חלקה השני של ההרצאה: יהודי בולגריה בין איום להשמדה לבין התחדשות לאומית 1939-1949 מתחיל ב-9 לספטמבר, 1944 עם כניסת הצבא האדם לבולגריה ונפילת המשטר הפרו-נאצי במדינה. מלה"ע השנייה עדיין בעיצומה, אך בולגריה מצטרפת למדינות הנלחמות בגרמניה הנאצית. (הערת המערכת).
עם השחרור וכניסת הצבא האדום לבולגריה, הגיע אל היהודים מידע וצילומים מאתרי ההשמדה של עם ישראל ולראשונה היו השמועות המקוטעות שהגיעו בעבר - לעובדה מחרידה. זעזוע טראומטי פקד את יהודי בולגריה שניצלו ברגע האחרון, לנוכח אישור הידיעות על רציחת יהודי תרקיה ומקדוניה. המחשבות כי גם הם עצמם היו כפסע מאותו גורל הטרידו מחדש וגרמו לפרץ זעם נגד המשטר הפרו-פשיסטי שמוגר.
עם כניסת הצבא האדום לבולגריה לאחר 9 בספטמבר והקמת ממשלת "חזית המולדת" בהנהגת המפלגה הקומוניסטית, עמדה הקהילה היהודית על פרשת דרכים – בין שיקום והשתלבות בבולגריה החדשה, לבין ציונות, עלייה והשתלבות במאבקי היישוב להקמת מדינה יהודית. היהודים הועמדו בפני הדילמה: ראשית חדשה בבולגריה או ראשית הסוף של גולת בולגריה.
בולגריה הציעה: פיצויים ושיקום לאחר שיפור בכלכלת המדינה, שוויון אזרחי, תפקידים, השכלה חינם לצעירים, סוציאליזם.
ארץ-ישראל הציעה: שיבה לחיק העם היהודי, מאבק לעצמאות מדינית, חברה אנושית ויהודית חדשה: קיבוץ, מושב, חקלאות, עיר יהודית, כלכלה עם יוזמה פרטית, שפה חדשה, הגשמת החלום "בשנה הבאה בירושלים".
אירועי 9 בספטמבר 1944 מצאו בבולגריה קהילה יהודית פגועה, שהתרוששה מבחינה כלכלית, חסרת בסיס להתאוששות וחרדה לנוכח המציאות של סובייטיזציה של החיים בבולגריה.
שני הכוחות המרכזיים בציבור היהודי אחרי ה-9 בספטמבר 1944 היו: מצד אחד - הציונים, שהנהיגו עשרות שנים את הקהילה ונדחקו באלימות מן ההנהגה לאחר ה-9 בספטמבר; ומהצד השני - הקומוניסטים היהודים שתפסו בכוח את השלטון. שני כוחות אלה נמצאו מקוטבים בשאלה המרכזית – לאן פניה של יהדות בולגריה. רק בעניין אחד לא נחלקו הדעות ביניהם – השיקום. הדחיפות שיש להעניק לטיפול בבעיות שיקום הקיום הפיסי של היהודים לא הייתה שנויה במחלוקת, למרות שהמוטיבציה האידיאולוגית לכך, הייתה שונה. הציונים ראו בשיקום המיידי שלב הכרחי, לקראת ארגון העלייה לארץ ואילו עבור הקומוניסטים היהודים היווה השיקום, שלב ראשון לקראת התבססות היהודים בבולגריה והשתלבותם במשטר החדש. בקהילה היהודית התנהל מאבק שהלך והתעצם בין הציונים לבין הקומוניסטים היהודים - להלן האבסקציה, כלומר הסקציה היהודית במפלגה הקומוניסטית הבולגרית. המאבק התנהל בכמה תחומים:
א. השליטה על המוסדות המרכזיים והמקומיים של הקהילה היהודית ודרישת הציונים לדמוקרטיזציה של הקהילות;
ב. קביעת אופיו ומגמותיו החינוכיות של בית הספר העברי;
ג. יעדי הסיוע החומרי ליהודים, שהגיע מגורמי חוץ: האם לתמיכה במפעלים קונסטרוקטיביים להשתלבות היהודים במדינה, או סיוע רחב לנזקקים עד למציאת פתרונות עלייה;
ד. ההשפעה על הדור הצעיר;
ה. המדיניות ביחס לעלייה.
