טרנובו - Târnovo

עיר בצפון-מערב בולגריה

 

העיר הייתה בירתה של הממלכה הבולגרית השנייה, שנוסדה ב-1186. השליט, שהיה מעוניין בפיתוח המסחר בעיר, העניק זכויות לסוחרים זרים, ביניהם ליהודים, שהתרכזו בעיר הבירה והפכוה למרכז שקיים קשרי מסחר עם קונסטנטינופול, אלכסנדריה, גנואה, ונציה ועוד.

 

קהילה יהודית הייתה בבירת בולגריה העתיקה, בימי הממלכה השנייה (1396-1186). שם, כמו בערים אחרות באותה תקופה, התגוררו היהודים בשכונה נפרדת, בפאתי העיר – "אברייסקה מחלה" – השכונה היהודית, שם שנשמר עד מלחמת העולם הראשונה. הם קברו את מתיהם בבית עלמין משלהם.

 

בתקופת המלך אסן (Assen) השני (1241-1218) נהנו יהודי הבירה מחופש פעולה. בעת בניית מסילת הברזל (בראשית המאה ה-20) נמצאה מצבה מן המאה ה-13 שנשאה שם של יהודי, ומכאן ההנחה שהיה בית עלמין יהודי במקום. היהודים נהנו מחופש פעולה מלא, אבל במחצית השנייה של המאה ה-14 נרדפו על ידי הכנסייה וב-1360, באסיפת האצולה של העיר ובתמיכת המלך איבן-אלכסנדר (Ivan-Alexander, 1371-1331), היה אף ניסיון, שלא הצליח, לגרשם מן העיר. באותה עת התרחשו בעיר הפרעות ראשונות נגד יהודים בבולגריה, שלא התפשטו מחוץ לבירה, אך, כאמור, גורשו היהודים מן העיר, נאסרה עליהם השיבה ומאז לא גרו יהודים בטרנובו. על פי מידע שונה, כנס כזה לא נערך כלל וכל רצונם של אלה שפרסמו את המקור היה להכפיש את היהודים. המקור שפרסם את דבר הרדיפות והגירוש היה מקור כנסייתי!

 

פרשה מעניינת הכורכת את שני העמים היא נישואיו של המלך הנזכר איבן-אלכסנדר עם היהודייה שרה (תמרה). כדי לשאתה, גירש המלך את אשתו הנוצרייה. כלתו החדשה התנצרה ושמה היה מאז תיאודורה. שרה-תיאודורה הייתה בת למשפחה יהודית מיוחסת. בנם מאותם נישואים – איבן-שישמן (Ivan-Shishman), היה המלך האחרון של בולגריה שישב בבירתו טרנובו הגדולה – Veliko Tărnovo. פרשה זו היא הוכחה נוספת לקיומם של יהודים בעלי עמדות בכירות, שיכלו לבוא ולצאת בארמון המלוכה. קשה להניח שהמלך היה נושא אישה מפשוטות העם, מה גם נוכרייה! כמו כן, אין זה סביר שמלך אשר קידש לו אישה מקרב הקהילה היהודית במקום, ייצא בשצף-קצף נגד בני עמה, יחרים רכושם ויגרשם מן העיר. אותם נישואים באו לחזק את קשרי המסחר של ממלכתו עם היהודים הביזנטים בקונסטנטינופול, שהיו להם קשרים אמיצים עם יהודי בירתו.

 

ב-1389 מרד איבן-שישמן בעות'מאנים ששמו מצור על עיר הבירה וב-1393 כבשו אותה. קיימת מסורת, ללא תיעוד כלשהו, בדבר בוגדנותם של יהודי העיר, משום שאחד מביניהם מסר את העיר למצביא העות'מאני שצר עליה למעלה משלושה חודשים. בבואו לקבל את הגמול על מעשהו, ציווה המפקד העות'מאני לערוף את ראשו בהפטירו: "זה הפרס לבוגדים; היום הסגיר את עירו, מחר יבגוד בנו". הגוויה הושלכה לבור ומאז כל נוצרי שעבר שם השליך אבן ואמר "מקולל יהיה לעד!". תל האבנים שנוצר מכונה: "ז'ידוב גרוב" (Jidov Grob) – קבר היהודים.

 

לאחר הכיבוש העות'מאני נעלמו היהודים מטרנובו ומסביבתה, אם כי יש עדויות על "קהל טרנובו" באיסטנבול, אשר הגיעו אל הבירה בתור סורגון (Sürgün), שפירושו: העברת תושבים בכוח מרחבי האימפריה לבניית הריסותיה של איסטנבול, לאחר כיבושה מידי הביזנטים (1453). במקורות עות'מאניים נאמר, שרבים מ"קהל טרנובו" חזרו אל עיר מולדתם ועסקו במסחר ובחלפנות, שנים רבות לאחר שזו נכבשה. סביר להניח, שאלה לא שבו להתיישב בעיר, אלא עסקו, בעידוד השלטונות, בפיתוח כלכלתה של האימפריה העות'מאנית, בהיותם קשורים בקשרי מסחר עם העיר שנאלצו לעזוב.

לאחר מלחמת רוסיה-האימפריה העות'מאנית, התכנסה בעיר ב-1879 האסיפה הלאומית המכוננת הראשונה, שאישרה את הסעיפים בחוקה המעניקים חופש דת וזכויות אזרחיות מלאות לכל התושבים, ביניהם ליהודים. בין הצירים לפרלמנט היה גם הרב הראשי, ר' גבריאל אלמוזלינו.


מאז ראשית המאה ה-20 לא מתגוררים יהודים בטרנובו.


מקורות

ד"ר צבי קרן: ממצאים יהודיים בבולגריה בתקופת האימפריה העות'מאנית

 

חזרה לראש העמוד

 

עבור לתוכן העמוד