עלייה בשנים 1939 - 1941

14/04/2020

 

 כתב: ישראל איזי אלמוג

עלייה בשנים 1939-41

 

שנת 1939 שהייתה השנה האחרונה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, מאופיינת בבולגריה ובאירופה כולה בתחושת סכנת מלחמה גדולה המתקרבת ובאה בעקבות עליית היטלר לשלטון. רדיפת היהודים שהחלה בגרמניה הנאצית, התפשטה במדינות שהיו בנות בריתה של גרמניה. הרדיפות עוררו בקהילות יהודיות באירופה, ביניהן בולגריה, פחד מפני האסון הממשמש ובא ורצון לעלות לא"י בכל דרך אפשרית. אך מכיוון שדרכי העלייה הלגאלית היו חסומות, אלא ברשיון רשמי של ממשלת המנדט ("סֶרטִיפִיקָאט") הדרך האפשרית היחידה לעלייה הייתה דרך "עלייה ב'", כלומר, עלייה בלתי לגאלית.

 

נמלי הים השחור של בולגריה – וארנה ובורגס (Varna, Burgas) החלו לשמש נמלי מעבר לפליטים יהודים מאירופה בדרכם לארץ, בכלי שייט שהחלו את מסעם מחוץ לבולגריה – על נהר הדנובה, או מנמלים אחרים בים השחור. לפעמים עגנו עגינת ביניים להצטיידות בווארנה או בורגס. באותן הזדמנויות ניסו פעילי עלייה בבולגריה להעלות הספינות גם מעפילים מארץ זאת. היו אלה בעיקר חלוצים ו/או יהודים שהיו תושבים קבועים בבולגריה, שהמשטרה הוציאה נגדם צווי גירוש בגלל היותם חסרי אזרחות בולגרית. המשטרה השתמשה באיומים כלפי המגורשים כדי לאלצם לעלות ולא בחלה באמצעים אלימים כדי להעלותם על ספינות המעפילים.

בפרק זה נעסוק בהפלגות של עלייה בלתי לגאלית ("עלייה ב' ") משני סוגים:

1.   הפלגות שהתחילו באחד מנמלי בולגריה, בהם גם כל המעפילים עלו על הספינות. בקטגוריה זאת נופל רק מפעלו של ד"ר קונפינו, שיסופר בהמשך;

2.   ספינות שהחלו את הפלגתן בנמלים מחוץ לבולגריה, ואשר עגנו בנמלי בולגריה כדי להצטייד בכל הדרוש להן למסע. תוך כדי כך גם העלו מספר מעפילים מבולגריה, בדרך כלל כמה עשרות בלבד (חוץ ממקרה "דאריין 2" שיסופר להלן). גם סיפורן של אותן ספינות יסופר.  

 

מפעל העלייה הפרטי של ד"ר קונפינו
בימי המלחמה רוב דרכי העלייה נחסמו ופרט למקרה אחד שיפורט בהמשך (הספינה "דאריין 2") המוסד לעלייה ב' (להלן: "המוסד")  שבראשו עמד שאול אביגור, לא סייע לעלייה בלתי לגאלית מבולגריה. היו לכך שתי סיבות:  א. המוסד חשש מתמיכה במארגני עלייה פרטיים כדוגמת ד"ר קונפינו, מחשש שמא המניע העיקרי ליוזמתם היא עשיית ממון;  ב. החל מפרוץ המלחמה ב-1 לספטמבר 1939 מיתן מאד את עלייה ב' בעקבות הסיסמה שקבע בו-גוריון: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם (בגרמניה הנאצית) כאילו לא היה "הספר הלבן", ועלינו לעמוד נגד "הספר הלבן" (המגביל את העלייה) כאילו לא היתה מלחמה.
רופא העיניים ד"ר ברוך קונפינו, יליד בולגריה, היה עסקן ציוני נלהב, סגן נשיא אחת המפלגות הציוניות החברות בהסתדרות הציונית בבולגריה - הציונים הכלליים. הוא חש שעם עליית היטלר לשלטון סכנת קיום ממשית מרחפת על יהודי אירופה והאמין בלב שלם שהפתרון היחיד הוא העלייה. ד"ר קונפינו הקים ארגון פרטי לעלייה ב', דרכו הוציא לפועל בשנים 1939-40 שבע הפלגות לארץ בספינות שרכש או חכר. מקור המימון להפלגות היו כספים שהמעפילים שילמו בעד כרטיסי הנסיעה. חלק גדול מהמעפילים בהפלגותיו היו יהודים מהונגריה וסלובקיה, בעקבות שיתוף פעולה הדוק שרקם עם העסקן הציוני ההונגרי, אקוש אפשטיין. ההפלגה השביעית והאחרונה במפעל ההעפלה של ד"ר קונפינו התקיימה בדצמבר 1940, בספינת המפרשים "סלבדור". ההפלגה הסתיימה באסון: הספינה התרסקה וטבעה בים השיש, לא רחוק מאיסטנבול, בסערת חורף קשה. 352 מעפילים היו על הספינה, מתוכם 235 אבדו במצולות ו-117 ניצלו. בספינות של ד"ר קונפינו עלו בסך הכל 2,659 מעפילים. כ-1,400 מתוכם היו מבולגריה. רוב היתר היו כאמור מהונגריה ומסלובקיה. לפרטים על ההפלגות: לוח 1 המצורף.

