פלבן - Pleven

עיר מחוז בצפון מרכז בולגריה. כ-50 ק"מ דרומה לנהר הדנובה וכ-170 ק"מ מערבית לסופיה

 

מיקומה במישורי הדנובה הקנה לעיר חשיבות הן במובן הכלכלי-חקלאי והן כצומת חיוני לדרכי המסחר שעברו בה עוד מהתקופות הקדומות. כך, למשל, עבר דרכה נתיב המסחר מחוף הים האדריאטי, לסקופייה, פלבן, רוסצ'וק (רוסה של ימינו), בוקרשט ומוסקבה. דרכי בולגריה החשובות המתנקזות בעיר הן אלה המגיעות אליה מסופיה, רוסה, וידין, סבישטוב, לובץ', אוריאחובו ועוד.

 

פלבן קמה על חורבותיה של העיר התרקית סטורגוזיה, שנבנתה על חורבותיו של יישוב כפרי בשם פלבן. חוקרים רבים סבורים שהשם בא מהמילה הסלבית פלֶבֶל- צמח, וזאת בשל הצמחייה העבותה באזור. כפרים ועיירות רבים באזור נושאים שמות הקשורים בעצים, שיחים וצמחים, מסיבה דומה. האזכור הראשון בתעודות לשם העיר הוא מהמאה ה-13, בעת הממלכה הבולגרית השנייה. עם הכיבוש העות'מאני סבלה האוכלוסייה הבולגרית סבל רב ורבים הושמדו או עזבו את העיר. ברבות הימים החלו כפריים מהסביבה להתיישב בעיר ומתעודות עות'מאניות מן המאה ה-16 עולה שפלבן היא עיר-מחוז המרכזת מלאכות שונות ומסחר ער. ב- 1596 נכבשה העיר ע"י הנסיך הוואלאכי מיכאיי ויטיאזול והועלתה באש. בשנות ה- 60 של המאה ה-19, כאשר פלבן הייתה שייכת ל"פלך הדנובה", מנתה אוכלוסייתה כ-8,000 תושבים.

אופייה של העיר, כמרבית ערי בולגריה בתקופה העות'מאנית, היה בעל חזות אוריינטלית, ומספר רב של מסגדים היו פזורים בה.

 

עיקר פרנסתם של תושבי העיר עד 1878 היה ממלאכות זעירות כגון: פרוונות, תעשיית מעילים מבד אבה, סנדלרות, עבודות נחושת וכיוצא באלה – כולם תחת ארגון גג של עשרה איגודים מקצועיים – אֶסְנַף בטורקית. פלבן, כאמור, שימשה גם צומת מסחרי בשל מיקומה והדרכים שהתנקזו אליה. בעיקר היו ידועים הירידים למסחר בדגנים ובבהמות דוגמת פרות, כבשים וסוסים.

 

ב-1871 מנתה העיר כ-17 אלף תושבים. במלחמת 1878-1877 היה לפלבן מקום מרכזי בבלימת הצבא הרוסי. לאחר מצור של מספר חודשים וקורבנות רבים משני הצדדים, נאלץ הצבא העות'מאני להיכנע, דבר שפתח את הדרך אל עבר אדירנה ואיסטנבול הבירה. בתום אותה מלחמה, התפתחותה של פלבן הייתה מהירה: ב- 1926 הגיעו לעיר כפריים רבים ומסילת הברזל סופיה-רוסה, שעברה בעיר תרמה לחשיבותה הכלכלית. ב-1934 מנתה אוכלוסיית העיר כ-32 אלף תושבים; ב-1956– 58 אלף וב-1992 – 131 אלף נפש.

 

עיקר הכנסתה של העיר הוא מייצור המזון על סוגיו: מוצרי בשר, תעשיית שימורים, בתי חרושת לסיגריות, ייצור ושיווק יינות ומוצרי חלב. כן התפתחו בעיר תעשיית המכונות לסוגיהן, מוצרי הדלק ותעשיית הפטרוכימיה.

