הדודה לנה האופה

הקדמה לסיפור 'דודה לנה האופה'

מאת יענקלה פנקס בעריכת בנו - רונן פנקס

מזה זמן רב שאני מעלה על הכתב זיכרונות ילדות מתקופת מלחה"ע השניה בבולגריה. בסיפורי אני מביא דמויות אמיתיות ומתאר ארועים שהתרחשו. אני מנסה לשחזר ולתאר את הווי החיים המיוחד בתקופה הקשה ביותר של היהודים באירופה. לפני שהעלתי את זכרונותי על הכתב סיפרתי אותם למקורבי, למשפחתי ולחברים וכן בבתי ספר במסגרת יום השואה ובחוגים ציבוריים אחרים. כמו כן פניתי למוסד הזכרון 'יד ושם' וביקשתי שיכירו בכך שגורל יהודי בולגריה שונה מגורל יהודי מקדוניה וטרקיה בגלל היחס המיוחד שהראה העם הבולגרי ליהודים הבולגרים. לאורך השנים נתקלתי שוב ושוב בתגובה של סקרנות, השתוממות ובעיקר פליאה. אנשים מתפלאים כיצד כמעט עם שלם לא היה שותף לגל הגזענות האנטישמית ששטף את אירופה במאה הקודמת וזאת על אף שהיה בברית מדינית עם גרמניה הנאצית. אני שב ומתמודד עם חוסר ידיעה בסיסי אודות הסיפור ההיסטורי המדהים של השרדות קהילת יהודי בולגריה. העם הבולגרי פעל באופנים שונים להצלת היהודים, דבר זה מלמד לדעתי שגם בזמנים הקשים ההם, היו כאלה שחשבו 'שאפשר גם אחרת'.

     בשונה מעמים אחרים במזרח אירופה, רוב הבולגרים, באופן מפתיע אולי, לא הפנימו דעות קדומות אנטישמיות. הבולגרי לא ראה את שכנו היהודי כשונה ממנו. הבולגרי ראה את היהודי; שעבד לצידו, נלחם לצידו, ושחלק את שמחתו וצערו כשווה לו. יתכן שהדבר קשור לשחרורו של העם הבולגרי מעול הטורקים העות'מאנים לאחר 500 שנה של שעבוד סבל וחוסר שוויון (משנת 1396 עד שנת 1887). לוחמי החופש הבולגרים חרטו על דיגלם את החופש והשוויון שינתן לכל אזרחי בולגריה החדשה (דברים אלה מופיעים בנאומיו של גיבור האומה ווסיל לבסקי http://en.wikipedia.org/wiki/Vasil_Levski). סיבה נוספת קשורה כנראה ליחסה החיובי והסבלני של הכנסיה הפרובוסלבית הבולגרית ליהודים. הכנסייה שיחקה תפקיד מפתח בהצלת יהודי בולגריה. על מנת להמחיש את המציאות המורכבת והייחודית של אותם הזמנים, ואת האופן שבו ראו הבולגרים את היהודים כשווים, אני מזכיר בכל סיפורי גלריה רחבה של בולגרים מכל שכבות העם.

     בספרי: מחברות של אימי: סודות מהמטבח הבולגרי (יובלים תשס"ז), שמשלב לצד המתכונים גם ספורי ילדות, הזכרתי אנשים רבים שהראו יחס מיוחד ליהודים. (בנות הכפר בעמ' 7, מפקח המשטרה בעמ' 48, הכומר הצעיר בעמ' 50, ד"ר בויאדזיהו  בעמ' 102, באי קאמן החנווני בעמ' 108, אמו של חברי נישקו בעמ' 111. דמויות נוספות מופיעות בסיפורים שפרסמתי בנפרד פה באתר: 'השופט', הכפריים בסיפור 'המכונית', אנגל בסיפור ה'רוקח מגיל צעיר', 'דודה לנה האופה').   

