וידין - Vidin

עיר נמל על נהר הדנובה בצפון-מערב בולגריה, סמוכה לגבול סרביה במערב ולגבול רומניה בצפון, כ-200 ק"מ צפונית-מערבית לסופיה

 

וידין היא אחת מערי בולגריה בעלת ההיסטוריה הארוכה ביותר. יש בה שרידים מהשבטים הקלטיים (המאה השלישית לפנה"ס), מהתקופה הרומית, כאשר הם קראו לעיר הזאת בונוניה (Bononia) ומאוחר יותר, מהממלכות הבולגריות, הראשונה והשנייה, כאשר שליטיה כינו אותה בדין (Bdin). השם הנוכחי ניתן לה על ידי היוונים, בתקופה הביזנטית. משנת 1360 זו בירתה של הממלכה הבולגרית, עד לכיבוש העות'מאני ב-1396, המסמל את נפילתה הסופית של הממלכה הבולגרית תחת השלטון החדש – העות'מאני. בכל התקופות וידין ידועה כעיר מבצר, בשל מיקומה על עיקול נהר הדנובה. חשיבותה עלתה במיוחד תחת השלטון העות'מאני, שחיזק את מבצרה והפך אותה למרכז המנהלי והאסטרטגי של הסנג'ק – המחוז. בשנות השלטון הארוכות של האימפריה העות'מאנית, הייתה וידין בעלת חזות אוריינטלית בעלת רוב מוסלמי גדול. המצב השתנה לאחר התבוסה ב-1878. רבים מהבולגרים מהסביבה הקרובה ואף ממרחקים הגיעו לעיר ושינו את המצב הדמוגרפי לטובת האוכלוסייה הנוצרית. וידין אמנם איבדה את חשיבותה האסטרטגית וערך הנמל שלה ירד, אך מסילת הברזל שחיברה אותה עם מרכזים שונים בבולגריה וראשיתו של תיעוש מודרני –  בעיקר בתחום התעשייה הכימית, הביאו לצמיחה הכלכלית של העיר ובהמשך, לגידול דמוגרפי: מ-13,714 תושבים ב-1880 ל-18,507, בשנת 1926. בשנת 1985 תושבי העיר מנו כ-62,500 נפשות. לקראת שנות האלפיים חלה ירידה ניכרת במספר התושבים – עד כדי כ-35,000 נפש, בעיקר בשל אבטלה גואה וסגירת רוב המפעלים שהיו בעיר.

 

הקהילה היהודית:
בסוף המאה ה-19 גילה הרב הראשי של בולגריה, ד"ר מרדכי גרינוולד, מצבה בווידין ועליה המילה "אנאניס", כנראה מהמאה השנייה. ד"ר גרינוולד סבר שמדובר בשם יהודי, משום שהופיע גם על מצבות בבית עלמין עתיק שנתגלה בחפירות ברומא, אך הדבר לא הוכח כוודאי.

 

ראשוני היהודים היו רומניוטים - תושהי האימפריה הביזנטית, שהובאו עוד בימי הממלכה הבולגרית השנייה (1187-1396) כדי לבנות את המבצר, ואליהם הצטרפו סוחרים ובעלי מלאכה יהודים. וידין היא אחת מארבע הקהילות הרומניוטיות לאורך הדנובה. יש הסוברים, שיהודים הגיעו לווידין כבר בשנת 679, בימי ייסוד הממלכה הבולגרית הראשונה, אך הוכחות מוצקות לכך לא נמצאו. באמצע המאה התשיעית, "תור הזהב" של הממלכה הבולגרית הראשונה (שהתקיימה בתקופה 1018-608) התיישבו בוידין, כנראה, סוחרים יהודים ויוונים, אך לגבי היהודים אין הוכחות שהתיישבותם הפכה לקבע. היו אלה בעיקר עוברי אורח, שסחרו בין ערי הדנובה. עם ייסוד הממלכה הבולגרית השנייה, בסוף המאה ה-12, עודדו השליטים הבולגרים התיישבות סוחרים מאיטליה ומחוף הים האדריאטי, ביניהם גם יהודים. במחצית השנייה של המאה ה-14 הצטרפו לקהילה פליטים יהודים שגורשו מהונגריה. במסמך של הקהילה מ- 1376 מסופר כי ליהודים הייתה אוטונומיה מלאה וכי קיבלו יחס טוב מצד המלוכה. "תקנות קהילת וידין 1377", שקבעו כללים לבעיות היום-יום של בני הקהילה, העלו את יוקרתה. מקור יהודי נוסף לחיי קהילה מסודרים בווידין (שנקראה אז בדין - Bdin) הוא השו"ת (שאלות ותשובות) של רבי שלמה הכהן משנת 1377. הוא מספר על קהילה מאורגנת המורכבת מיהודים רומניוטים ואשכנזים. הרב הרומניוטי באותה תקופה היה משה "היווני" (כינוי המאשר את מוצאו הביזנטי). בנו, רבי דוסה בן-משה "היווני", ידוע כאחד ממפרשי התורה המוקדמים ביותר באימפריה העות'מאנית. חיבורו "פירוש ותוספת על פירוש רש"י על התורה" התפרסם ב-1429.