 

הקהילה היהודית

על פי מקורות אפיגרפיים שונים וספרות השאלות והתשובות (שו"ת), יש עדויות כי פלבן היא אחת מהערים שחיו בהן קהילות יהודיות עוד לפני הכיבוש העות'מאני במאה ה-14. ראשוני היהודים היו הרומניוטים, אותם יהודים שחיו עוד בתקופת הממלכה הבולגרית הראשונה והשנייה. הם נקראו כך משום שהעות'מאנים כינו את האימפריה הביזנטית רוּם, מכאן שאלה היו למעשה יהודים ביזנטינים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס", משום ששפת דיבורם הייתה יוונית.

 

ההיסטוריון רוזאניס טוען שראה עוד בראשית המאה ה-20 שרידי מצבות עתיקות של יהודים מן המאה ה-14. כיום אין זכר לממצאים אלה, אך בספרות השאלות והתשובות עולים נושאים שונים הקשורים ביהודי פלבן (פלבנא בלשונם של הרבנים מאותה תקופה), המעידים שבעיר הייתה קהילה עם מוסדות וארגון פנימי כבר בראשית המאה ה-15, כאשר לצד היהודים הרומניוטים היו גם יהודים אשכנזים, שהגיעו מבווריה ומהונגריה.

 

בכתביהם של הרבנים ר' יוסף קארו, שמואל די מדינה, תם בן יחיא ואחרים, מופיעות שאלות בנושאי ירושות, נשים עגונות, הלוואות לגויים ועוד נושאים מנושאים שונים, שאותם רבנים ענו לרבני פלבנא כשהשיאו להם עצות כיצד לפתור את הבעיות שעמדו בפניהם.

 

מאותה ספרות של שאלות ותשובות עולה הפרופיל הכלכלי והחברתי של הקהילה במאות ה-15 וה-16. היהודים בפלבן עסקו רובם במסחר זעיר, תעשיית בדים, שהצבא העות'מאני רכש מהם את עיקר הייצור עבור חייליו. מתוך כך עולה התחרות בין אורגי פלבנא היהודים לאחיהם בסלוניקי, דבר שבסופו של דבר הוסדר ע"י הרב והפוסק החשוב בדורו (המאה ה-16), שמואל די מדינה, לטובת יהודי פלבן.

 

עם בוא הנחשול של יהודי ספרד אל ערי בולגריה דרך המרכזים באיסטנבול, סלוניקי ואדירנה, הגיעה גם אל פלבן קבוצה גדולה של הפליטים מחצי האי האיברי.

 

המפגש הראשון בינם לבין קודמיהם, הרומניוטים והאשכנזים-ההונגרים, לווה במאבקי כוח וויכוחים על השוני בענייני פולחן, אך ר' יוסף קארו, שאליו הופנו שאלות רבות בנושא זה, פסק לא פעם שעל אף שהתושבים היהודים הראשונים בעיר הם הוותיקים –  יש לקבל את מנהגי החדשים הבאים מספרד, משום שהם הרוב ועל פיהם יישק דבר.

 

ברבות הימים נטמעו היהודים הרומניוטים וכן אלו שהגיעו מאשכנז (בווריה) והונגריה בקרב יהודי ספרד, שהיוו את רוב הקהילה היהודית של פלבן.

 

ב-1596 נכבשה העיר ע"י הנסיך הוואלכי מיכאיי "האמיץ", כפי שצוין לעיל. היהודים סבלו קשות ורבים נלקחו בשבי, כך שהיה צורך לגייס הון עתק על מנת לפדותם. אסונות נוספים שפקדו את הקהילה היו השריפות, שלא פעם כילו את בתיהם ואת בתי הכנסת השונים, של הרומניוטים, האשכנזים והספרדים. היות שהבנייה באותם ימים הייתה מעץ, השריפות התפשטו במהירות והיו קטלניות.

 

ב-1794 כבש את העיר המורד בשלטון העות'מאני, מושל וידין פזבנט עות'מאן- אוע'לו. רבים מיהודי פלבן נסו אל סופיה עד שהעיר חזרה תחת השלטון החוקי. המסורת מספרת שמעט מן היהודים שנותרו בעיר ידעו להגן על עצמם בנשק מפני פורעי החוק שסובבו בעיר.

