(השם הקודם - רוסצ'וק - Rusçuk)

עיר נמל על הדנובה (עיר מחוז) בצפון-מזרח בולגריה. כ-300 קילומטר צפונית-מזרחית לסופיה

 

ראשית הציביליזציה של רוסה היא לפני למעלה מ-5,000 שנה. נהר הדנובה מאז ומעולם היה למקור העיקרי שסיפק לתושביו באלפי השנים את פרנסתם. שמות רבים קדמו לזה הידוע כיום: סקסגינטה-פריסטיס (Sexaginta Pristis), בתקופה הרומית, רוּסִי (Russi), בראשית התקופה העות'מאנית ורוסצ'וק (Rusçuk) - עד לראשית המאה ה-20. עם תחילת ימי הכיבוש העות'מאני, הייתה רוסצ'וק (הקטנה טורקית של השם הקודם – רוסי), עיירת ספר קטנה ובלתי חשובה. עם הזמן, במיוחד לאחר החשיבות האסטרטגית שקיבל האזור במלחמות התכופות בין האימפריה העות'מאנית לבין אלה של השושלת ההבסבורגית, ומאוחר יותר, כנגד הצבאות הרוסיים (המאות ה-19-18), הופכת רוסצ'וק לעיר חשובה מבחינה אדמיניסטרטיבית וכלכלית כאחד. הדבר קיבל תנופה החל ב-1864, עת רוסצ'וק נהייתה לבירת פלך הדנובה, שהקים ה"שער העליון" ומינה למושל את מדהאת פאשא (Midhat Paşa), מהבולטים במדינאים העות'מאנים במאה ה-19.

 

עיקר פרנסתם של תושבי העיר בא להם מהיותה צומת מסחרי, שבה התנקזו נתיבי היבשה ונתיבי המים, אל מרחבי האימפריה ואף מחוצה לה. עם בניית מסילת הברזל הראשונה בחלק האירופי (רומליה - Rumelia) של האימפריה העות'מאנית, בין רוסצ'וק לוורנה, חשיבותה של הראשונה גדלה אף יותר.

 

גם במאה ה-20 כלכלתה של העיר התבססה יותר על העברת מטענים ומסחר מאשר על מפעלי תעשייה, למרות שהוקמו בה גם כאלה. רוסה כונתה, בצדק, "השער הצפוני של בולגריה". מלבד הנמל שבה, נבנה שם הגשר היחיד על הדנובה עד היום, בין בולגריה לרומניה (1954). מסיבות של המשבר הכלכלי החמור שפקד את בולגריה מאז 1992, פסקה ההובלה על נהר הדנובה של סחורות ושל נוסעים. הובלת מסעות חודשה אל מחוץ למדינה, באופן מצומצם בלבד, לקראת סוף שנות ה-90.

בעיר קיימים מוסדות תרבות: תזמורות, להקות תיאטרון ואופרה וכן מוסדות אקדמאיים שונים.

 

ב-1878 מנתה אוכלוסיית רוסצ'וק 26,163 תושבים; ב-1985 – 183,000 וב-1992 – 169,000. הירידה הזו באה כתוצאה מחוסר עבודה, זיהום קשה מהצד הרומני וטרנספר שנעשה בשנות ה-80 של המאה ה-20 לאוכלוסייה המוסלמית-טורקית.

 

הקהילה היהודית

 

ראשית היישוב היהודי ברוסה (רוסצ'וק באותם ימים) היתה בשלהי המאה ה-18. באותה תקופה ירדה קרנן של ערי הנמל ניקופול ווידין, ואילו רוסה החלה לשגשג כעיר נמל חשובה. הגרעין היהודי הראשון בעיר היה מורכב אפוא מיהודים מווידין, מפליטים מניש, מבלגרד ומאדירנה. מאוחר יותר הגיעו יהודים גם מניקופול.

 

בסוף המאה ה-18 כבר היו היהודים תושבי קבע ברוסצ'וק, והחלו להתארגן כקהילה. בית הכנסת הראשון נחנך ב-1797, בבית שניתן לקהילה במתנה ממושל העיר. הוא נחרב ב-1810, בימי המלחמה בין רוסיה לעות'מאנים (1812-1806). במהלך המלחמה הזו כבשו הרוסים את העיר והעלוה באש. רבים נטשו את העיר, כולל היהודים. אחרי המלחמה שבו הבורחים, והחלה תקופת שיקום ופריחה, בכלל זה גם של הקהילה היהודית.