נפילת העיר בידי העות'מאנים ב-1398 ציינה את סוף הממלכה הבולגרית השנייה.

תחת השלטון החדש נהנו היהודים מחופש כלכלי והצטיינו במסחר. העיר, הממוקמת בצומת דרכים בין האימפריה, לצפון אירופה ולמערבה, הפכה למרכז מסחרי.

 

הקהילה היהודית התחזקה כשהגיעו המהגרים מבוואריה במאה ה-15, פליטי הונגריה בתחילת המאה ה-16 ובעיקר מגורשי ספרד מראשית המאה ה-16. היהודים הרומניוטים נטמעו בין הספרדים. במחצית המאה ה-17 היו בווידין שני בתי כנסת: ספרדי ואשכנזי, שבראשית המאה ה-18 התמזגו לאחד. בתקופה זו כיהנו ברבנות ר' דוד שבתאי ונטורה מחבר "נהר שלום"(1774) ואליהו ונטורה מחבר "כוכב שביט"(1799). רוב הרבנים הגיעו לוידין - עיר הגבול, מקהילות אחרות אחרות, בעיקר מהמרכזים הגדולים: סלוניקי, איסטנבול ואדירנה. היו גם כמה רבנים שהגיעו מסופיה. 

המלחמות הרבות שבהן הייתה מעורבת האימפריה העות'מאנית פגעו גם ביהודי העיר.

 

בשלהי המאה ה-16 כבשו את העיר צבאות הונגריה. רוב היהודים נמלטו לניקופול ולפלבן, הנותרים נרצחו. ב-1598, בימי חילופי שלטון באימפריה העות'מאנית, נכבשה העיר זמנית על ידי הנסיך הוואלאכי, מיכאיי "האמיץ". בסוף המאה ה-17 כבשו האוסטרו-הונגרים את העיר. המצב החריף במיוחד במאה ה-18 בעת המלחמות בין האימפריות האוסטרו-הונגרית, הרוסית והעות'מאנית. במהלך אותן מלחמות עלתה העיר תכופות באש, ופנקסי הקהילה הושמדו. חלק מן היהודים נטשו וחזרו מאוחר יותר, בשוך הקרבות וכעבור זעם. בראשית המאה ה-19, השתלט על האזור המושל של וידין, פזבנט אוע'לו, שמרד בשלטון המרכזי. בתוך העיר פרצו קרבות והקהילה היהודית, שהייתה בין הקורבנות הראשונים של הבוזזים, הלכה ודעכה. קהילות פלובדיב, פלבן וסופיה התגייסו לעזרת יהודי העיר. באותה תקופה החלו חוגגים בקהילה "פורים ד'וידין" בד' באדר, לציון הצלת היהודים מידי אותו מושל. בשנים אלה של תחילת המאה ה-19, זרמו פליטים רבים מווידין אל העיר שהחלה צוברת כוח והייתה לחשובה בערי הדנובה - רוסצ'וק (היא רוסה). במחצית הראשונה של המאה ה-19 נכבשה וידין לסירוגין על ידי הרוסים והוואלאכים. מקצתם של היהודים חזרו ומצאו מקלט ברוסצ'וק, אך רבים מהם לא שבו יותר לוידין. ב-1877/8, בימי מלחמת רוסיה והאימפריה העות'מאנית, נפגעה הקהילה מהפגזות הרוסים שהיו מחוץ לעיר וממעשי השוד של הצבא העות'מאני והמשתמטים ממנו - מבית. עם זאת, הרוסים והאוכלוסייה הנוצרית-בולגרית ראו ביהודים משתפי פעולה עם העות'מאנים ושוב נאלצו רבים מיהודי וידין לנטוש אותה.