לשני הגורמים שנאבקו על הנהגת הציבור היהודי היה ברור, שהשליטה על הקהילה תלויה במידה רבה בהבטחת ההשפעה על הנוער. בחודשים הראשונים שלאחר ה-9 בספטמבר, הוכתרו מאמציהם של האבסקציה מחד ושל תנועות הנוער הציוניות מאידך, בהצלחות ארגוניות נכבדות. הנוער היהודי שהיה נלהב מתנאי החופש בהם זכה והיה צמא לפעילות חברתית והשכלתית, נהר אל מועדוני "החלוץ", "השומר הצעיר" ו"החלוץ הצעיר" וגם אל סניפי הנוער של "חזית המולדת" (Р.М.С). ברם, תוך זמן קצר גברה הצטרפות הנוער היהודי לתנועת הנוער הציונית, בהן מצא תשובה למאוויי הנעורים וגם לשאיפות הלאומיות שלו. נטישת תנועת הנוער של "חזית המולדת" על ידי הצעירים היהודים, איימה לחסום את אחד מאפיקי ההשתלבות העיקריים של היהודים במשטר החדש.
פעילי האבסקציה השקיעו מאמץ וממון רב להגברת השפעתם על הנוער היהודי, תוך שימוש במנגנון הממשלתי והמפלגתי שלהם. הם שילבו במאבקם בתנועה הציונית ובתנועות הנוער שלה, תעמולה שמטרתה הייתה להחשיד את התנועה הציונית בחוסר נאמנות למדינה ולמשטר. האשמות ופיתויים כלכליים, היו רק חלק מן האמצעים שננקטו נגד תנועות הנוער הציוניות. הפגיעה המכאיבה ביותר בהן, שאף סיכנה את בסיס קיומן והתפתחותן, הייתה מניעת העלייה, בהתערבות האבסקציה.
על רקע מדיניות הלחץ וההפחדה, שנקטה הנהגת האבסקציה כלפי התנועה הציונית, בולטת מאוד פגישת משלחת צירי התנועה הציונית בבולגריה, לקונגרס הציוני ה-כ"ב, עם גיורגי דימיטרוב (Георги Димитров) ראש הממשלה ומנהיגה הנערץ של המפלגה הקומוניסטית בבולגריה, ב-2.12.1946. הפגישה שנערכה ביוזמת דימיטרוב, הייתה ציון דרך ביחסי השלטון עם התנועה הציונית בבולגריה הקומוניסטית, גם לנוכח המאבק בין בריה"מ והמערב בשנים 1945-49 וגם על רקע הגישה השלילית של הקומוניסטים כלפי הציונות שכונתה על ידם תנועה ריאקציונית. דימיטרוב ביקש מחברי המשלחת לייצג את האינטרסים של בולגריה בקונגרס ולהדגיש את עובדת הצלתם של יהודי בולגריה ותנאי החופש והשוויון שהוחזרו להם, לאחר כינון שלטון "חזית המולדת". נציגי התנועה הציונית, ביקשו מצדם לאשר את חידוש העלייה מבולגריה ולהבטיח את מעמדה וחוקיות פעילותה של התנועה הציונית. שתי הבקשות נענו בחיוב והדבר נתפרסם בכלי התקשורת למחרת היום. נראה, שהזמנת המשלחת הציונית על ידי מנהיג בולגריה, הייתה תוצאה הגיונית מהערכת יחסי הכוחות הנאבקים על הבכורה בציבוריות היהודית. היה ברור, שרוב רובם של יהודי בולגריה, ציונים ולא ציונים, גילו עניין רב והזדהות עם שאיפת העם היהודי לאחר השואה, לבנות מולדת ולהקים מדינה. ברוח זו היו גם הברכות שהשמיע דימיטרוב באוזני המשלחת.
גם אם מטרתו העיקרית של דימיטרוב היתה שיפור תדמיתה של בולגריה בפורום הציוני העולמי - בעל ההשפעה במערב, להכרזותיו של ראש המדינה ומנהיגה הבלתי מעורער של המפלגה הקומוניסטית הבולגרית, היה ערך רב מאוד. הכרזת דימיטרוב על הסכמת בולגריה לעלייתו של כל יהודי שירצה בכך, העניקה לגיטימציה לעלייה ולתנועה הציונית. מעמדו של דימיטרוב בבולגריה בשנת 1946 והיוקרה שהוא נהנה ממנה במוסקבה כלוחם אנטי-פשיסטי וכמזכיר הקומינטרן הוסיפה משקל מיוחד לדבריו. עובדה זו לא מנעה מן האבסקציה לחדש את התקפותיה על התנועה הציונית ופעיליה, מיד לאחר שנסתיימו שני הכנסים הבינלאומיים החשובים: הקונגרס הציוני הכ"ב בדצמבר 1946 וועידת השלום בפברואר 1947.