 

"טייגר היל"
הייתה אוניית קיטור גדולה למשא (80 מ' אורכה) שנבנתה בסקוטלנד בשנת 1887. האוניה נחכרה ביוון ע"י המוסד, עם קברניט וצוות יווני. מסעה החל ב-17 ביולי 1939 מנמל וארנה בבולגריה, שם הוכנה וצוידה ע"י סוכן המוסד, שרלו אשכנזי. מווארנה הפליגה האונייה לקונסטנצה שברומניה, שם היה עליה לאסוף את עיקר נוסעיה. בווארנה עלו על דאריין 52 מעפילים מבולגריה, ביניהם חלוצים ומגורשים חסרי אזרחות. מעפילי בולגריה היו הישג במו"מ בין שרלו אשכנזי לבין הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי בולגריה. בקונסטנצה עלו על האוניה כ-800 מעפילים, מתוכם 650 חלוצים מפולין והיתר – מעפילים מרומניה.
הורדת המעפילים בחופי הארץ הסתבכה:
במקור תוכננה ההורדה ע"י מעבר המעפילים לאוניה קטנה יותר – "פוסיידון", מחוץ למים הטריטוריאליים של הארץ וזאת כדי לעקוף את ההסגר הבריטי וגם כדי לא להסתכן במעצר האוניה החכורה. ההורדה תוכננה באזור החוף מול עתלית.  לאחר שחלק מהמעפילים עברו ל"פוסיידון" התברר שהאוניה הקטנה אינה מספיק יציבה והמעפילים הוחזרו לטייגר היל. בשלב זה החליט רב החובל היווני שעליו להפליג לביירות כדי להצטייד בפחם.
בביירות הצטוו אנשי המוסד שעל האוניה להעלות עוד 600 מעפילים מצ'כיה שהיו באוניית המעפילים "פרוסולה", שהייתה תקועה בביירות. רב החובל היווני סרב לבצע את ההוראה ומהארץ נשלח ע"י המוסד איש הים של ההגנה, כתריאל יפה, כדי להחליף את רב-החובל היווני. (ביוני 1941 פיקד כתריאל יפה על כ"ג יורדי הסירה שנשלחו ע"י ההגנה לחבל בבתי הזיקוק בטריפולי - מבצע שנערך במסגרת שיתוף הפעולה עם המודיעין הבריטי. סירת הכ"ג וכל נוסעיה נעלמו ולא נודע מה עלה בגורלם).בביירות הועלו 600 נוסעי "פרוסולה" על הטייגר היל שהמשיכה לחופי הארץ כשעליה כ-1,400 מעפילים. האוניה ניסתה להוריד את המעפילים מול גבעת נָבִּי יוּנֶס (הגבעה הגבוהה שבחוף אשדוד) אך הבריטים שעקבו אחריה, ירו עליה מספינת משמר וסיכלו את המהלך. מהירי נהרגו 2 מעפילים ו-15 נפצעו. רב החובל, כתריאל יפה, הצליח לתמרן את האוניה בחזרה לים.