ועתה לפניכם,

דודה לנה האופה

סיפורה של דודה לנה מתחיל בחנות למוצרי טקסטיל של אבי, שהתמחה במכירת בדים, חוטים לתפירה וסריגה וגובלנים. את רוב התוצרת מכר אבי בסיטונות בעיקר לכפריים. במרכולתם בכפר יכולת למצוא כל דבר, מחוט ומחט ועד לגושי מלח הגדולים שנתנו האיכרים לבהמות ללקק. חנותו של אבי היתה פתוחה גם ללקוחות פרטיים, קבועים או מזדמנים. מבין הלקוחות הקבועים היתה דודה לנה. אישה מבוגרת, אלמנה ובעלת מאפיה שכונתית קטנה. בעזרת העסק הצנוע שלה היא בקשה להתפרנס למחייתה וכן לתמוך בבנה שרצה אז לסיים את לימודיו כדי להיות מורה בביה"ס התיכון.

     זמנים קשים הגיעו אז על כל אירופה. מלחמת העולם רוקנה את המאגרים. המחסנים התרוקנו מכל הטוב שהיה בהם, ולמרות המחסור השדות נזנחו ונותרו ללא טיפול. מצבם של היהודים היה קשה אף יותר. בולגריה חתמה על ברית עם גרמניה הנאצית, ובתחילת שנת 1941 נחתם ופורסם 'החוק להגנת האומה הבולגרית' שמנע מהיהודים זכויות יסוד. קומץ בולגרים פשיסטים לחצו על הקהילה היהודית בווידין ורדפו אותנו ככל שיכלו. תקציב מצרכי המזון שהותר לנו קוצץ וכן שעות התנועה החופשית אל מחוץ לאזור הגטו היהודי צומצמו.   

     בדיוק בזמן זה, כאשר המחסור, המתח והחרדה החלו מתגברים, חשבה ונזכרה דודה לנה באנשים הטובים שעזרו לה ושנמצאים במצוקה. היא יצרה קשר עם אבי, שהזכויות על החנות שלו נושלו ממנו, ואמרה לו:

"אדון פנקס אני יודעת עד כמה צמצמו לכם את מנות הלחם. אנא, שלח את בנך הקטן אל ביתי, ואני אתן לכם פעם בשבוע שני כיכרות לחם".

וכך היה. אני, הבן הצעיר, צויידתי בהנחיות זהירות מפורטות ובשקית בד, נתבקשתי להוריד את התלאי הצהוב, לצאת בחשאי מהגטו מבלי שיראו אותי ולהגיע אל הדלת האחורית של המאפיה של דודה לנה. עלי לקבל את הלחם, לשים אותו בשקחת תחת הזרוע ולהסתלק במהירות האפשרית הביתה. הדרך אל המאפיה של דודה לנה עברה ברחובות הראשיים והייתי חייב לחלוף ממש ליד בניין העירייה. מבנה העירייה שהיום משמש כמוזיאון עירוני שומם למדי, שרץ אז בגרמנים, שוטרים ופקידים, או בקיצור בחבורה מאד לא נעימה של אנשים שאני ממש לא רוצה לפגוש. השתדלתי תמיד לעבור את האזור הזה במהירות האפשרית.       

     את אחת הפעמים בהן יצאתי לשליחות החשובה לא אשכח לעולם. יצאתי למשימה כמו בכל פעם, בראשי ההנחיות ובידי שקית הבד. הורדתי את התלאי הצהוב שלא יזהו אותי, קבלתי נשיקה מאימי והבטחתי לא להתעכב על שום עניין, ולבוא ישר הביתה. בדרכי חזרה מהמאפיה השתבשה התכנית. נער בולגרי, בערך בן גילי, לבוש בבגדי 'ברניק', הבגדים המזהים של 'תנועת הנוער הפשיסטי', נעמד מולי. הוא תפס אותי בצווארון החולצה, הצמיד אותי לגדר החיצונית של בית הסמוך לבניין העירייה ואמר:

"יהודי מלוכלך למה אתה לא עם הסמל הצהוב שלכם?". ליבי דפק בחוזקה, המחשבות בראשי חלפו במהירות. פחדתי שהמפגש הלא רצוי הזה עוד יוביל אותי אל העירייה. הנזק שעלול להגרם הוא מחריד. מעבר לקנס הכבד שהוטל על יהודי שנתפס ללא התלאי הצהוב, להתפס עם כיכר לחם של בולגרים עלול להוביל אפילו עד לכדי השלחות למאסר במחנה ריכוז (סומוווית), ולא רק אותי, אלא את כל המשפחה. הוא הביט בהתנשאות ובאכזריות לתוך עיני.

