קשים מהבדלי הגילים וכפולים במגרעותיו: ראשית, מוצאו היה מן האשכנזים ואם לא די בכך, משפחתו נחשבה מן הדלות מבין יהודי הקהילה... משלח ידו היה גם כן ללא תואר או הדר – האיש התפרנס כצַבָּע. למרות ניסיונות השכנוע, האיומים וזעמו של אבי סבתי -  זו נותרה במִריה ולא אוותה לשמוע בקולו. היא בחרה במַאיֵיר זילבֶּרמַן כבעלה. סיפור פשוט.

אמנם שלא כהירשל  הנֶבֶּעך של עגנון, כאן האישה ידעה את אשר היא רוצה ואף השיגה זאת!  בבחינת "...אחזתיו ולא ארפנו עד-שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי": אביה (שלצערי, למרות ניסיונותיי הרבים לאתר את שמו בארכיון רוסה – עלו בתוהו, ואינני יודע את שמו הפרטי) הודיע לה, כי היא מנודה ממשפחתה, מנושלת מרכושם ולא יהיו לה חלק ונחלה בירושה.   עדות זו שמעתי לא אחת מאמי, אך כל ניסיונותיי לדובב את סבתי ולשמוע פרטים על משפחתה שכך נהגה, נתקלו בחומה בצורה של שתיקה.

 

סבתי ריינה וסבי מאייר זילברמן, רוסצ'וק, 1915

על מקומה של משפחת אלקלעי, משפחתה של סבתי, בחיי הקהילה, נודע לי מאוחר הרבה יותר, לאחר שסבתי ואמי עברו מן העולם.
כאשר הייתי בעיצומה של כתיבת עבודת הדוקטורט על הקהילה בה כל זה התרחש (קהילת יהודי רוסה), ללא כל קשר או סנטימנטים משפחתיים, הופיע ועלה שם נעוריה של משפחת סבתי פעמים רבות.

העובדה אותה חזרה והדגישה אמי הייתה, שהזוג זילברמן חיו במצוקה כל חייהם. נולדו להם שישה ילדים ואמי, רֶבֶּקָה (רבקה), הבכורה ביניהם. תופעה מעניינת שאיננה אופיינית לאותם ימים היא שמותיהם של רוב הילדים: רבקה, אברהם, יצחק ויעקב. שתי הבנות הנוספות נקראו: מתילדה (Mathilda) (מזל)  ושרלוטה Sharlotta)). ארבעה מהשמות הם מהתנ"ך. איש לא נקרא על שם הסבא או הסבתא – אמי ציינה זאת והדגישה, שהסיבה הייתה קרוב לודאי, בקיאותו של הסבא שלה במקורות ועמידתו בתוקף, שכך יקראו ארבעה מנכדיו. סיבה נוספת הייתה, לדעתי, שהענקת שמות של סבים או סבתות בעודם בחיים – היה מנהג המקובל על יהודי ספרד.

בפנקס הקהילה העתיק, הכתוב בסוליטראו  שמצאתי תוך כדי מחקרי, גיליתי את שמותיהם של סבתי, סבי וחמשת ילדיהם (דודתי שרלוטה עדיין לא נכללה).

אמי (בתם הבכורה) נולדה ביולי 1896, כך שכל המהומה סביב נישואי סבתי התרחשה כשנה מוקדם יותר. עובדה אחת הפעילה את חיישני ההיסטוריון שבי; ברישום נכתב שכל בני המשפחה נולדו ברוסצ'וק, למעט אחת – אמי, הבת הבכורה. בכל סיפוריה מעולם לא הזכירה שעיר הולדתה הייתה רזגרד  Razgrad)) תאריך הלידה גם הוא היה שונה מזה המופיע על מצבתה, אך עיר הולדתה היה לחידה בעיניי. בעזרת ידיד, רופא מרזגרד, קיבלתי העתק תעודת הלידה, שאמנם אישר את שנכתב בפנקס הקהילה, שרזגרד היה מקום לידתה, בתאריך הנקוב בפנקס...