 

השלטון העות'מאני הסתיים בשנת 1878 ובולגריה קיבלה עצמאות. ב-1900 נמנתה וידין ברשימת 34 הקהילות היהודיות הרשמיות בבולגריה.

בתחילת המאה ה-20 היו עלילות דם אנטישמיות בכמה ערים בבולגריה. ב-1904, למשל, היו התפרעויות נגד היהודים בלום (Lom) ורבים נמלטו לוידין. הנוצרים בוידין קיבלו אותם בעוינות ורק התערבות ראש הכנסייה מנעה הפרות סדר.

בבולגריה העצמאית (החל מ-1878) המשיכו היהודים לעסוק במסחר ובמלאכה. החל מראשית המאה ה-20 עלה מספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים.

 

במלחמות הבלקן (1913-1912) מנתה קהילת יהודי וידין 1,225 נפשות (מתוך אוכלוסייה כללית של 16,387 תושבים). מבין הגברים בקהילה, 253 גויסו לצבא הבולגרי. אלה תמכו ב-333 בני משפחה. עבור אותם בני משפחה, אספו קרנות עזרה שונות 3,616 פרנקים צרפתיים (כ-11 פרנק לנפש).

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נוסדה הקואופרציה הבולגרית, אשר פגעה במסחר היהודי. בעזרת מוסדות יהודיים, ה"ג'וינט" ובנק "גאולה" מסופיה, הוקם קואופרטיב "תחייה", שתמך בסוחרים היהודים.

 

ראשית הציונות:

בראשית המאה ה-20 החלה בוידין פעילות ציונית. בשנים 1907-1906 פעל ארגון "ציון". ב-1905 הוקם סניף "מכבי" וב-1908 צורפה אליו תזמורת בת 23 נגנים. בסוף מלה"ע הראשונה פעלה אגודת "ההסתדרות לשפה ולתרבות עברית". הסניף חדל לפעול לאחר שרבים מחבריו נפלו במלחמות הבלקן ובמלה"ע הראשונה. ב-1919 התארגן הסניף מחדש וב-1921 סייע בהקמת סניפים בערים שכנות.

בין שתי מלחמות העולם קמו בווידין תנועות נוער, ביניהן "השומר הצעיר", "בית"ר" וסניף של "ויצ"ו" (הוקם ב-1926). בקרב הקהילה יצאו לאור עיתונים רבים, ספרים ופרסומים ציוניים, בלאדינו ובבולגרית.  

היהודים בוידין היו פעילים במפלגות הבולגריות הדמוקרטיות וגם במפלגה הקומוניסטית. היו ביניהם גם מתנגדים לציונות. אחת לשלוש שנים התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לוועדי בתי-כנסת ולבתי ספר. הבחירות בוידין שיקפו מחלוקות ומתיחות בין הציונים ללא-ציונים.

 

בית הספר המסורתי, ה"מלדאר" (Meldar) היה המסגרת החינוכית היחידה עד 1876. באותה שנה הוקם בית ספר כי"ח (כל ישראל חברים - Alliance). בית ספר נוסף הוקם על ידי אגודת "עזרא" של יהודי גרמניה. בשנות ה-20 הוקמו גן ילדים ובית ספר יסודי, בהם לימדו ודיברו עברית. התלמידים העניים אכלו במסעדה שהוקמה בבית הספר ביוזמה פרטית. על פי נתונים מהתקופה, 92.7% מילדי היהודים למדו במערכת החינוך היהודי.

עם ארגוני הסעד נמנו "ביקור חולים", קופת הצדקה "מחזיקי חסד" ו"מלביש ערומים". בעיר פעלו "חברה קדישא" ושני בתי עלמין: ישן - מן המחצית השנייה של המאה ה-19 וחדש - מראשית המאה ה-20, סמוך לבית הקברות הנוצרי.

בית הכנסת המרכזי, מן הגדולים והמפוארים בחצי האי הבלקני, נחנך ב-1903, דוגמת בית הכנסת הגדול בווינה.

