עיר השוכנת כ-100 ק"מ מערבית לעיר הנמל בורגס, על שתי גדותיו של הנהר טונג'ה (Tundja)

 

ימבול יושבת על חורבות היישוב התרקי קבילה, מבצר שחוזק ע"י פיליפ מוקדון (אביו של אלכסנדר). מאוחר יותר קמה על יסודות אלה העיר ימפוליס, שממנה נגזר שמה הנוכחי. בסמוך אליה, 14 ק"מ דרומה, מצויים עדיין שרידי החומה שבנו מלכי בולגריה כחיץ ומגן מפני פלישות הצבאות הביזנטיים. זו החומה הארוכה ביותר בתחומי בולגריה, באורך של 131 ק"מ, שנבנתה בתקופת הממלכה הבולגרית הראשונה (1018-608). עם הכיבוש העות'מאני, במאה ה-14, התיישבו בעיר מוסלמים רבים, שהיוו עד 1878 את רוב האוכלוסייה.

עיקר פרנסתם מצאו תושבי העיר במסחר: גרעינים, צמר, שעורה, דבש, גבינות ובהמות. היעד המרכזי לסחורות אלה היה אדירנה הסמוכה והבירה העות'מאנית איסטנבול.

כבר ב-1875 עברה בימבול מסילת הברזל מנובה-זגורה וב-1890 המסילה הגיעה עד בורגס, דבר שהעצים את חשיבותה הכלכלית של העיר ואת גידולה של האוכלוסייה: ב-1880 נמנו בעיר כ-11,000 תושבים; ב-1964 כ-53,000; וב-1992 - למעלה מ-92,000 תושבים. בסוף המאה ה-20 עיקר כלכלתה של העיר עמדה על תעשייה: תעשיית מזון, מפעלי טבק וטקסטיל וכן תעשיית מכונות ומוצרים כימיים.

 

הקהילה היהודית

יהודים רומניוטים ישבו בימבול עוד לפני הכיבוש העות'מאני. זאת אנו יכולים להסיק מקיום שכונה ובית כנסת באיסטנבול בשם "יאמבולו", המעיד על כך שהועברו לשם יהודים מעיר זו אל הבירה החדשה, לאחר שזו נכבשה ע"י מחמד השני "הכובש" (1446-1944;1481-1451), בשנת 1453. היהודים שהובאו בכוח אל איסטנבול הכבושה כונו "סורגון" – "מובאים בכפייה". כך או כך, הדבר מעיד שבימבול חיו יהודים עוד לפני המאה ה-14, אך אין לנו ידיעות בדוקות ממתי או מאין באו.

על פי מסורות שונות, היהודים הראשונים הגיעו במאה התשיעית, בימי הממלכה הבולגרית הראשונה. בעת כיבוש העיר על ידי העות'מנים, ב-1396, הייתה כבר במקום קהילה יהודית רומניוטית.

 

היהודים הראשונים עסקו במסחר בעורות, בבשר, בחלב ובגבינות. הודות להתפתחות הסחר הפנימי בימי השלטון העות'מאני, נכללה העיר בין מרכזי הסחר החדשים. הופיעו בה בעלי מלאכה וסוחרים יהודים.  

באמצע המאה ה-15 הגיע לימבול הרב שמואל פרנס מווידין, מחבר "ספר הזיכרון", והוא כיהן כרב העדה הרומניוטית בלבד. אין פרטים על ארגון הקהילה במאות ה-15 וה-16, אך, כאמור, יש עדויות על קיומה.

משלהי המאה ה-15 התגוררו היהודים מצד אחד של נהר הטונג'ה, החוצה את העיר, ומהצד השני, הבולגרים. ברובע היהודי גרו גם הטורקים – המוסלמים. חלוקה זאת נשארה בעינה עד עליית היהודים לישראל, אחרי קום המדינה.    

ב-1835 התיישבו בעיר יהודים שהגיעו מאדירנה, בעקבות השריפה הגדולה שהייתה שם.

עם כניסת הצבא הרוסי ב-1877, בעת מלחמתם נגד האימפריה העות'מאנית, נטשו היהודים זמנית את העיר. עם שובם, התארגנה הקהילה מחדש. על פי מפקד מ-1880 גרו אז בעיר 606 יהודים.