היות והוריי הלכו לעולמם, היחיד שעדיין שרד וניתן היה לשאול, היה אחיה הצעיר של  אימי, יעקב. הוא קבע נחרצות כי זו טעות, שהרי אחותו, כמו שאר בני המשפחה, נולדה בעיר הדנובה. לאחר שהראיתי לו את ההוכחות הכתובות העלה את הסברה ההגיונית, שבהיות אביו קבלן צבע (על-כך מצאתי תיעוד בארכיון של רוסה), ומכיוון שבאותם ימים הצבא הבולגרי בנה מחנות צבא בעיר רזגרד, כ-60 ק"מ מרוסה, לקח זילברמן הצַבָּע את רעייתו, שהייתה בהריון מתקדם, ונסע עמה לשם.                     

באותם ימים הייתה עיר זו עיר המחוז בו נכללה גם ברוסה. הזוג שהה שם  תקופת-מה, במהלכה נולדה אמי ובתום העבודה שבו לרוסה. "זו הסיבה", הסביר לי דודי. "מעולם לא העלינו על הדעת שאחותי הבכורה נולדה בעיר אחרת". לגבי תאריך לידתה, לא מצאתי הסבר; הוא איננו נובע מההפרש בין התאריך היוליאני שהיה מקובל אז בבולגריה, לבין הגרגוריאני – ההפרש הוא 18 ימים ולא 12/13 כמקובל.

כאשר זכה הסופר היהודי יליד בולגריה אליאס קנטי (Elias Canetti) בפרס נובל לספרות בשנת 1981, שמחתי לדווח לאמי, שבן עיר הולדתה זכה בכבוד הבינלאומי. להפתעתי, היא חייכה את חיוכה השליו והפטירה: "בצעירותי, למעשה עד נישואיי לאביך, התגוררתי עם משפחתי באותה החצר עם משפחת קנטי. היינו מספר משפחות, אך כמעט ולא היה מגע בינינו, כי משפחת קנטי היו מן העשירים, ואילו אנו, אתה כבר יודע...". לאחר הרהור קצר המשיכה: "אני זוכרת את הילד אליאס, אך הם עזבו בהיותי תלמידה, ולא שמעתי עליהם מאז. אני שמחה לשמוע על הצלחותיו!"                                                                                                                    באחד מביקוריי ברוסה ביקשתי לראות את מקום הולדתו של הסופר ואמנם ברחוב גורקו (Gurko) (בעבר אַרְק רַמַזַאן Arιk Ramazan) מס' 13 הייתה חצר, בדיוק כפי שתיארה זאת אמי. באחת מהדירות גרה בסוף המאה ה-19 משפחת זילברמן, מבלי לדעת כי בנם של אחד משכניהם האמידים, שמו ילך לפניו מקצה העולם ועד קצהו!