הקומוניסטים היהודים ניהלו מאבק מלווה באיומים והאשמות נגד התנועה הציונית. ראשיה הואשמו בפילוג הקהילה, בעידוד לאנטישמיות, בחוסר לויאליות לעם הבולגרי שהציל את יהודי בולגריה, בהמרדה, בהרפתקנות ובחוסר אחריות. ראשי התנועה כונו ריאקציונרים, פשיסטים ואימפריאליסטים ונשיא ההסתדרות הציונית ויטאלי חיימוב, נכלא באשמת עסקי "שוק שחור". המאבק העיקרי התנהל נגד תנועות הנוער הציוניות, כי היה ברור לכל, שהכרעת הצעירים, להשתלבות או לעלייה, תקבע את עתיד הקהילה.
המאבק בקרב הקהילה היהודית נמשך, כשאחיזתה הציבורית של הנהגת הקומוניסטים היהודים נחלשת והולכת ואילו התנועה הציונית ותנועות הנוער שלה רושמות הישג אחר הישג. החשוב מכולם - התגברות השאיפה לעלייה וביטויי הזדהות עם הציונות ועם העם היהודי והיישוב בארץ, במאבק נגד המנדט הבריטי ולמען הקמת מדינה יהודית. כתוצאה מן הלחץ לעלייה ובעקבות החלטת הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית של בולגריה, לאפשר את עליית כל היהודים המעוניינים לצאת מבולגריה לארץ ישראל, הוסכם בין נציגי המוסד לעלייה ב' לבין ממשלת בולגריה על עלייה המונית מבולגריה. הנהגת האבסקציה נכנעה להחלטת ראשי מפלגתם, למרות שראתה בכך בגידה בהשקפת עולמה, ביחס לסיכוייה של יהדות בולגריה להשתלב במשטר הסוציאליסטי הנבנה בבולגריה. בסופו של דבר, דרשו אנשי האבסקציה, שעדיין ניהלו את הקונסיסטוריה היהודית בבולגריה, לאפשר להם לארגן את העלייה של בני עמם. אכן, גם במקרה זה שחוק עשתה ההיסטוריה עם בני האדם, כאשר בניגוד לכל היגיון, הקומוניסטים היהודים דרשו ואף קיבלו את הרשות של מוסדות המדינה לארגן את העלייה ההמונית של יהודי בולגריה בשנים 1948-49, בניגוד מוחלט להשקפת עולמם ולמדיניות התקיפה שניהלו נגד העלייה. למרבה ההפתעה, הקומוניסטים היהודים שהובסו במאבק הפנים-קהילתי "זכו" לסייע בהגשמת שאיפתם של יריביהם - הציונים. הנהגת התנועה הציונית, שראתה בעלייה את הגשמת החלום הציוני וגולת הכותרת של פעולתה במשך עשרות שנים, שיתפה פעולה באין ברירה עם הקומוניסטים היהודים בארגון העלייה ודאגה לכך, שזרם העולים לא יופסק באופן שרירותי ומפתיע.
לאחר חתימת הסכם השלום עם בולגריה ב-10 בפברואר 1947, החל תהליך מואץ שבמהלכו השתלטה המפלגה הקומוניסטית על המבנה הפוליטי והכלכלי של המדינה. הכוחות שהיוו בעבר חלופה לשלטונה של המפלגה הקומוניסטית סולקו מן הזירה הפוליטית ומפלגות האופוזיציה פורקו לאחר שהואשמו בחתרנות. התקבלה חוקה חדשה, הושלם השלב הראשון בקולקטיביזציה של החקלאות, הולאמו מפעלי התעשייה הפרטית ועוד. לחילוקי הדעות בצמרת המפלגה הקומוניסטית הבולגרית התלווה לחץ פוליטי, אידיאולוגי, כלכלי וצבאי מצד הנהגת ברית המועצות. המנהיג הקומוניסטי הבכיר וסגן ראש הממשלה טראייצ'ו קוסטוב, עמד במרכז הביקורת של סטאלין והואשם בלאומנות, בחתירה נגד מנהיגותה של מוסקבה, בחיקוי "דגם ההתנהגות" של טיטו. קוסטוב כממונה על שירותי הביטחון החשאיים, נתן את האישורים לעלייה בסוף דצמבר 1947 ולעלייה הגדולה ב-1948-49. בשמו התפרסמה גם הצהרה לפיה: "בולגריה מזדהה עם מאבקה של ישראל על קיומה ועצמאותה ומבטיחה את עזרתה במאבק זה".