ב-1900 נכללה עירם ברשימת 34 הערים שבהן התקיימו קהילות מאורגנות.

 

בימי מלחמות הבלקן (1913-1912), מנתה קהילת ימבול 1,600 נפשות (מתוך כלל 15,750 התושבים). מבין הגברים היהודים, 167 היו מגויסים לצבא הבולגרי. הם תמכו ב-280 בני משפחה. עבור אותם נזקקים, הצליחו ארגוני צדקה שונים לאסוף 5,200 פרנקים צרפתיים – 18.5 פרנק לנפש. הסכום הגבוה יחסית לנפש מעיד על מצבה הקשה של השכבה הענייה של הקהילה.

 

מוסדות הקהילה כללו בית עלמין, "חברה קדישא", בית כנסת ו"ביקור חולים". משנות ה-30 של המאה ה-20 ועד לעלייה ההמונית לישראל, בשנים 1950-1948, כיהן כרב הראשי של העיר הרב פינטו, שנפטר בארץ.

משנות ה-60 של המאה ה-19 התחנכו ילדי העיר היהודים במסגרת "מלדר", בית ספר מסורתי. השכלה כללית יכלו לרכוש הילדים בבית ספר לבנים של "כי"ח" (כל ישראל חברים), עם פתיחתו ב-1881. למדו בו עם פתיחתו 117 תלמידים ובתכנית הלימודים נכללה גם הוראת בולגרית ועברית. בימי מלחמת העולם הראשונה נפתח בית ספר יסודי יהודי, שהוחזק על ידי הקהילה. באותה תקופה היו בימבול כ-1,000 יהודים.

 

כמו במקומות אחרים, נפגעו גם יהודי ימבול מגל האנטישמיות שפגע בערי בולגריה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. ב-1894 הייתה עלילת דם ויהודי שהואשם ברצח נידון לשלוש שנות מאסר. באותו עשור פורסמו בעיר שתי חוברות אנטישמיות, אחת מהן תחת השם "משפחת רוטשילד". עיתון אנטישמי, "אוטזיב", החל אז בהופעתו. התפרעויות אנטישמיות פגעו בקהילה שוב ב-1903.

 

אל המפרנסים היהודים, שרובם עסקו במסחר ובמלאכה, הצטרפו מראשית המאה

 ה-20 בעלי מקצועות חופשיים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה קמה תנועת קואופרציה בולגרית, שפגעה קשות בכלכלה היהודית. בעזרת הג'וינט ובנק "גאולה" מסופיה הוקם ב-1930 בנק קואופרטיבי לאשראי - "מזרח", שסייע לסוחרים ולבעלי המלאכה היהודים.

 

פעילות ציונית

ביקור הרצל בבולגריה ב-1896 חיזק את ההתארגנות הציונית. באותה שנה נוסד הארגון "אבן ציון", ועד 1919 הגיע מספר חבריו ל-150. אגודת "מכבי" נוסדה ב-1909 והגדירה את עצמה אגודה ציונית לספורט. באותה שנה ערכו נציגיה, יחד עם נציגים מפלובדיב ופזרג'יק, סיור באימפריה העות'מאנית ועזרו להקמת כמה סניפים בה.

 

בימי מלחמות הבלקן ומלחמת העולם הראשונה הופסקה פעילות "מכבי" והיא חודשה אחרי המלחמה. פעולתה התרחבה והתעשרה, והסניף קיים חוג לתרבות, חוגים למוזיקה ותזמורת. ב-1925 התקיים בימבול כנס מחוזי של "מכבי".

לפני מלחמת העולם הראשונה הייתה ימבול אחת מעשר הערים שבהן היו קיימות אגודות להפצת התרבות העברית על ידי הרצאות ולימוד עברית. בסוף 1914 השתתפו נציגי כל האגודות בכנס שמטרתו הייתה הקמת איגוד ארצי של האגודות; "ההסתדרות לשפה ולתרבות עברית".