הדור השני בסיפור
אמי סיימה  את לימודיה בבית ספר גרמני למסחר ברוסצ'וק, בפברואר של שנת  1912 בהצלחה ובהצטיינות, הנערה היחידה במחזור, בו למדו מלבדה שני יהודים נוספים.  בשל ידיעת גרמנית, צרפתית ובולגרית ברהיטות, מצאה אמי כבר בגיל 16 עבודה כמזכירה בחברה מסחרית בעיר. לימים, מחזרים רבים ביקשו את ידה, כפי שנהגה לספר לי אמי בגאווה, אך היא לא מצאה איש מביניהם שליבה יוצא אליו. הוריה חפצו להשיאה עם אחד הבחורים, בן לאחת המשפחות המכובדות בקהילה. בשעתו למד איתה באותו בית ספר לפקידות שהזכרתי, בנימין שואף. מוצאו היה ממשפחה ספרדית מכובדת, והיא הייתה איתו ביחסי ידידות. לדבריה, לא היה ביניהם שום זיק... היא סירבה להינשא לו והמשיכה במהלך חייה הרגילים. הצלחותיה של אמי, הבכורה לבית זילברמן (Silberman), היו לגאוות משפחתה. היא פילסה את דרכה בזכות כישוריה וכישרונותיה. ואז הופיע בעיר, גבר העתיד להיות אבי, קרוב-רחוק מהעיר ורנה. הוא בא לעתים לבקר את שארי בשרו ממשפחת זילברמן. צעיר בעל חזות נאה, ביישן, בן גילה של הנערה ששמה יצא למרחקים. לדברי אמי, היא התרשמה מפשטות הליכותיו והעונג לשוחח עמו. הוא בהחלט לא היה "האביר על הסוס הלבן", אבל חשוב מכך, היה זה איש כלבבה. הוריה ניסו בכל דרך להניא אותה מרצונה לוותר על החתן המיועד, אך אִמי הדעתנית הודיעה, כפי שעשתה סבתי דור אחד לפניה, כי המחזר מוורנה, היינריך (חיים) קורצברג (Kurtzberg), הוא יהיה לבעלה ובו היא חפצה!

והנה כך, הסיפור של נישואיהם השערורייתיים של הסבים חזר על עצמו עשרים וחמש שנים מאוחר יותר. הפעם כיכבה בו בתם הבכורה, רבקה לבית זילברמן. 

 

הוריי, רֶבֶּקה וחיים קורצברג ביום נישואיהם, רוסה, 1921

בשנת 1921  נישאו הוריי ברוסה, שם נולדה אחותי הבכירה רוזָה, ביוני 1922. חיי הפרנסה היו קשים וגם הסיוע הדל מהסבים, הורי אמי ואלה של אבי, לא פתרו את הבעיה. בנוסף, המצב של משפחת אמי נעשה ברוסה קשה. אחד, אחד עזבו את העיר ועברו ברובם לוורנה. לבושתי, מעולם לא שאלתי לסיבת החרם על סבתי, וזו אף לא נרמזה בסיפוריה של אמי. בדיעבד אני יודע, שהחרם על סבתי הטיל את צילו הכבד. 

 

משפחת זילברמן בהרכב מלא - עומדים מימין לשמאל יצחק, רבקה, אברהם ומתילדה.
יושבים מימין שרלוטה, מאייר, ריינה ויעקב. צולם ב-1921 או 1922.

 

קשיי פרנסה, טלטלות, נדידה בין קהילות ספרד ואשכנז

תחנה ראשונה – וידין, בולגריה.

מסיפורי משפחתי למדתי שבאותה עת (לערך שנת 1923) הובילו קשיי הפרנסה, את הוריי לבוקרשט, שם מצא אבי עבודה כחשמלאי בבית חרושת לסוכר. שוב נוכחתי בפער בין סיפורי המשפחה לבין העובדות לאשורן, כאשר לפני מספר שנים למדתי מה הייתה טעותי ...  בביקורי בוורנה לרגל מחקריי, נפגשתי עם בת דודתי, רֶנְצֶ'ה - בתו של דודי יצחק, אחיה של אמי, היחידה שנותרה בבולגריה בשל היות משפחת דודי מאוהדי המשטר הקומוניסטי.                                                                                                                       באחת משיחותינו שאלה, האם אני יודע על הרפתקאותיהם של הוריי בווידין?  השבתי בתמיהה ובשלילה. היא סיפרה, שבעת שהוקמה רשת החשמל של ווידין ב-1923,  הגיעו לעיר פועלים מכל רחבי בולגריה וביניהם המשפחה הצעירה מרוסה.  כאמור, לא נותרו נציגים מבני המשפחה ברוסה כשרובם עברו לוורנה, ויצחק, אחיה של אמי (שבתו רֶנְצֶ'ה  סיפרה  את הסיפור), הגה את הרעיון לנסוע לווידין בה התקבצו עשרות צעירים, ולהקים מועדון ריקודים, לרווחת  הפועלים הרבים שביקשו להתבדר. "אביך החשמלאי, שהיה מבין עשרות הפועלים שהגיע עם רעייתו הצעירה", המשיכה בסיפורה, "נשכר לשמש בנוסף, לאחר עבודתו ביום בהקמת רשת החשמל,  כשומר-סף ומשליך מתפרעים ושיכורים מהמועדון...". 

