וראצה Vratsa |
|||
בימי הביניים נקראה וראטיצה (Vratista). ראשיתה כעיר מבצר עות'מאנית, על הצטלבות דרכים שבהן נעו שיירות סוחרים וכוחות צבא. בעיר נערכו ירידים, והיא הייתה מרכז לעיבוד מתכות שנכרו בהרים הסמוכים. עד המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לרוסיה (1878-1877) הייתה למקום חשיבות אסטרטגית. אחרי המלחמה ירדה חשיבותו, ושבה ועלתה עם הנחת מסילות הברזל סופיה-לום (1913) וסופיה-וידין (1923), שעברו בוראצה, והתפתחותה של תעשייה כימית ותעשיית קרמיקה, חשמל וצנרת. בשנות ה-50 של המאה ה-20 הפכה וראצה לאחת מיצרניות המזון והיין הגדולות במדינה. בסוף שנות ה-90 מנתה אוכלוסיית העיר כ-80,000 תושבים.
הקהילה היהודית
מתעודות בארכיון המקומי עולה, כי ראשוני היהודים הגיעו לוראצה בשנות ה-60 של המאה ה-19 – לאחר מלחמת קרים, היינו, מאוחר ביחס לקהילות יהודיות אחרות בבולגריה. ראשונים באו מעט יהודים מסופיה, ואחר כך מפלבן (Pleven). רוב הבאים עסקו במלאכות: פחחות, סנדלרות וחייטות. מיעוטם היו סוחרים נודדים.
בימי מלחמת 1877-1878, הואשמו היהודים באהדה לשלטון העות'מאני. בעשור האחרון של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 סבלו יהודי וראצה מפגיעות אנטישמיות. בשנים 1892-1890 נאשמו שני יהודים לשווא ברצח, ובולגרי אחד נחשד בשיתוף פעולה עמם. משפטם נערך בעיר גורנה אוריחוביצה (Gorna Oriyahovitsa) כדי למנוע התפרעויות. הנאשמים זוכו, הרוצח האמיתי נמצא, והתברר שביצע את הפשע כדי להסית נגד היהודים. רבים מיהודי העיר נטשו את בתיהם. על רקע המשפט התפרסם ספרו של הרב הראשי של בולגריה, ד"ר דנקוביץ': "היהודים והדם", שעורר הדים בציבור הבולגרי. התפרעויות שהיו בלום ב-1904 גרמו לפגיעות גם בוראצה. ב-1877 בקירוב חיו בעיר כ-200 יהודים. מספרם פחת, ובמפקד שנערך ב-1904 נמנו כ-100 יהודים, אולם אין בידינו כל ידיעות על מוסדות הקהילה היהודית. במלחמות הבלקן (1913-1912), מנתה הקהילה היהודית כ-80 נפש. שמונה גברים היו מגויסים לצבא הבולגרי, ואלה תמכו בעשר משפחות. כעזרה לאותם נצרכים, גייסו מוסדות צדקה מחוץ לבולגריה סכום של 200 פרנקים צרפתיים למשפחות המגויסים. אחרי העלייה ההמונית מבולגריה לישראל, בשנים 1950-1948, נמנו במפקד של 1949 28 יהודים בווראצה. בראשית שנות האלפיים לא נותרו יהודים במקום. מקורות: ד"ר פנקוב & ד"ר דויקוב: ערי בולגריה ח. קשלס: קורות יהודי בולגריה ד"ר
|
|||
|
|||