לאחר כל התלאות, החליטה מפקדת ההגנה בצעד הפגנתי להנחית את האוניה בחוף ימה של תל-אביב. האוניה הונחתה בכוונה תחילה על שירטון חול ב-1 לספטמבר 1939, היום בו פרצה מלחמת העולם.  1,400 נוסעי האוניה, נתפשו ע"י הבריטים ונכלאו בעתלית, מלבד מעטים שהצליחו לרדת ולהעלם בתוך הקהל הרב שהתאסף על החוף. טייגר היל נשארה תקועה בחוף ת"א במשך שנים רבות, עד שפורקה וסמוך למקום נחיתתה הוקמה המרינה של ת"א.

 

"פאסיפיק"
בסוף ספטמבר 1940
יצאו  ביחד מנמל טולצ'ה ברומניה בדרכן לארץ 3 ספינות: "פאסיפיק", "אטלנטיק" ו"מילוס", כשעליהן 3,600 מעפילים מגרמניה ואוסטריה וצ'כוסלובקיה. "פאסיפיק", שעל סיפונה כאלף מעפילים, עגנה בווארנה לצורך תיקונים ולהשלמת הצטיידות במים, מזון ופחם. ד"ר קונפינו (ראה לעיל) סייע להצטיידות, תמורת הסכמת מארגני ההפלגה, לצרף אליה 28 מעפילים מבולגריה - 20 חלוצים ועוד 8 נוסעים אחרים. מבלי לתאם זאת עם איש ולהפתעת כולם, גררה משטרת בולגריה לאוניה כמה עשרות מגורשים – תושבי בולגריה חסרי אזרחות. המגורשים הועלו לאוניה באיומי נשק של המשטרה, בגלל התנגדות המעפילים שהיו עליה, עקב הצפיפות הגדולה באוניה. בסך הכל עלו על הפאסיפיק 75 נוסעים מבולגריה. כאשר הגיעו שלשת האוניות לארץ, נתפשו כל המעפילים ע"י הבריטים והועלו בחיפה על אוניית הגירוש "פאטרייה" כדי לגרשם לאי מאוריציוס. מפקדת ההגנה החליטה לסכל את הגירוש ע"י ביצוע חבלה באונייה שתמנע את הפלגתה. החבלה בוצעה ב-25.11.1940. כתוצאה מטעות של החבלנים ממדי הנזק שנגרם לאונייה היו גדולים עד כדי כך שהיא טבעה בנמל. כ-250 מהמעפילים (המספר המדוויק לא ידוע) מצאו את מותם באסון.

 

"דאריין 2"
באוניית המעפילים "דאריין 2" עלו לארץ 245 מעפילים מבולגריה. תוך כדי איסוף פרטים על מסע האוניה, נחשף סיפור מרתק הכולל פרטים על מורכבות המפעל של עלייה ב' שדאריין הייתה חלק ממנו, על המאבקים הפנימיים והדילמות המוסריות בשדרת הפיקוד והפעילים המרכזיים של המוסד. נעלה כאן את הסיפור במלואו, "דאריין 2", כמשל למפעל של עלייה ב'.

דאריין הייתה אוניה בבעלות המוסד. היא נרכשה במאי 1940 ביוון ע"י ראש שלוחת המוסד באתונה, האזרח האמריקאי שמריה צמרת, ונרשמה בבעלותו. סברו אז שבהיותו אזרח אמריקאי יש יתרון לבעלותו על הספינה. הספינה נשאה את דגל פנמה ושמריה צמרת נתן לה את שמה. (דָארִיֶין היא שרשרת הרים בדרום פנמה).

"דאריין 2" נבנתה ב-1892 בגלאזגו. היא הייתה ספינת קיטור קטנה שנפחה (Displacement) - 460 טון, אורך - 53 מ', ועומק - 4 מ'. הספינה הקטנה נועדה לשרת שימושים מקומיים שונים ומשונים באיי פָרוֹ (Faroe Islands) בסקוטלנד. בין היתר הניחה הספינה מצופים ימיים לצורכי ניווט בין איי פרו השונים. Pole star, כך נקראה הספינה, נשארה באיי פרו עד 1930 ואז החליפה בעלים ושמות עד שהגיעה ליוון, שם נרכשה ע"י שמריה צמרת. כרוב ספינות עלייה ב', תיאורה וממדיה, לא משאירים ספק שלא התאימה להשטת מאות נוסעים, כפי שקרה בפועל.