 

הוריי, ווידין 1923

לפתע הייתה לי הארה. בין הצילומים המעטים מאותם ימים, זכרתי אחד המראה את אמי מדוושת על אופניה ואבי ניצב על משמרתו לידה.  
בהיותי עסוק במיפוי וצילום בית העלמין של ווידין ב-1992/3, נדמה היה לי שהמקום בו צולמה אמי מוכר לי. הוא דמה לכיכר הסמוכה לבית הספר היהודי בווידין, שנהרס לא-מכבר. ביטלתי השערה זו, כי לא ידעתי מה היה להוריי לחפש באותה עיר רחוקה?!  שוב התבררה חשיבותם של מסמכים או תצלומים; בדומה להפתעה על מקום הולדתה של אמי, כך בעזרת הצילום וסיפורה של רֶנְצֶ'ה (שנקראה כך על-שם הסבתא שלנו, רֵיינָה), הורם הפרגוד מעל פרשה בלתי ידועה, לי או לבני משפחתי...

תחנה שנייה - בוקרשט, רומניה

מאוחר יותר באותה שנה  (1923) המשיכו נדודי משפחתי; בתום עבודותיו של אבי בעיר שבעיקול הדנובה, יצאו הוריי ואחותי רוזה לבוקרשט, שם כאמור מצא אבי עבודה כחשמלאי בבית החרושת לייצור סוכר.   

כעבור זמן נולדה שם אחותי השנייה, מרגריטה (Margaretta). בבירת רומניה שהתה משפחתי, משפחת קורצברג חמש שנים (עד 1928). תקרית מביכה ואף מפחידה ידעה המשפחה הצעירה שם. בטיול שערכו באחד מימי היריד בבוקרשט, צוענים חטפו את אחותי הבכירה רוזה, ובמשך מספר שעות לבם של הוריי כמעט וחדל לפעום... עוברים ושבים שהתנדבו ובצעו מרדף, הצליחו ללכוד את החוטפים, צוענים ששהו ביריד. לדברי אמי, נרגשים גם שנים לאחר אותה טראומה, הצוענים תרצו את המעשה בכך, שהילדה בת הארבע נראתה להם כנסיכה יפהפייה...

תחנה שלישית – איזמיר, תורכיה

בהיותם של הוריי ברומניה קיבלה אמי הזמנה לשמש כמזכירה בכירה בבית הספר של "אליאנס" באיזמיר שבתורכיה. ידיעת השפות עזרה לה בוודאי בקבלת העבודה. אבי נבחר לשמש כאב הבית של המוסד. באיזמיר שהתה משפחתי שמונה שנים.  

 

אחיותיי מרגריטה ורוזה בתלבושת בית הספר, "נוטר דאם דה סיון", איזמיר 1931.