למרות ההרעה שהחלה להסתמן ביחסה של בולגריה כלפי ישראל על רקע "המלחמה הקרה" ובעקבות הזדהותה של ישראל עם עמדות המערב בזירה הבינלאומית, ועל אף העובדה שבעת המשפט נגד טראייצ'ו קוסטוב הוסיפה התביעה "חטאים" רבים לכתב האשמה נגדו, חשוב לקבוע שתמיכתו של קוסטוב בעליית היהודים לא שימשה עילה להאשמות נוספות במשפט הראווה שנערך נגדו בדצמבר 1948. האיש נידון למוות ופסק הדין בוצע באותן חודש. גם כאשר טוהר שמו כעבור שבע שנים לא היה אזכור לעליית היהודים כאחד "הפשעים" שנסלחו לו. לפנינו עוד הוכחה שהגירת יהודי בולגריה לא הייתה סלע מחלוקת פוליטית או אידיאולוגית בהנהגת המפלגה הקומוניסטית (להוציא עמדת האבסקציה).
תלותה של בולגריה בברית המועצות בעשור הראשון של "המלחמה הקרה" הייתה כמעט מוחלטת. אם כן, מה הייתה עמדת ברית המועצות ביחס להגירה היהודית ממזרח אירופה בשנים 1945-46? שתיים היו מטרותיה העיקריות של ברית המועצות בקביעת יחסה כלפי יציאה המונית של יהודים מארצות מזרח אירופה ובולגריה בכלל זה, לפלשתינה:
א. ערעור מעמדה של בריטניה במזרח התיכון ושאיפתה של ברית המועצות להרחיב את השפעתה באזור לאחר מלה"ע השנייה;
ב. הרצון להפחתה ניכרת של האוכלוסייה היהודית במזרח אירופה, במטרה להקטין את העול הכרוך בשיקומה וכדי למנוע את העימות עם האוכלוסייה המקומית, עקב התביעות הצפויות על החזרת רכוש יהודי לבעליו.
בארצות שהיו בתחום השפעת ברית המועצות, התעוררו בעיות ותופעות אנטישמיות עקב שיבת היהודים ליישובים שנעקרו מהם במלה"ע השנייה ודרישתם להחזרת זכויות, רכוש ומעמד. התפתחויות אלה הדאיגו את ממשלות מזרח אירופה, הן בגלל מצבן הכלכלי הרעוע והן בגלל המתח הצפוי עם האוכלוסייה המקומית וחוסר רצונן להתמודד בשאלה זו. ממשלות מזרח אירופה העדיפו לתת ליהודים ללכת ופתרון זה עלה בקנה אחד גם עם האינטרסים של ברית המועצות. מסמך פנימי של משרד החוץ הסובייטי מספטמבר 1946 שהופנה אל סגן שר החוץ הסובייטי דקאנוזוב, מאשר זאת. בפועל, כ-300 אלף יהודים עזבו את ארצות מזרח אירופה בדרכם לפלשתינה.
לבולגריה הייתה מחויבות מוחלטת למדיניות החוץ של ברית המועצות, אך היא נזהרה שלא לפגוע בבריטניה, על ידי התרת עלייה בלתי לגאלית המונית מבולגרי,ה בטרם ייחתם חוזה השלום עמה. עם חתימת חוזה השלום בפברואר 1947, הוסר החשש והותרה העלייה הבלתי לגאלית גם מבולגריה.