 

היהודים, שלפני המלחמה גרו סמוך לנהר, בנו הפעם את בתיהם באזור הפנימי של העיר. כך נוצרה השכונה היהודית, בה התגוררו רוב היהודים עד עזיבתם לישראל באמצע המאה ה-20, בימי העלייה הגדולה.

 

ארגון הקהילה

 

בראשית המאה ה-19 נתמנה רב הקהילה הראשון, אברהם גראסיאני, מחבר "ראשית יעקב", ובהדרכתו התגבשה הקהילה על מוסדותיה. ב-1822 ביקשו היהודים והורשו להשתמש בחאן של ארבעה חדרים, המכונה גם "יאהודי - האנה", בתור בית כנסת. ב-1852, כשגדלה הקהילה, נוסד בית כנסת נוסף - "קהל קדוש גירון".

 

ב-1863, בימים של שגשוג כלכלי, הוקם בית הכנסת הספרדי המפואר, עליו כתב עורך העיתון "חבצלת" כי "עצמת תפארתו אין לתאר בחרט אנוש" (אביב, 1872). ב-1878 נבנה בית הכנסת האשכנזי, שנהרס כעבור 15 שנה. במקומו נבנה בית ספר תיכון לבנים. ב-1927 נבנה שוב בית כנסת אשכנזי, הקיים עד היום, אך משמש כבית העם לקהילה הקטנה שנותרה ברוסה. בתום השלטון העות'מאני (1878), הייתה רוסצ'וק מהמקומות המעטים בבולגריה שהתקיימה בהם קהילה אשכנזית נפרדת. תקנון שנתקבל ב-1920 ואישר קיום קהילה אחת בכל יישוב, הוציא מכלל זה את סופיה ורוסה, בהן בלבד נותרה בעינה החלוקה לספרדים ואשכנזים.

 

ב-1900 נכללה הקהילה היהודית ברוסה ברשימת 34 הקהילות הרשמיות בבולגריה. בית הדין הרבני של רוסה שימש כבית דין אזורי לענייני אישות, וכיהנו בו רב ושני יועצים, אחד מהם משפטן. למעמד מקביל זכו רק בתי הדין של סופיה ושל פלובדיב.

 

מוסדות צדקה ועזרה לנזקקים

 

בתקופה העות'מאנית התגבשה מערכת הסעד הקהילתית, והוקמו חברת "גמילות חסדים" וחברת "ביקור חולים". גם לאחר תום המלחמה ב-1878, נמשכה הפעילות הקהילתית. ב-1894 פעל ברוסה ארגון נשים לסעד, "קלארידאר", ובראשית המאה ה-20 הוקם סניף של בני ברית "זיגמונד ברגל".

 

בימי מלחמות הבלקן (1913-1912), מנתה הקהילה היהודית של רוסה כ-4,000 נפש (מתוך אוכלוסייה של קרוב ל-34,000 תושבים). מבין הגברים בקהילה, 317 היו מגויסים לצבא הבולגרי הלוחם. אלה תמכו ב-505 נפשות, שמוסדות צדקה שונים אספו עבורן 17,163 פרנקים צרפתיים - 44 פרנק לנפש – מהסכומים הגבוהים בכספי הסיוע שניתנו לאותה מטרה לקהילות בולגריה. הדבר מעיד על מצבם הקשה של רוב יהודי רוסה, במיוחד של אלה שיקיריהם היו בחזית.

 

באותם ימים, סייע גם ועד הקהילה המקומי למשפחות השכולות והנזקקות של החיילים היהודים, כמיטב יכולתו. ביוזמתו הוקמה גם מחלקת שדה כירורגית, בה טיפלו בפצועים מכל דת ולאום. בין שתי מלחמות העולם, סעדה חברת "מלביש ערומים" את העניים. מטבח המסופח לבית הספר העברי סיפק ארוחות לתלמידים עניים. ב-1937 הקים הוועד בית אבות.

 

חינוך והוראה

 

עד 1864 התקיים הלימוד בבית הספר, ה"מלדר" המסורתי, כמסגרת החינוך היהודית היחידה. בשנה זו, אחרי מאבקים רבים, הצליח פרנס העיר, אברהם רוזאניס, לשפר ולהרחיב את תכנית הלימודים. ללימודי הקודש צורפו הוראת העברית, דקדוק, לימודים כלליים ולימודי שפות. כך נוצר בית הספר היהודי הכללי, בו למדו לראשונה גם בנות. הוא פעל עד 1873; אז נפתחו שני בתי ספר של כי"ח ("כל ישראל חברים") – Alliance, לנערים ולנערות. בראשית המאה ה-20 נאלצה הנהלת כי"ח, בלחץ החוגים הציוניים, לסגור את בתי הספר משום שסירבו לתת עדיפות לשפה העברית ולחינוך הציוני.