 

פלבן שימשה לא פעם עיר מקלט ליהודי ערי הדנובה: רוסצ'וק, סיליסטרה או ניקופול, במיוחד בעת שמגפות הדבר או הכולירע השתוללו שם.

 

עד תום השלטון העות'מאני, מעטים הנתונים הדמוגראפיים על יהודי פלבן. מתעודות עות'מאניות אנו יודעים שבאמצע המאה ה-16 היו בעיר כ-100 יהודים. (בסופיה באותה עת נמנו כ-120 יהודים). ב-1860 נמנו בעיר קצת למעלה מ-200 יהודים, מכך עולה שהצמיחה הדמוגראפית במשך כ-300 שנה לא הייתה גדולה במיוחד בקהילת פלבן. מיד בתום מלחמת 1878-1877 ירד מספר היהודים ל-148, דבר שניתן לזקוף לקשיי המלחמה שידעה העיר. במפקד שערכה ממשלת בולגריה ב-1880, גדל מספרם לכדי 420 נפשות.

 

בשנים 1913-1912, בימי מלחמות הבלקן, מנתה הקהילה היהודית 500 נפשות (מתוך 21,140 של כלל האוכלוסייה). מבין הגברים בקהילה, 63 גויסו לצבא הבולגרי להילחם. חיילים אלה תמכו ב-104 נפשות, ומוסדות צדקה שונים אספו בעבורם סכום של כ-3,600 פרנקים צרפתיים, שהם 34.5 פרנק לנפש.

 

ב-1920 מנתה קהילת פלבן קרוב ל-700 יהודים. מספרם גדל עד קרוב ל-2,000 ערב מלחמת העולם השנייה. לאחר העלייה הגדולה ב-1949 נותרו כ-150 יהודים בעיר. ב-1999 נמנו בקהילת פלבן כ-100 איש, ביניהם רבים בנישואי תערובת.

ב-1900 נכללה פלבן ברשימת 34 הקהילות היהודיות הרשמיות בבולגריה.

 

בשנת 1927 היה בעיר בית ספר יהודי אחד, בן ארבע כיתות שלמדו בו 28 תלמידים. בראשית המאה ה-20 שטף גל אנטישמיות את בולגריה. פלבן הפכה למרכז של תעמולה אנטישמית בבולגריה והופיעו בה חוברות אנטי יהודיות שהופצו בכל הסביבה. הסורים הוציאו חוברת "אויבינו הכלכליים –  היהודים". גם חוברת אנטישמית שהודפסה בווידין נפוצה בעיר.

 

התעוררות ציונית

בהשפעת "חובבי ציון", קמו בפלבן ארגונים ציוניים שמטרתם רכישת אדמות והתיישבות בארץ ישראל. בשלהי המאה ה-19 נוסד סניף של "כרמל", ארגון ציוני שמרכזו ישב בפלובדיב. חוג "מקרא" (שהפך ב-1920 לסניף של "ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית") היה מרכז של פעילות תרבותית. ב-1920 נוסד סניף של "מכבי" בפלבן. ב-1925 התקיים בעיר כנס מחוזי של סניפי "מכבי".

 

בשנות העשרים והשלושים פעלו בפלבן מפלגות ציוניות, כגון "הציונים הכלליים", המפלגה הרוויזיוניסטית ו"פועלי ציון". הנשים פעלו במסגרת "ויצ"ו". כן נוסדה תנועת "השומר הצעיר" בסוף שנות העשרים. אחת לשלוש שנים התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לוועדי בתי כנסת ובתי ספר. במשך שנות העשרים זכו הציונים בפלבן ברוב.