נאומו של אנדריי גרומיקו באו"ם על תמיכת ברית המועצות בהקמת מדינה יהודית, הביא לשיפור רב במעמד התנועה הציונית בבולגריה ולהתפתחות מסוימת בהנהגת האבסקציה ביחס לעלייה. מנהיג היהודים הקומוניסטים - פרופ' ז'אק נתן, שהיה מתנגד תקיף לציונות, נאם באספה המונית בבית הכנסת בסופיה והודיע, ש"היישוב בארץ ישראל הוא הפרח של העם היהודי. כל יהודי שירצה להגר, יעשה זאת באופן חפשי". היה בכך שינוי גדול בעמדותיו, גם אם בסיום נאומו הכריז שלמעשה, אין ליהודי בולגריה כל סיבה לעזוב את הארץ בה נולדו.
הכמיהה לעלייה צברה תאוצה בשנת 1947. אישים מן הארץ שביקרו בבולגריה דיווחו על עוצמת השאיפה לעלייה ועל האמונה שהעלייה תתגשם. בן-ציון רזניק מסר: "ארץ ישראל הפכה לחזון הממלא את תוכן חייו של הנוער התוסס... נוכחנו לדעת שאפשר היה לחסל את גולת יהודי בולגריה אילו היו לנו האמצעים והאפשרויות לכך." חברי משלחת ההסתדרות הכללית דיווחו על התרגשות מופלאה בקרב יהודי בולגריה: "45 אלף יהודי בולגריה, אילו קיבלו הודעה שבעוד 4-5 שעות יכולים הם לעלות על ספינה ולצאת ארצה, היו עוזבים כל אשר להם ויוצאים... זה מצב מסוכן, מפני שאין סיכוי ממשי ליהודים אלה לעלות בקרוב ועלול לבוא משבר נפשי מסוכן...". יונה קוסוי הגדיר את המצב כ"סיטואציה משיחית".
האבסקציה עשתה ניסיון להפריד בין חיוב הקמתה של מדינה יהודית, לבין הסכמת בולגריה לעליית יהודים מבולגריה. חברי הפוליטביורו הבולגרי, ביניהם ואלקו צ'רבנקוב וטראייצ'ו קוסטוב, שראו בעזיבת היהודים לפלשתינה אינטרס בולגרי, הגיבו בתמיהה ושללו את נימוקי האבסקצייה. קוסטוב, שהיה יד ימינו של גיורגי דימיטרוב, סיכם את עמדתו על הצעת האבסקציה לבטל את קיומה של התנועה הציונית ברושמו: "לא מובן! בלתי הגיוני!".
הפריצה הגדולה של העלייה מבולגריה החלה בשלהי דצמבר 1947 עם עליית 420 חלוצים צעירים בשתי ספינות "הפאנים" ובפברואר 1948 - עם עליית 1,000 צעירים בספינה "בונים ולוחמים". בתוקף השינוי שחל בעמדת המפלגה הקומוניסטית של בולגריה כלפי העלייה, חל באופן הדרגתי "שינוי מאונס" גם בעמדת האבסקציה: מכוח לוחם נגד העלייה, לגורם ממתן ובולם את הרצון הגואה לעלות ולבסוף לגוף הנאבק לשלוט בארגון העלייה ההמונית.
ביוזמת התנועה הציונית החלה הרשמה של המבקשים לעלות מיד ותוך שבועות נרשמו לעלייה אלפי יהודים. שליח המוסד לעלייה - שייקה דן, נשא ונתן עם השלטונות באמצעות שירותי הביטחון החשאיים של בולגריה. מרכז המוסד לעלייה בארץ דאג לספינות, הסוכנות היהודית והג'ויינט מימנו את התשלום לממשלת בולגריה עבור כל יהודי שיצא מן המדינה והקונסיסטוריה המרכזית דאגה להרכבת רשימות העולים ולסידורי המנהלה והתחבורה אל הנמלים בבולגריה וביוגוסלביה.
תחילה נדרש כל יהודי להצטייד בדרכון, כמקובל. לאחר מכן הסתפקו השלטונות בדרכונים משפחתיים. כאשר מספר הנרשמים התקרב לרבבות ומשרדי הממשלה לא עמדו בלחץ לוח הזמנים, בוטלה הביורוקרטיה המקובלת ומשרד הפנים הנפיק דרכונים קולקטיביים עבור כמה מאות עולים, לפי הרשימות שהוגשו לו על ידי הקונסיסטוריה היהודית.