 

ברוסה היו שני גני ילדים, בית ספר יסודי ופרוגימנסיה (חטיבת ביניים במינוח המודרני). ב-1920 למדו 89.7% מילדי היהודים במערכת החינוך היהודית. בשנות ה- 30 ירד מספרם ל-65.8%, כתוצאה מהעלייה בהתבוללות ומעבר ילדי האמידים לבתי ספר לא-יהודיים, ברוסה כמו במקומות אחרים בבולגריה.

 

דמוגרפיה וכלכלה

 

בשנת 1810 חיו ברוסה כ-200 יהודים. בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-19 היה מספרם למעלה מ-2,000. הם היו המיעוט הגדול ביותר בעיר, והשתלבו בכלכלה, עסקו במסחר (דגנים, שעווה, דבש, בדים וכו'), במלאכה (פחחים, חייטים, יצרני משי, זגגים), וכבעלי חנויות סדקית, קצבים וסבלים. היו גם בעלי קרקעות מעטים. באמצע המאה ה-19 היו ארבעה יהודים בעלי כרמים בסביבות העיר.

 

אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נפגעה כלכלת העיר. דוברוג'יה (Dobrudja) הדרומית, מוקד השיווק העיקרי, סופחה לרומניה. 90 משפחות יהודיות עזבו את העיר.

 

הסוחרים היהודים סבלו מתחרות עם הקמת התנועה הקואופרטיבית הבולגרית. כדי לסייע להם הוקם, בעזרת בנק "גאולה" מסופיה, קואופרטיב לאשראי "עבודה". המסחר והמלאכה המשיכו להיות מקור הפרנסה העיקרי. היו בין היהודים בעלי מפעלים בתעשיית הטקסטיל, המזון, הנייר והמתכות, וגם מעטים שהיו בעלי כלי שיט, יבואנים, סיטונאים ובעלי מקצועות חופשיים. אך מרבית יהודי הקהילה השתייכו לשכבה הגדולה של פועלים וסבלים קשי יום, שחיו בעוני ונזקקו לעזרת הקהילה.

פעילות ציונית ותרבותית

בעקבות השפעה ציונית שהגיעה מרומניה, התארגנה בעיר ב-1882 הקבוצה הציונית הראשונה בבולגריה. בסוף המאה ה-19 קמו שתי אגודות: "פרוגרס" (בהמשך שינתה שמה ל"השחר"), ו"אוניון". מטרתן הייתה הקניית השכלה, והן הקימו ספריות ולהקות תיאטרון. ב-1895 נוסד הארגון "אהבת ציון", כעבור שנה שונה שמו ל"אגריקולטורה ציון", ומטרתו הייתה הקמת מושבות בארץ ישראל. דו-שבועון, "איל אמיגו דיל פואבלו", הופיע בין השנים 1900-1893, ובו פורסם מידע על המתרחש בארץ ובעולם ומאמרים בנושאים יהודיים וכלליים כאחד.  

 

ב-1902 הקימו כמה צעירים "אגודה יהודית להתעמלות ולמוזיקה מכבי" ותוך שנה הגיע מספר חבריה למאה. ב-1905 הגדירה את עצמה כאגודה ציונית. אחרי מלחמת העולם הראשונה יזם הסניף, שפעילותו שותקה בזמן המלחמה, את חידוש פעילות סניפי "מכבי" בכל ערי בולגריה.

 

האגודה "מקרא", שנוסדה בסוף 1912, הייתה בין הראשונות שפעלו להפצת ידיעת השפה והתרבות העברית בקרב הנוער. בעקבותיה ובסיועה של האגודה, הוקמו אגודות דומות בערים אחרות. בסוף 1914 השתתפו נציגיה בוועידה לקראת הקמת איגוד ארצי של אגודות "ההסתדרות לשפה ולתרבות עברית". בזכות "מקרא" הייתה רוסה למרכז יהודי תרבותי חשוב, בה יצא לאור בשנים 1929-1926 אחד מכתבי העת החשובים של יהודי בולגריה, הדו-ירחון "אברייסקה טריבונה" (Evreiska Tribuna). האגודה ייסדה ספרייה, בשם "עברייה", והוציאה לאור ספרים בנושאים יהודיים. בין שתי מלחמות העולם פעלו סניפים של "השומר הצעיר", שראשיתו בעיר זו, בצד פתיחת הקן בסופיה, ושל "בית"ר". ב-1928 התקיימה בעיר הוועידה הארצית השלישית של "ויצ"ו". ב-1931 נקבע בעיר מושב הוועד המרכזי של "פועלי ציון", אך ב-1938 הוחלט על העברתו לסופיה. "פועלי ציון" הקימו ב-1934 את ארגון "העובד" שהכשיר פועלים ובעלי מלאכה לעלייה לארץ ישראל. בעיר הייתה גם מפלגה של "הציונים הכלליים".