 

הכלכלה היהודית, שהייתה מבוססת בעיקר על מסחר ומלאכה זעירה, נפגעה אחרי מלחמת העולם הראשונה בגלל הקמתה של התנועה הקואופרטיבית הבולגרית. בעזרת סיוע הבנק "גאולה" מסופיה, הוקם ב-1929 בנק קואופרטיבי "אחדות" לאשראי, לתמיכה בסוחרים ובבעלי המלאכה. הבנק העניק לוועד הקהילה סיוע להקמת בית ספר עברי.

 

עד ימי מלחמת העולם השנייה הייתה קיימת גם קבוצת כדורגל "הכח", שהשתתפה בליגה העירונית.

 

עיקר תפקידה של מועצת הקהילה בשנים עד פרוץ מלחמת העולם השנייה היה איסוף מסי הקהילה –  "ההערכה", שנקבעו על פי מצבם הסוציאלי של יחידי הקהילה. כמו כן הנפיקו האנשים הנבחרים תעודות לידה, נישואין או פטירה וכן טיפלו במוסדות היהודים השונים: בית הכנסת, בית הספר וכיוצא באלה.

 

ערב מלחמת העולם השנייה היו בקהילה בית כנסת ראשי אחד, בית ספר יהודי ו"חברה קדישא".

 

תקופת השואה

 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, נגזר על יהודים בעלי נתינות זרה וחסרי נתינות לעזוב את בולגריה. באוקטובר 1940 חוקקה הממשלה את "החוק להגנת האומה" שתקנותיו הוצאו לפועל בפברואר 1941. מהיהודים ניטלו זכויות האזרח. הם נאלצו לענוד על הדש מגן דוד צהוב, בתיהם ועסקיהם סומנו בשלטים והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

עם כניסת הצבא הגרמני לבולגריה במרץ 1941, נלקחו גברים יהודים למחנות של עבודות כפייה.

 

במאי 1943 גורשו כ-20,000 מיהודי סופיה לערי השדה. כ-2,000 מהם הגיעו לפלבן.

 

כאשר הובלו יהודי סופיה לפלבן, שוכנו רובם בבתי היהודים ובבתי הספר ומיעוטם אצל משפחות בולגריות. כל הארגון והטיפול היה בידי רשויות הקהילה. אליהם הצטרפו גם פליטים מקאזאנלאק וערים אחרות, שגורשו מסיבות צבאיות. על פי הוראות השלטונות שוכנו הפליטים בבתי היהודים. הקהילה הקימה ועד שדאג לעזרה חומרית ובשעת הצורך זייף תעודות והציל חיי אדם.

 

ב-1944 הועברו אל הפרוור קאיילְקה אסירים ממחנה ריכוז במרחק ארבעה ק"מ מהעיר, ביניהם כאלה שנעצרו ב-1943, עת הפגינו נגד גירוש יהודי סופיה לערי השדה. תנאי המעצר היו קשים. בשריפה שפרצה נספו עשרה עצורים ועשרות נוספים נכוו.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב-9 בספטמבר 1944. אחרי השחרור התחדשה הפעילות הציונית. יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל היה יום חג להמוני היהודים. בשנת 1948 חיו בעיר כאלף יהודים. רובם עלו לישראל במסגרת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה, בשנים 1950-1948.

 

עקב השינויים שחלו בעיר בעת המשטר הקומוניסטי נהרסו מוסדות הקהילה היהודיים, ולמעשה לא נותר דבר מהשכונה היהודית. על חורבות בית הכנסת עמד בשנות ה-90 של המאה ה-20 בניין הדואר המרכזי. מבניין בית הספר לא נותר זכר. מבית הקברות הישן לא נותרה אף מצבה אחת. בבית העלמין, שראשיתו מסוף המאה ה-19, רוב המצבות היו בלתי ניתנות לקריאה או לפענוח.

 

מקורות:

 

שלמה רוזאנים: פלבן, 1928

ד"ר צבי קרן: ממצאים יהודיים בבולגריה בתקופת האימפריה העות'מאנית

ד"ר פנקוב & ד"ר דויקוב: ערי בולגריה

דורה בנימין צמח: שאלון על יהודי פלבן

חזרה לראש העמוד

עבור לתוכן העמוד