     אני לא זוכר מי סיפר לי, שבנחת הזרוע של כל יהודי זורם הכוח הקדום של המכבים. אני גם לא זוכר שחשבתי על זה ממש באותו הרגע. אך אני זוכר שהזרוע שלי התרוממה ואגרוף ידי הנחית מהלומה עזה על פרצופו של הנער המופתע. הלום מהחבטה הוא שחרר לרגע את אחיזתו ואני זנקתי וברחתי מהמקום המסוכן. הנער נשאר המום לכמה רגעים. אני הספקתי בזמן הזה להתרחק ולהתחמק חזרה אל הגטו. למחרת ראיתי אותו נכנס אל הגטו עם קבוצת נערים. הם באו לחפש אותי. אך לא היה להם שום סיכוי למצוא, אף אחד לא יגלה להם את מקום מגורי. תקרית זו הסתיימה בטוב, אך היא גם היתה הפעם האחרונה שהגחתי החוצה מן הגטו עבור משימת הלחם של 'דודה לנה' היקרה.          

סיפורנו לא מסתיים כאן.

לקראת סוף המלחמה, בולגריה החלה להשתחרר מעול הפשיסטים. זמנים רגועים יותר שבו ליהודים המדוכאים. מסביב לעיר התנהלו עדיין קרבות והמלחמה עוד גבתה חיי אדם. בימים הראשונים לשחרור, השלטון נתפס על ידי הפרטיזנים לוחמי החופש. לא מיותר לציין, שלמרות שהיהודים היו פחות ממחצית האחוז מסך כל האוכלוסיה בבולגריה, מבין הפרטיזנים הם היו יותר מעשרים אחוז. אנו, הנערים בני ה- 13-12, חשנו ברוח החופש שבאוויר וחגגנו. במרתף של בית הכנסת הגדול מצאנו ציוד של תנועת הנוער מהזמנים הטובים של לפני המלחמה. בין הציוד מצאנו רובי משחק עשויים עץ.

     באחד הימים נודע לנו שהצבא האדום הקים אנדרטה לחיילים שנפלו בקרבות האזור ושעתיד להתקיים טקס לחניכת האנדרטה. לטקס הזמינו צלמים מיומן החדשות. החדשות הוקרנו אז לפני תחילתו של כל סרט בבתי הקולנוע. ביום הטקס, מצוידים בהתרגשות, רוח חגיגית וברובי העץ צעדנו לכיוון מקום המאורע. האנדרטה הוקמה מחוץ לעיר ונאלצנו ללכת דרך השדות. ההליכה היתה מעט מסוכנת משום שהשדות לא היו מעובדים. השטח היה מכוסה צמחיה נמוכה וצפופה ומרובה בבורות עגולים, חלקם די עמוקים. אנו צעדנו לנו בשדות בעליזות ובעירנות. לפתע, זיהיתי מרחוק את אותו הנער מהתנועה הפשיסטית. המרדף לא ארך זמן רב. הנער מצא עצמו עומד, רועד מפחד, במרכז אחד הבורות בשדה, מוקף בחבורת הנוער היהודי. ואכן, כאשר ראה אותי בין הנערים, היתה לו סיבה טובה לפחד. חברי החלו לקלל את 'נשמתו הפשיסטית' ואף להרביץ בו בעיטות בישבן. הנער היה ירוק מרוב פחד. ביקשתי מחברי להפסיק ופניתי אל הנער בדברים: "תשמע, אנחנו לא כמוכם. אנחנו לא נגרום לך סבל. אבל ידוע לנו שיש לתנועה שלכם הרבה ציוד למשחקי ספורט. אנו דורשים שהציוד הזה יועבר אלינו. אתה שומע בנדיט?  בעוד שלושה ימים אנחנו נבוא לבית הספר שלכם לקבל אותו!".   

     באותם ימים של שלהי המלחמה עוד שרר הכאוס. בעלי הכוח יכלו עדיין לעשות ככל העולה על רוחם. הפעם ידינו היתה על העליונה. לאחר שלושה ימים קבלנו חלק מציוד הספורט של הנוער הפשיסטי. בין הציוד היתה גם רשת למשחק הכדור-עף. על בניית מגרש הכדור-עף בחצר בית הכנסת תקראו בסיפור הבא. "המתנדב לבריגדה בונה סכר".

                                                          פנקס ינקלה

                                                                       16.12.2012