 

חוג הדרמה שפעל בקהילה והציג אופרטות ומחזות ב"בית העם" ותזמורת פילהרמונית העשירו את החיים התרבותיים של הקהילה. במסגרת בית הכנסת הגדול פעלה מקהלה של אגודת "דוד", אגודת נוער של חובבי מוזיקה.

 

בין הדמויות שיהדות רוסה התברכה בהן ושמם יצא למרחוק, כדאי לציין את אברהם רוזאניס, שהוזכר למעלה, בנו, ההיסטוריון שלמה רוזאניס, המחזאי והמתרגם יוסף אברהם פאפו, והסופר, חתן פרס נובל, אליאס קנטי, שנולד וחי עד גיל שש ברוסה, אך הושפע מההווי ומהתרבות שבני משפחתו והסובבים אותו ידעו להעניק לו.

 

ברוסה הייתה פעילות יהודית-מפלגתית גם במסגרת המפלגה הקומוניסטית והסוציאליסטית. הפעילות הציונית הענפה נתקלה בהתנגדות קשה בעיקר מצד הקומוניסטים.

 

ב-1893 חיו ברוסה 2,196 יהודים, ב-1920 - 3,956 וב-1926 ירד מספרם ל-3,446 נפשות. ערב מלחמת העולם השנייה חיו ברוסה כ-3,000 יהודים.

 

תקופת השואה

 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, נגזר על יהודים בעלי נתינות זרה וחסרי נתינות לעזוב את בולגריה. באוקטובר 1940 חוקקה הממשלה את "החוק להגנת האומה", שתקנותיו הוצאו לפועל בפברואר 1941. מהיהודים ניטלו זכויות האזרח. הם נאלצו לענוד על הדש מגן דוד צהוב, בתיהם ועסקיהם סומנו בשלטים והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

 

עם כניסת הצבא הגרמני לבולגריה במרץ 1941, נלקחו גברים יהודים למחנות של עבודות כפייה. במאי 1943 גורשו יהודי סופיה לערי השדה, חלק הגיעו לרוסה. על פי צו השלטונות שוכנו בבתי היהודים. בקיץ אותה שנה נעצרה קבוצת יהודים ונשלחה למחנה ריכוז בסומוביט.

 

בעת המלחמה עברו ברוסה ספינות עם פליטים יהודים, וכל תושבי העיר, יהודים ונוצרים, הגישו להם עזרה.

 

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב-9 בספטמבר 1944. אחרי השחרור התחדשה ברוסה הפעילות הציונית. ב-1945 התקיים בעיר כנס של "החלוץ".

 

יהודי רוסה לאחר העלייה ההמונית

 

כמעט כל יהודי רוסה עלו לישראל במסגרת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה, בשנים 1950-1948.

 

בשנות ה-90 היו המוסדות היהודיים חרבים. בית הכנסת האשכנזי שימש כמחסן. בסוף שנות ה-90 שופץ המבנה, והוא משמש, כאמור, כבית העם. ב-1993 חיו ברוסה 156 יהודים, וקיימו חיי קהילה סדירים, על פי אפשרויותיהם: פגישות, הרצאות וחגי ישראל. מבנה בית הכנסת הספרדי (נוסד ב-1863) שימש בימי המשטר הקומוניסטי כנגרייה וכסטודיו של צייר מקומי. בסוף שנות ה-90 נמכר המבנה על ידי הקהילה היהודית לאגודה הפרוטסטנטית: Church of God of Prophecy, שהפכה אותו לכנסייה.

 

בבית העלמין העתיק לא נותרה אף לא מצבה אחת.

 

מקורות

 

ד"ר פנקוב & ד"ר דויקוב: ערי בולגריה

ד"ר צבי קרן: מ"ירכתי תֻגרמה" לבירת פלך הדנובה –יהודי רוסצ'וק במאה ה-19

(עבודת דוקטורט)

חיים קשלס: קורות יהודי בולגריה

מרקו פנקס: שאלון על יהודי רוסה

 

חזרה לראש העמוד