 תוך כדי כתיבת שורות אלו, ליקוט הצילומים, בחינתם וניסיונותיי להעלות מנבכי זיכרוני את המעט שבזמנו שמעתי מאמי, החלה להצטבר מעל לראשי חשרת עננים של ספק ואי וודאות לגבי פרק זה בחיי הוריי. היה ברור לי שהם נסעו לאיזמיר, אך כל חיפושיי בנבכי הארכיון של "אליאנס" בפריס, על-מנת למצוא בדל מידע על תפקידה של אמי, העלו חרס בידיי. זאת ועוד, בבדיקתי בקפדנות את הצילומים מתקופת שהותם של הוריי באיזמיר, השתכנעתי שכלל לא מדובר בבית הספר של "אליאנס"... (בגב אחד הצילומים, בכתב ידה הרהוט של אמי נכתב בבולגרית נכתב: מזכרת מבית הספר נוטר-דאם דה סיון, איזמיר! ...
וכפי שזה קורה לא-פעם, שביב זיכרון פיזר את הספק; נזכרתי בקטעי דברים שאמי סיפרה לי, שבנעוריה למדה את השפה הצרפתית בבית הספר של נוטְר-דָאם-דֶה סִיון ברוסצ'וק... (Lycée Français Notre Dame de Sion).  עוד הוסיפה, שהדבר היה בשל מצוקת הוריה, כי שם הלימודים היו כמעט בחינם. אחֶיה למדו, לדבריה, בבית הספר הבולגרי בעיר. עוד נזכרתי שסיפרה לי בגאווה בלתי נסתרת, כי לימודיה בשני בתי-ספר זרים, צרפתי ומאוחר יותר גרמני, השפיעו על עתידה ועתיד המשפחה. 

  

צוות עובדות ביה"ס "נוטר-דאם", 1933. רבקה קורצברג ראשונה מימין למעלה.

 

 

אימי בתחפושת של תורכיה, איזמיר שנות השלושים.

דבריה שכמעט ונשתכחו ממני, תאמו להפליא את צרור הצילומים שבחנתי: הם נסעו אמנם  לאיזמיר שם קיבלו שניהם עבודה, אך בסניף של אותו מוסד נוצרי בו אמי למדה צרפתית ברוסה: הנוטר-דאם-דה-סיון  של איזמיר! מה-גם, שבאחד הצילומים המצורפים כאן, בטיול בית הספר נראים כמרים ונזירות, שבודאי אין מקומם בבית הספר של "אליאנס"...  

 

טיול בית הספר "נוטר דאם דה סיון", איזמיר 1931.
(הנזירות נראות בברור בחלק העליון השמאלי).

 נשאלת השאלה, מדוע נטבע בזיכרוני בית הספר של "אליאנס"? אינני יודע; אך סביר להניח שעיסוקיי בשנים האחרונות, השימוש הרב בארכיונים של מוסד זה בפריס וביקוריי הרבים בו, הסיטו בתת-מודע שלי את קישורו עם השפה הצרפתית של אמי, לכוון זה. וכאן ניצבת עובדה נוספת, שהרי ידעתי מצוין שה"רומן" בין ההנהלה בפריס ובין יהדות בולגריה הסתיים בטריקת דלת רבתי ובטונים צורמים כבר בשנות העשרה של המאה ה-20. על-אף כל אלה - בית הספר של המיסיון הצרפתי נדחק בזיכרוני מפני "אליאנס" היהודי...

תחנה רביעית ואחרונה –  סופיה, בולגריה

השכלתה של אמי וידיעת שבע שפות על בוריין וכישוריו הטכניים של אבי הביאו להצלחה מסוימת למשפחה. מנגד, אבי היה טרוד בעסקת גידול חצילים עם שותף מקומי, אך העסק קרס ומעט מחסכונות המשפחה ירדו לטמיון. החובבנות והתמימות בעסקים שהיו בעוכרי אב המשפחה, גרמו להם לחזור בחוסר כל אל בירת בולגריה בתום 15 שנים, עם שתי בנותיהם.

בבירת בולגריה, סופיה, נולדתי אני, הצעיר בילדי משפחת  קורצברג (Kurtzberg). באופן די מפתיע ולא צפוי, הרתה אמי. אחותי, הצעירה מבין השתיים, גדולה ממני ב-12 שנים ונראה היה שהוריי יסתפקו בשתי הבנות. הם החליטו שהלידה תתבצע בבולגריה וכך באפריל 1935 נסעה אמי בגפה לסופיה.

