אמא, איני רוצה למות!

 "Mama, yo no quiero Morrir! No quiero morrir"
 אמא, איני רוצה למות!

ליל האימה בין 9-10 במרץ 1943, מאת לוסי כנרי (לבית בנוזיו).
 כתב: מוטי כנרי (בנה של לוסי)

נולדתי ב-1934 בעיר פלובדיב למשפחת בֶּנוֹזְיוֹ, אשר הייתה משפחת פליטים שנמלטה מהעיר אדירנה שבאימפריה העות'מאנית בעת מלחמות הבלקן וב-1913 ביחד עם מאות מיהודי אדירנה הגיעה לפלובדיב והתיישבה בה. אבי מרדכי, עבד בבית החרושת לטבק והצליח לרכוש בכסף רב אזרחות בולגרית. לא עלה בידי כל בני המשפחה להשיג אזרחות בולגרית ובספטמבר 1939 גורשו רבים מהם אל מחוץ לבולגריה ובכללם דודיי וסבתי. דודי נפטר מטיפוס במהלך הגירוש ולאחר תלאות רבות הצליחו סבתי ומשפחתה להגיע לארץ ישראל על גבי ספינת המעפילים רודניצ'אר ג', שהפעיל הד"ר ברוך קונפינו.

איני זוכרת את ראשית ימי המלחמה, אך זוכרת היטב את היום בו נדרשנו לענוד את "הכוכב הצהוב" ואת היום בו אבי מרדכי נלקח לעבודות כפייה ונעדר מהבית כמעט שלוש שנים. לא גרנו בשכונה היהודית "אורטה-מיזאר", אלא שכרנו יח' דיור קטנה ברובע מאראשה, ברחוב בּוּנְדוֹבְנִישְקָה בחצר ביתם של בני משפחת ניקולובה-סמילובה הנוצרים. אני ואחי משה, סבלנו חרפת רעב. לא היו מוצרי חלב ונהגתי לגרד באצבעותיי את הסיד הטבעי מהקירות ולאכול אותו. בערבים ובשעות הלילה הוטל עוצר בפלובדיב ואמי ליזה, נהגה להסיר את הכוכב הצהוב, להפר את העוצר ולעבוד בקילוף תפוחי אדמה ובצל במפעל מזון בפאתי העיר. לפעמים נהגה לקחת אותי עמה ועזרתי לה לקלף במהלך כל הלילה וכך הרווחנו עוד מעט פרוטות. שכנינו הנוצרים שאף הם סבלו ממצוקת מזון, נהגו לעזור לנו ככל יכולתם במעט המזון שהיה להם. בתם אלנה הייתה חברתי הטובה. כל הזמן הגיעו שמועות על כך שהגרמנים רוצחים את היהודים בשטחים הכבושים ו"עושים מהם סבון". פחדתי מאד מסיפורים אילו.

הסיוט החל ביום שלישי ה-9 במרץ 1943 בשעות אחר הצהריים. נשמעו דפיקות בדלת ביתנו ובפתח עמדו שוטרים בולגרים. השוטרים הודיעו לאמי שבתוך כמה שעות אמורים לגרש אותנו לפולין ומותר לנו לקחת חבילת בגדים לאדם ובה שני פריטי לבוש בלבד מכל סוג. כשהלכו השוטרים החלה אמי לבכות וקראה בשמו של אבי. מאוחר יותר אמרה לי ללבוש כמה שיותר פרטי לבוש. לבשתי שלושה או ארבעה זוגות גופיות תחתונים וגרביים, שמלה, שתי חולצות ומעיל. יהיה מאד קר שם, תלבשי עוד, נזפה בי אמי ליזה. הכנו גם ערכות כפי שדרשו השוטרים והמתנו. כנראה שנרדמתי, מכיוון שאני זוכרת שהתעוררתי בבהלה "באמצע הלילה" מדפיקות חזקות על הדלת. השוטרים חזרו והובילו אותנו רגלית לחצר בית הספר היהודי שבעיר. היה מאד קר. בחצר בית הספר כבר היו אנשים רבים, מבוגרים, נשים וילדים. היה רעש חזק של בכי, צעקות, אימהות שמחפשות את ילדיהן. הייתי אחוזת אימה ונזכרתי שוב בסיפורים על "הסבון".  "Mama, yo no quiero morir! No quiero morir", אימא איני רוצה למות! צעקתי לאמי. אל תפחדי היא אמרה לי, אני אשאר אתך תמיד.

חצר בית הספר הלכה והתמלאה והדוחק היה בלתי נסבל. היו מבוגרים שהתעלפו. בשלב מסוים ארגן הרב הראשי של פלובדיב, שמואל בנימין בכר, תפילה המונית ובסיומה קראו המתפללים "קריאת שמע" בקול צעקה מחריש אוזניים. הבוקר האיר ואנו המתנו שייקחו אותנו. ידעתי שאנו הולכים אל מותנו. אינני יודעת מה הייתה השעה המדויקת בה הגיעו אנשי המשטרה ופתחו את שערי בית הספר. המבוגרים חשבו שלוקחים אותנו לרכבות והחלו צעקות איומות ובכי נוראי, אבל לאחר מספר דקות הבינו כולם שלא יהיה גירוש. השוטרים הורו לכולנו לחזור לביתנו. הלילה הנוראי שעברתי בחצר בית הספר היהודי, נותר צרוב בנשמתי ולעולם לא אשכח אותו. חזרתי לביתי בשכונת מאראשה והתחבקתי עם אלנקה חברתי הטובה. "שמענו אתכם צועקים ובוכים", היא אמרה לי, "וגם אני בכיתי בשבילך".

לאחר האירוע לא ניסו לגרש אותנו עוד. מעט מאוחר יותר החלו הפצצות כבדות על העיר וקצת אחרי שהרוסים כבשו את פלובדיב חזר אבי מרדכי הביתה. לאחר המלחמה, חזרתי ללמוד בבית הספר היהודי ואבי חזר לעבוד במפעל הטבק. חיינו השתנו וכל שרצינו היה לעלות ארצה. יום הקמת מדינת ישראל היה יום חג עצום בפלובדיב, צעדנו בתלבושות חגיגיות והקומוניסטים הכריחו את כולנו לענוד גם עניבות אדומות. נרשמנו לעלייה לישראל ובדצמבר 1948 עלינו יחד עם רבים, לרכבת שהובילה אותנו לעיר פיומה (Fiume שבימינו נקראת Rieka, בקרואטיה). הרכבת הייתה עמוסה לעייפה, ובמשך כל הנסיעה מפלובדיב לפיומה עמדנו. אמי שהייתה בהריון, איבדה את עוברה במהלך הנסיעה לפיומה ועם הגיענו לעיר אושפזה בבית החולים. רק לאחר מספר ימים שוחררה ועלינו לספינה "קפאלוס", אשר הביאה אותנו ארצה. לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי, נסעתי עם בעלי משה לפלובדיב לחפש את בני משפחת סמילובה שסייעו לנו במהלך המלחמה. אלנקה חברתי הטובה ומשפחתה, התגוררו עדיין באותו בית ברחוב בונטובנישקה והפגישה הייתה מרגשת במיוחד. שמרנו על קשר במשך שנים ארוכות, עד שהלכה לעולמה. לפני 70 שנים ניתנו לי חיי במתנה ואני מוקירה את כל מי שתרם להצלתנו.