 

ההשפעה הציונית גברה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ועד נשים שהתארגן אחרי המלחמה היה פעיל במיוחד באיסוף תרומות למוסדות הציוניים. בשנות ה-20 נוסד סניף של התנועה הרוויזיוניסטית וב-1932, בחווה על יד העיר, הכשירו את עצמם חלוציה לקראת עלייתם ארצה. באותה עת הקימה גם תנועת "השומר הצעיר" את הקן שלה בעיר. נציגים מימבול השתתפו בוועידה שהתקיימה ב-1930 בסופיה להקמת ארגון של "פועלי ציון". בבחירות למוסדות היהודיים (ועדי בתי הספר ובתי הכנסת) שנערכו כל שלוש שנים בכל קהילות בולגריה, זכו הציונים ברוב בשנים 1923 ו-1926. החל ב-1929 נחלש כוחם וב-1932 זכו מתנגדיהם ברוב.

 

ב-1920 למדו במערכת החינוך היהודית של הקהילה 102 ילדים, שהיו 96% מאוכלוסיית התלמידים היהודים. בהשפעת ההתבוללות פחת מספר התלמידים בחינוך היהודי. על פי נתונים מ-1926 למדו באותה שנה 65 ילדים יהודים בבית הספר היסודי היהודי.

בספטמבר 1939 חיו בימבול 1,193 יהודים. 

 

תקופת השואה

באוקטובר 1940, אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, חוקקה ממשלת בולגריה את "החוק להגנת האומה", שתקנותיו הוצאו אל הפועל בפברואר 1941. היהודים חויבו לענוד סימן צהוב, דמוי כפתור או מגן דוד, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

 

במרץ 1941 נכנס הצבא הגרמני לבולגריה. גברים יהודים גויסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות פרך, והוחזקו במחנות ריכוז לעובדי כפייה.

 

במאי 1943 גורשו כ-20,000 מיהודי סופיה לערי השדה, חלקם הגיעו לימבול. השלטונות הורו לשכן את המגורשים בבתי היהודים בלבד. תנאי החיים היו קשים אבל יחס האוכלוסייה הבולגרית היה אוהד.

 

אחרי המלחמה השתלבו היהודים במציאות החדשה. רבים היו חברים במפלגה הקומוניסטית ומילאו תפקידים ציבוריים.

במקביל התחדשה הפעילות הציונית, מפלגות ציוניות חידשו את פעילותם, "מכבי" התארגנה מחדש וחבריה היו פעילים בארגון הקהילה היהודית, והתחדשה גם פעילות המפלגות הציוניות, בעיקר "השומר הצעיר" ו"פועלי ציון".  

 

על פי נתונים מ-1945 היו אז בימבול 1,076 יהודים. אחרי קום המדינה עלו רובם ארצה במסגרת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה, בשנים 1950-1948. במפקד של מאי 1949 נותרו בימבול 333 יהודים.

 

ב-1948 מכרה הקונסיסטוריה היהודית את בית הכנסת, שנבנה ב-1896, לצבא והוא הפך למחסן. ב-1971 קנתה עיריית ימבול את המבנה ולאחר ששופץ ושוחזר, הוסב לגלריה לאמנות. מתחתו נתגלו שרידים של בית כנסת עתיק. בית המרחץ, שהיה ליד בית הכנסת, מאכסן מפעל שיתופי לייצור נעליים. בית הספר, שגם הוא נבנה סמוך לבית הכנסת, הורחב ושופץ וממשיך לשמש כבית ספר לילדים בולגרים.

 

בית הקברות הישן חוסל ולא נשתמרה בו אף מצבה. ב-1972 נפתח אמנם בית קברות חדש, אך לא הועברו אליו מצבות מבית הקברות הישן.

 

בראשית שנות ה-2000 חיו בעיר כ-90 יהודים.      

מקורות

ד"ר פנקוב & ד"ר דויקוב: ערי בולגריה
חיים קשלס: קורות יהודי בולגריה
ד"ר צבי קרן: ממצאים יהודיים בבולגריה בתקופת האימפריה העות'מאנית
ספר מכבי בולגריה בהוצאת החוג ע"ש אלברטו קיוסו ת"א 1976
לוי מאיר, תל אביב: שאלון על יהודי ימבול
שבתאי בכר, ימבול: שאלון על יהודי ימבול

רליצה אוזונובה, סופיה: פרטים על קהילת ימבול

 

חזרה לראש העמוד