ב-1 לאוגוסט של שנת 1935 התבשר אבי, שנולד לו בן ובלי להמתין להתדיינות המשפטית עם שותפו התורכי, ארז את מיטלטליו והגיע חסר נשימה לבית החולים, ימים מספר מאוחר יותר... השמחה הייתה כפולה, כדברי אמי. ראשית, בן שנולד לאחר שתי בנות ובהפתעה. שנית, הלידה נעשתה בניתוח קיסרי, שבאותם ימים היו כרוכות בו סכנות, אך הניתוח עבר בשלום.

היה על הוריי להתחיל כמעט מבראשית. אך עתה היו באחריותם שלושה ילדים, שכל אחד מהם נולד בעיר אחרת. בנוסף, ללא נכסים, רכוש או בית ברשותם. משפחת אבי כאילו "בלעה אותה האדמה", ולא סייעה בדבר, מה-גם שכולם חיו בוורנה הרחוקה. לעומתם, אחֶיה של אמי, חלקם גם-כן באותה עיר על חוף הים השחור ומיעוטם בסופיה, שינסו מותניהם וסייעו לשבים למולדת ככל יכולתם. אמי יצאה מוקדם מאד לעבוד וניהלה בהשקט ובבטחה את ביתה, כדברי המשורר:

פיה פתחה בחכמה   -     ותורת חסד על-לשונה

צופיה הליכות ביתה   -   ולחם עצלות לא תאכל.

 

הדרך הביתה

כמרבית יהודי סופיה במלחמת העולם השנייה, גורשה משפחתי  מסופיה ביולי 1943 לעיר השדה פלבן (Pleven). שהינו שם למעלה משנה, עד סמוך לשחרור בולגריה על-ידי הצבא הסובייטי והוחזרנו לסופיה כשנה לאחר שהוגלינו.

 

 

צו הגירוש למשפחתי מסופיה לפלבן, 20.7.1943.

בניגוד להרבה מהיהודים בערי הפרובינציה, שפר עלינו מזלנו. היות ולמעלה מאלפיים מיהודי הבירה נשלחו לפלבן, בתי ומוסדות היהודים בעיר לא יכלו להכיל את כל הפליטים ומשפחתי נשלחה למשפחה בולגרית, בפאתי העיר. חיינו בקרבם היו בבחינת ניגוד מרנין למצבנו כפליטים; הם דאגו לכל מחסורינו, סרבו לקבל שכר דירה שהיה עלינו לשלם, ביודעם שחל איסור על מי מהוריי לעבוד ולהתפרנס. למעשה הם כלכלו אותנו ועבור שהייתנו לא דרשו דבר.  סמוך לשחרור כאמור, שבנו לביתנו בסופיה, בה ידיד בולגרי שמר על תכולתו בקפדנות.

אבי, היה מאז ומתמיד פעיל ציוני, בעיקר בתנועת "פועלי-ציון", זו הסיבה שזכינו לקבל סרטיפיקט בריטי באמצעות הסוכנות.                                                                     בחורף שנת  1945, ערב חג המולד, אורותיה המנצנצים של חיפה קיבלו את פנינו עם עוד מאות עולים שהביטו אל החוף בעיניים כלות, מעל סיפון האונייה "טרנסילבניה".

הוריי סיימו את חייהם בשיבה טובה ובשלווה בקיבוצי כפר מנחם, בו שהו בשלושים וחמש השנים האחרונות לחייהם, במעמד של "הורים". יהי זכרם ברוך!

 

 

אמי ואבי עם בני הצעיר, נכדם, בחצר הצריף בו התגוררו בכפר מנחם, 1978

 

אחרית דבר

בדומה לרבים מבין הצעירים באשר הם, כמעט ומעולם לא ידעתי לשאול, לברר או להתעניין במסעות חיי משפחתי רבי התהפוכות. רק לאחר שהוריי הלכו לעולמם, ואני העמקתי בחקר יהודי בולגריה בכלל ובכתיבת הדוקטורט על קהילת יהודי רוסצ'וק בפרט, התבהרו לי כמה פרטים נסתרים אך משמעותיים בתולדות משפחתי.