לאחר קניית הספינה התעורר במוסד ויכוח על השימוש שיעשה בה. פעילי המוסד הבולטים בדרום-מזרח אירופה, ביניהם רות קליגר עליאב ויהודה ברגינסקי, סברו שעל דאריין לשרת את עלייה ב'. לעומתם, ראשי המוסד סברו שיש למסור את דאריין לבריטים, כדי שתעזור למלחמתם בגרמניה הנאצית (בהתאם לאותו חלק מהצהרת בן-גוריון שיש לעזור לבריטים כאילו אין ספר לבן). ואכן, היה אקט של מכירת הספינה לבריטים, אך מסיבות שלא הובהרו היא נשארה רשומה על שמו של שמריה צמרת. לאחר רכישתה היא נשלחה לאלכסנדיה, אולי כדי להכשירה לשרות ביחידת המודיעין והחבלה הבריטית (SOE – Special Operations Executive). הרעיון המבצעי היה לשלוח אותה מהים השחור לתוך הדנובה, ולהטביע אותה בנקודה הכי צרה בהנהר, כדי שתחסום את זרימת הנפט הרומני לצבא הגרמני ובכך לחבל במאמץ המלחמתי של גרמניה. בינתיים חזרה הספינה לידי המוסד, כשהתכנית לבצע את פעולת החבלה בשירות ה-SOE נמצאת ברקע. באותה שעה, פעילי המוסד ששמותיהם הוזכרו שהיו ערים למצוקות והחרדות של יהודי הגולה, סברו שיש להשתמש בספינה אך ורק למטרה לה נרכשה – עלייה ב', שמשמעותה הייתה הצלת נפשות.

כשוויכוח חריף מתנהל במוסד בין שתי הדעות, מה יֶעשה בדאריין, נשלחה זו בנובמבר 1940 לקונסטנצה. רות קליגר עליאב, שהייתה בין הסוכנים הבולטים של המוסד, הורתה לסוכני המוסד שעל הדאריין להעלות 1,200 פליטים שנתקעו ביוגוסלביה. רוב חברי קבוצת הפליטים היו מגרמניה ואוסטריה ומיעוטם מצ'כיה ופולין. רעיונם הכללי היה להגיע לים השחור דרך הדנובה ושם למצוא כלי שייט כלשהו שישיטם לארץ. עם זאת לא הייתה להם תוכנית קונקטית. בינתיים נתקעה הקבוצה בקרבת הישובים קלאדובו ושבאץ ביוגוסלביה, בלי שום יכולת להתקדם.

בקונסטנצה עלו על דאריין 180 חלוצים ופליטים מרומניה, מהם רבים חברי מכבי בוקרשט. מנהיגם היה אבא ברדיצ'ב – מנהיג טבעי שלקח פיקוד על מעפילי דריאן עד סוף המסע. (אחרי עלייתו היה בין צנחני הישוב המתנדבים שנשלחו לאירופה כד לעזור להצלת יהודים. הוא נתפש והוצא להורג על-ידי הגרמנים. חבריו קראו לקיבוצם על שמו - אלוני אבא).

בינתיים, מפקדי המוסד וההגנה, ביניהם יהודה ארזי, הורו לשליחיהם רות קליגר עליאב וליהודה ברגינסקי, באופן שלא משתמע לשתי פנים, להוריד את 180 החלוצים שעלו בקונסטנצה ולמסור את דאריין לבריטים. השליחים החליטו להתעלם מההוראה ובמה שנראה כ"סירוב פקודה" הורו לדאריין להמשיך מקונסטנצה צפונה אל הנמל סולינה שעל שפת הים השחור באזור הדלתא של הדנובה, ולחכות שם לקבוצת "קלאדובו-שבאץ". כשהתברר שאין שום סיכוי להגעת הקבוצה, חזרה דאריין לקונסטנצה ושם לקחה עוד מעפילים. כשעל סיפונה בין 460-500 מעפילים (תלוי במקורות) יצאה דאריין ב-17.2.41 בדרכה לארץ.

דברים בשולי פרשת "קלאדובו-שבאץ":
200 צעירים מהקבוצה קיבלו סרטיפיקטים ועלו. אלף הנותרים נתקעו בחורף 1940/41 בלי יכולת לזוז. בינתיים, במרץ 1941 נכבשה יוגוסלביה ע"י הגרמנים. כל הקבוצה נכלאה על-ידם ויותר מאוחר נרצחה באכזריות. שליחי המוסד "המורדים" לא יכלו כמובן לדעת מה יעלה בגורל הפליטים. אך אין ספק שהם הביאו בשיקוליהם בחשבון את האפשרות הגרועה ביותר. האומץ שמצאו בלבם להמרות את הוראת ההנהגה של המוסד, כדי לנסות להציל את קבוצת "קלאדובו-שבאץ", ממחיש עד כמה ליוותה אותם התחושה שבפעולתם הם קובעים גורלות.