ב-1893 חיו בווידין 1,546 יהודים. ערב מלה"ע השנייה חיו בעיר למעלה מ-2,000 יהודים. הרב האחרון שכיהן בעיר לפני המלחמה, היה אברהם בכר.

 

תקופת השואה: 
עם פרוץ מלה"ע השנייה בספטמבר 1939, נגזר על יהודים בעלי נתינות זרה וחסרי נתינות לעזוב את בולגריה. באוקטובר 1940 חוקקה הממשלה את "החוק להגנת האומה", שנכנס לתוקף בפברואר 1941. מהיהודים ניטלו זכויות האזרח. הם נאלצו לענוד על דש הבגד מגן דוד צהוב, בתיהם ועסקיהם סומנו בשלטים והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה. עם כניסת הצבא הגרמני לבולגריה, במרץ 1941, נלקחו גברים יהודים ע"י הצבא הבולגרי, למחנות של עבודות כפייה.

בשנת 1943 גיבשו הגרמנים בשיתוף פעולה מלא עם ממשלת בולגריה, תכנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות המוות. ראש הכנסייה של וידין, המטרופוליט נאופיט, השתתף במאבק לביטול הגזרה, ביחד עם ראשי הכנסייה בסופיה ופלובדיב והתכנית לא יצאה לפועל. במאי 1943 גורשו יהודי סופיה לערי השדה ורבים הגיעו לווידין ועל פי צו השלטונות שוכנו בבתי היהודים. בין הפרטיזנים והאסירים הפוליטיים שהוצאו להורג ע"י המשטר הפשיסטי בבולגריה, היו גם יהודים מוידין.

 

בולגריה שוחררה מהמשטר הפשיסטי הפרו-נאצי ב-9 בספטמבר 1944. אחרי השחרור חיו בוידין כאלף יהודים. כמעט כולם עלו לארץ ישראל במסגרת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה, בשנים 1950-1948. ב-1949 נותרו בעיר 17 משפחות יהודיות.

מ-1990 ואילך:
ב-1991 חיו בווידין פחות ממניין יהודים, רובם נשואים בנישואי תערובת.
בשנות ה-90 הוחל בשחזורו ובשיקומו של בית הכנסת הגדול, שחרב כולו. העבודות התעכבו בשל חוסר תקציב ולמעשה פסקו. בניין בית הספר היהודי, הסמוך לבית הכנסת, שימש כמבנה מגורים, אך גם הוא חרב בסוף המאה ה-20. מיצירות האמנות של קהילת וידין נשאר ספר תורה בסגנון אוסטרו-הונגרי, המצוי בסופיה.

בשנים 1996-1994 נערכו מיפוי, ניקוי וצילום של בית העלמין היהודי בווידין מטעם אוניברסיטת תל אביב, בראשותו של ד"ר צבי קרן וצוות מדע בולגרי. זו הייתה, למעשה, פעולת הצלה, במסגרתה תועדו למעלה מ-900 מצבות. מאוחר יותר, רבות מהמצבות שנותרו נותצו או נלקחו לשימוש משני. על שטחו של בית הקברות הקודם, שחדלו לקבור בו בסוף המאה ה-19, הוקמה שכונת מגורים. חלק מהמצבות ששרדו הועברו לבית העלמין הנוכחי. מצבה אחת, מן היפות והשלמות שנותרו, מצויה בחצר ביתם של דיירים בולגרים, שביתם נבנה על השטח בו עמד אותו בית עלמין. המצבה, העשויה שיש לבן, היא משנת 1851, ועליה שמו של המנוח: הצעיר יעקב בן נסים כלב. היא כתובה בלאדינו. מאז 1978 נערכות הקבורות בחלקה נפרדת בבית הקברות הכללי.    

  

מקורות:
ד"ר פנקוב & ד"ר דויקוב: ערי בולגריה;
חיים קשלס: קורות יהודי בולגריה;
ד"ר צבי קרן: ממצאים יהודיים בבולגריה בתקופת האימפריה העות'מאנית;
קהילת וידין - מאמר ב- Études Balkaniques  ;
רנטה אנדראבה: וידין: ארכיון העיר וידין;  מלכה פרחי, בת-ים: שאלון על יהודי וידין.

רצ"ב: רשימת הגברים (מעל גיל 13) בוידין בשנת 1894.