עיר בדרום-מזרח בולגריה: 27 ק"מ צפונית-מערבית לימבול וכ-115 ק"מ מערבית לבורגס

מדרש השם המקובל הוא מהמילה הבולגרית סליבה Sliva)), שפירושה בקירוב הוא "משתלב", וזאת משום שהעיר צמחה מתוך השתלבותם של ההרים והעמק שלרגליהם, וכן כנקודת מפגש של כמה נהרות ונחלים, כאשר כל אלה באים לידי ביטוי ביסודותיה. ראשיתה של סליבן עוד בתקופת הממלכה הבולגרית הראשונה במאה השביעית לספירה. ברבות הדורות היא שימשה עיר מבצר שהגנה על מעברי ההרים בקרבתה. במסמכים עות'מאניים מוקדמים היא מכונה איסלימייה (Islimiye) או איסליבנה (Islivne).

עוד בראשית בתקופה העות'מאנית, סליבן הייתה ידועה כעיר בעלת מלאכות זעירות מפותחות, ובמיוחד ייצור מעילי הצמר מסוג אבה(aba) . כמו כן התרכזו בה מגדלי בזים לצייד וכן שומרי המעברים – הדרבנטג'י (Derbetci). נוסע שעבר במקום כתב שב-1828 מנתה העיר כ-20 אלף תושבים.

קרבתה של סליבן למקורות מים הפכה אותה לעיר בעלת פוטנציאל תעשייתי, מהראשונות מסוגה בבולגריה שתחת השלטון העות'מאני. כאן נוסד בית החרושת הראשון בבולגריה – בית חרושת למוצרי טקסטיל, בשליש הראשון של המאה ה-19. כמו כן התפרסמה העיר בתעשיית הנשק שלה, ובמיוחד ייצרה רובים עבור הצבא העות'מאני. גידול הכבשים והפרות זירז את פיתוח תעשיות מוצרי העור והצמר וכן את מוצרי המזון בתעשיית הבשר והגבינות. כל אלה הפכו את סליבן לצומת מסחרי שנהרו אליו סוחרים רבים, לרבות כאלה שהגיעו מחוץ לגבולות האימפריה העות'מאנית.

עם תום המלחמה ב-1878 ירדה קרנה של העיר, בעיקר משום שמסילת הברזל לבוּרגַס פסחה עליה. חיבורה ב-1907 לרשת מסילות הברזל השיב את מעמדה כעיר תעשייתית, אך את מקומה כאחת מערי התעשייה המרכזיות בבולגריה היא תפשה רק אחרי 1952, עם השלמת מסילת הברזל הבלקאנית.

ב-1884 מנתה אוכלוסיית העיר כ-21 אלף תושבים; ב-1940 כ-34 אלף וב-1992 מנתה 106 אלף נפש. הגידול המתמיד הוא סימן מובהק לפיתוח הכלכלי שידעה העיר.

הקהילה היהודית

מעט מאד ידוע לנו על תולדות היהודים בסליבן. יש אזכורים בודדים בספרי השאלות והתשובות (שו"ת) על סוחרים שעברו בסליבן או כאלה שמוצאם היה משם, אך לא נמצאו עדויות לתיאור של חיי קהילה מסודרת. לראשונה אנו קוראים על יהודים הקשורים באופן כזה או אחר עם סליבן בשלהי המאה ה- 18. סביר להניח שבראשית המאה ה-19 הייתה קיימת קהילה קטנה בעיר, אך כאמור, אין פירוט על מוסדותיה או על חיי קהילה תקינים מאותה העת.

עדות מוצקה ראשונה היא זו מ-1835, עת הגיעו לעיר פליטים יהודים מאדירנה, בעקבות שריפה גדולה שהתחוללה שם והותירה רבים ללא קורת גג. אז גם הוזכר הרב של יהודי סליבן, ר' משה אלצייג. עוד רבנים ודיינים שהיו בעיר הם ר' יוסף דאנון ורחמים אליעזר הלוי. בעת מלחמת 1878-1877 נמלטו רוב היהודים לאדירנה. הנותרים סבלו מהנוצרים הבולגרים וכן מחיילי הצבא הרוסי שכבש את העיר. אין בידינו פרטים על מעשי שוד, ביזה או רצח שיהודי סליבן סבלו מהם, כפי שהיו בערים סמוכות: קרלובו, קזנליק או סטרה-זגורה. מהמפקד שנערך לאחר המלחמה, בשנת 1879, עולה שבעיר חיו כ-100 יהודים, אך שוב, אין בידינו פרטים על חיי הקהילה ומוסדותיה באותה עת. ברור שרבים מהנמלטים שבו לעיר משום שבמפקד שנערך תשע שנים מאוחר יותר, ב-1888, נמנו בה כבר 626 יהודים.