בתקופת העלייה ההמונית, מדצמבר 1947 עד מאי 1949 (כלומר במשך 17 חודשים), עלו מבולגריה 40,000 יהודים. לפני תקופה זו עלו כמה אלפי יהודים וגם לאחר מאי 1949 עד 1952 עלו כמה אלפים נוספים. אם כן, באישורה ובתמיכתה של ממשלה קומוניסטית הועברו מעל 45,000 יהודים, ממדינה בגוש המזרחי אל מדינה שהלכה והזדהתה עם המערב. כל זאת, באווירה של "המלחמה הקרה", שהחריפה בעולם בכלל ובבלקנים בפרט, בין מדינות מזרח אירופה לבין יוגוסלביה של טיטו.
לשאלה, האם היהודים נמלטו מבולגריה או גורשו ממנה, צריך להשיב: יהודי בולגריה לא נמלטו ולא גורשו. הם עלו. הפרידה מבולגריה לא הייתה קלה עבור רבים מהם, אך העולים עזבו את בולגריה לעבר ארץ ישראל, מתוך בחירה ולא מתוך חוסר ברירה. הצירוף בין השפעתם המצטברת של גורמים היסטוריים, אידיאולוגיים, פוליטיים, סוציו-אקונומיים ורגשיים, לבין נסיבות מקומיות ובין-לאומיות נוחות, הוא שחולל את העלייה ההמונית בבולגריה. העובדה, שכמעט כל יהודי בולגריה עלו בחודשים שלפני מלחמת העצמאות ובמהלכה, מאשרת את ההגדרה ההולמת עלייה זו: לא בריחה מארץ אוכלת יושביה, לא הגירה לארץ זבת חלב ודבש ולא יציאה סתם, אלא עלייה מתוך בחירה.
האם יש אופי ייחודי ל"מקרה יהודי בולגריה" בשנים 1939-49? נראה שכן. הייתה זו קרן אור זעירה באפלה. סיפורם של יהודי בולגריה בתקופת מלה"ע השנייה ובשנים שאחריה הוא סיפור עם סוף טוב. תקופה של סבל רב, רדיפות ואיום קיומי, נסתיימה בסופו של דבר באקורד אופטימי: הצלה ושחרור. גם ההמשך היה כזה: עליית רוב הקהילה מארץ בשליטה קומוניסטית בימי המלחמה הקרה והשתלבותה המוצלחת בהקמתה של מדינת ישראל, שהזדהתה עם המערב.
באפלה הנוראה של השואה, ולהבדיל, גם על רקע המלחמה הקרה בין הגושים, מהווים קורותיה של יהדות בולגריה קרן אור אמנם זעירה, אך בעלת משמעות רבה לעם היהודי ואף לאנושות. החיים גברו על המוות, ההצלה גברה על ההשמדה, הציונות והעלייה גברו על הגולה ועל הטמיעה. לנוכח האסון שפקד את עם ישראל, מהווה "מקרה יהודי בולגריה" מעין התרסה שמשמעותה - אפשר היה גם אחרת! צינה מקפיאה, התעלמות ואדישות אפיינו את יחסם של עמים שונים באירופה הכבושה על ידי גרמניה הנאצית, אל היהודים בסבלם ובאסונם.
לפני כחודש הודה ראש ממשלת צרפת בנאום פומבי, שמעצרם והסגרתם לגרמנים של רבבות יהודים - אזרחי צרפת שהובלו לאושוויץ, נעשה אך ורק על ידי המשטרה הצרפתית. היושר האזרחי והכבוד הלאומי מחייבים כל עם להודות בפשעים שנעשו על ידי מנהיגיו בעבר. כך מצפה ההיסטוריה מכל אדם ועם, המבקשים לבנות עתיד הומאני. על רקע השנאה והאיבה כלפי היהודים שהפגינו כמה עמים באירופה בחסות הנאציזם, בולטים החום והאמפטיה שאפפו את יהודי בולגריה מצד רובו של הציבור הבולגרי, למרות נחישותה האנטי-יהודית של ההנהגה הפרו-נאצית של המדינה, שלא הסתייגה מרצח היהודים, כרצח-עם טוטאלי ממניעים אידיאולוגיים. לא הכול היה דבש, אך העוקץ הוקהה והמסר ברור: אפשר היה גם אחרת והמפתח היה בידי בני האדם.
אני מודה לכם על ההקשבה.