זה המקום להדגיש שמעולם, למעט מילות ההסבר הקצרות של אמי, לא הוזכרה משפחת אלקלעי (היא משפחת סבתי) מטוב ועד רע בקרב משפחות זילברמן או קורצברג. אין לי ספק כי נדודי הוריי ועזיבת משפחת זילברמן את רוסה, סיבותיהן מורכבות ורבות, כשהעיקרית שביניהן הייתה החיפוש אחר פרנסה.

שתי תובנות מחויבות המציאות אני מוצא לנכון לציין בתום סקירת קורות משפחתי וכתיבתם כאן: הראשונה מביניהן, המחדל המתמשך שלי לאורך השנים, בכך שלא ידעתי לשאול, לברר או להפיק את המיטב מזיכרונותיהם של ההורים בזמן המתאים, ובכך לנצור ולשמור את המיוחד בסיפור חייהם המרתק. וזאת, לא רק בתור היסטוריון, אלא בעיקר כבן המתעניין בתולדות חיי הוריו ומשפחותיהם.

התובנה השנייה היא פועל יוצא מקודמתה, והיא הברכה במקצוע בו אני עוסק; הוא זה שאִפשר לי על-אף ההזנחה וחוסר העניין שליוו את עברי, לממש את היכולת ולהוציא לאוויר העולם, גם אם למקוטעין, פרטים שהיו כלואים בין התצלומים, התעודות וסיפוריה של אמי, שלבושתי זכרתי אך מעט מביניהם. כך יכולתי לנסות לשחזר את סיפורי משפחתי ולעמוד על האירועים השונים שהביאו למתחים המשפחתיים ועל תוצאותיהם.

כיום, בהיותי אחראי על המדור הבולגרי, בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, שמושבו בגבעת-רם בירושלים, אני זוכה למספר רב של פניות וביקורים של אנשים הבאים לבקש סיוע בחיפוש אחר שורשיהם. נראה כי יש מעין "רנסנס" של כותבי זיכרונות, האוספים כל בדל מידע מעברן של משפחותיהם ומנסים להעביר זאת לדורות הבאים.

חשוב לי להדגיש את התועלת בשיתוף מושכַּל בין גנאלוגיה והיסטוריה שהוא, לדעתי, שילוב מנצח בשימור המורשת; בין אם הפרטית-משפחתית ובין אם זו הלאומית.

צבי קרן, סוכות, 2012

zvi1keren@gmail.com

 

דר' צבי קרן יליד סופיה, בולגריה. חבר קיבוץ כפר מנחם. נשוי, אב לשלושה וסבא לתשעה נכדים.  מזה למעלה מעשרים שנים עוסק בחקר יהודי בולגריה, כולל צילום, מיפוי ותיעוד בתי העלמין העתיקים שם. עמד בראש חקר התיעוד והצילום של למעלה מ-200.000 תעודות, מתוך הארכיון המרכזי בסופיה ומערי הפרובינציה. אחראי לעריכה מחדש והשלמת ה"דפים האלקטרוניים" של 34  קהילות בולגריה, שב"בית התפוצות", בתל אביב. מאז שנת 2004 הוא עומד בראש ה"מדור הבולגרי" בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, בירושלים. שם מצויים אלפי תעודות, צילומים, עיתונים, קלטות ותקליטורים DVD עם קטעי פולקלור, סרטים וסיפורים מוקלטים. בנוסף, למעלה מ-600 ספרים בלשונות רבות, שעניינם תולדות יהודי בולגריה.  בקרוב עומדים לראות אור שני ספרים משלו שעניינם יהודי בולגריה, ספר מאמרים ותולדות קהילת יהודי קרנובט וניתוח המצבות בבית העלמין, העתיק מבין אלה שנותרו בבולגריה.