ב-1893 פעל בעיר ארגון נוער יהודי בשם "מאנסיביס". ב-1894 הקימו תלמידי הגימנסיה למסחר ארגון תרבותי יהודי.

בסוף המאה ה-19 החלה בסליבן פעילות ציונית. בשנות ה-90 הוקם סניף של הארגון הציוני "כרמל" שמרכזו בפלובדיב.

ב-1900 הופיעה קהילת סליבן ברשימת 34 הקהילות המאורגנות בערי בולגריה.

בתחילת המאה ה-20 נוסדו ארגוני סעד, ביניהם "ביקור חולים". ב-1902 הוקמה לשכת בני ברית "גאולה", שהגישה עזרה לנצרכים ותמכה בבעלי מלאכה וסוחרים זעירים. הייתה גם אגודה יהודית לחיסכון ולעזרה הדדית.

בראשית המאה ה-20 אירעו התפרצויות אנטישמיות. עלילת הדם בבורגס גרמה להתפרעויות אנטישמיות גם בסליבן. ב-1905 נפתח סניף של "מכבי" .

במלחמות הבלקן (1913-1912), מנתה הקהילה היהודית 1,000 נפש (מתוך 10,200 תושבי העיר). מבין הגברים בקהילה, 73 גויסו להילחם בצבא הבולגרי. חיילים אלה תמכו ב-183 בני משפחה, ומוסדות צדקה שונים הצליחו לאסוף עבורם 1,730 פרנקים צרפתיים, שהם 9.5 פרנק לנפש בלבד.

בשנות מלחמות הבלקן ומלחמת העולם הראשונה (1918-1912) חדל "מכבי" מפעילות, וחידש אותה רק ב-1920. הקהילה היהודית הפעילה גן ילדים ובית ספר יסודי. ב- 1920 למדו כל הילדים היהודים, כ-50 במספר. ב-1926 היה מספרם 63.

"מכבי" ארגן פעילות ספורטיבית ותרבותית וגם חוגים לדרמה. שיא פעילותו היה בשנים 1930-1928, במהלכן היו חברים בו כמעט כל הצעירים היהודים בעיר. באותה תקופה פעלה גם אגודה להפצת התרבות הלאומית והשפה העברית. בין שתי מלחמות העולם נפתחו גם סניפים של התנועות "השומר הצעיר", "פועלי ציון" "ויצ"ו" ועוד. בכפר קטן מחוץ לעיר, במשקו של איכר יהודי, הכשירו עצמם חלוצים לעלייה לארץ ישראל.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בסליבן כ-800 יהודים.

תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, נגזר על היהודים בעלי נתינות זרה וחסרי נתינות לעזוב את בולגריה. באוקטובר 1940 חוקקה הממשלה את "החוק להגנת האומה" שתקנותיו הוצאו לפועל בפברואר 1941. מהיהודים ניטלו זכויות האזרח. הם נאלצו לענוד על הדש מגן דוד צהוב, בתיהם ועסקיהם סומנו בשלטים והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

עם כניסת הצבא הגרמני, במרץ 1941, נלקחו גברים יהודים למחנות עבודת-כפייה.

במאי 1943 גורשו כ-20,000 מיהודי סופיה לערי השדה, וחלקם הגיעו לסליבן. על פי הוראת השלטונות שוכנו המגורשים בבתי היהודים. המזון היה מועט, חופש התנועה של היהודים במקומות ציבוריים הוגבל והוחרמו מהם מכשירי רדיו וכלי רכב.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב-9 ספטמבר 1944. בסוף המלחמה חיו בסליבן כ-850 יהודים. רובם עלו לישראל במסגרת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה, בשנים 1950-1948.

במפקד שנערך במאי 1949 נמנו 117 יהודים שנותרו בסליבן. נכון לתחילת שנות האלפיים, חיים בעיר כ-40 יהודים.

מקורות

ד"ר פנקוב & ד"ר דויקוד: ערי בולגריה

ד"ר צבי קרן: ממצאים יהודיים בבולגריה בתקופת האימפריה העות'מאנית

ח. קשלס: קורות יהודי בולגריה "מכבי" בולגריה

א.ס. מוסקונה: שאלון על יהודי סליבן

חזרה לראש העמוד