בהמשך דרכה מקונסטנצה, עגנה דאריין בווארנה, כשבכוונתה להעלות 400 מהמגורשים חסרי האזרחות בבולגריה. הצפיפות בספינה הייתה כל-כך גדולה עד שהמעפילים על סיפונה איימו להתנגד בכוח להעלאת מעפילים נוספים. הוחלט שדאריין תגרור אחריה ספינה (או דוברה) בשם "מקדוניה" עם הפליטים מבולגריה. ידיעות על הצבא הגרמני העומד להיכנס בימים הקרובים ביותר לבולגריה חייבו לצאת מיד לדרך, לפני השלמת ההכנות לגרירה ואכן התוכנית בוטלה. 205 מקבוצת המגורשים נדחסו על הספינה שיצאה בבהילות מווארנה ב-28.2.41, בהקדימה ביום אחד את כניסת הצבא הגרמני לבולגריה.

ב-1.3.1941 נכנס הצבא הגרמני לבולגריה. המדינה לא נכבשה ע"י הגרמנים כי הייתה בת-בריתם. אך הם הפכו בפועל לבעלי בית על גבולות המדינה. לאחר 1.3.1941 נסגרו נמלי בולגריה ודאריין הייתה לספינה האחרונה שהפליגה בשנת 1941 מבולגריה לא"י. מצב זה נמשך כל עוד שהה צבא גרמניה בבולגריה, עד נסיגתו המלאה שהושלמה בתחילת ספטמבר 1944.

בדרכה לארץ התעכבה דאריין באיסטנבול שם עלו עליה 40 מניצולי "סלבדור". ספינת המעפילים "סלבדור" (ראה לעיל מפעל ההעפלה של ד"ר קונפינו) טבעה בים השיש בדצמבר 1940 ו-40 מתוך 117 ניצוליה המתינו באיסטנבול לספינה איתה יעלו לארץ. 

דאריין הגיעה לחיפה ב-19.3.41 כשעל סיפונה 750-800 מעפילים (תלוי במקורות). 245 מבין מעפיליה היו מבולגריה: 205 שעלו בווארנה ועוד 40 ניצולי סלבדור שעלו באיסטנבול. המעפילים נתפשו ע"י הבריטים ונכלאו בעתלית למשך שנה אחת ואח"כ שוחררו. (חוץ מבעלי סרטיפיקטים בקרב ניצולי סלבדור שעלו באיסטנבול ולא נכלאו).

בינתיים, 350 פליטים מהמגורשים חסרי הנתינות, שלא הפליגו עם דאריין, רקמו תכנית להפליג מווארנה באפריל 1941 עם הספינה הבולגרית "סטרומה". (זה היה חודש אחרי הפלגת דאריין ו-8 חודשים לפני הפלגתה הגורלית של "סטרומה" מקונסטנצה בדצמבר 1941. כזכור, סטרומה הוטבעה ב-24.2.1942 ע"י צוללת סובייטית כשעל סיפונה כ-800 מעפילים). הפלגת "סטרומה" מווארנה לא התקיימה בסופו של דבר, הודות לאזהרה תקיפה של ראש קהילת יהודי וארנה – ז'אק טולדו. לאזהרתו הצטרפה הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי בולגריה, שפנתה לכל הקהילות בבולגריה, לבל יעודדו את חבריהן להפליג ב"סטרומה", בגלל היותה בלתי ראויה להפלגה עקב מצבה הירוד. אזהרתם פורסמה חרף איומים ולחץ כבד שהופעל עליהם ע"י משטרת בולגריה, שרצתה בהפלגת סטרומה מווארנה, כדי להיפטר מהמגורשים חסרי האזרחות. לעולם לא נדע אם הצעד המנהיגותי האמיץ של ז'ק טולדו וראשי הקונסיסטוריה מנע אסון גדול שני, אחרי אסון "סלבדור".

 

  ריכוז כל ההפלגות של ד"ר ברוך קונפינו וכל הפרטים עליהן
עבור לתוכן העמוד