עליית משפחת מנדל מהעיר רוסה, במרץ 1949

3/01/2011

 

עלייתה של משפחת מנדל לישראל.

מוקדש להורי היקרים: סטלה וד"ר זיגמונד מנדל ז"ל

(בתמונה: לינה מנדל - מסומנת בעיגול אדום, מתופפת בתזמורת "fanfari" של בית ספרה ברוסה).

החיים אחרי עלייתו של פולדי - אחי בן ה-14, באוקטובר 1944, היו רצף של מתח, ייסורי-פרידה, געגועים וצפייה דרוכה לקבלת אות חיים מהארץ.
כשהמכתב המיוחל סוף סוף הגיע, הייתה בבית מעין מסיבת עיתונאים מלווה בהתרגשות עד דמעות. סימני צנזורה העידו שיש דברים שלא נכתבו מסיבות הנעוצות במצב הפוליטי - בטחוני. ראשונה קראה אמא פעם ופעמיים עד שידעה בעל-פה כל מילה ורמז. בערב התאספה המשפחה המורחבת, ואם גם נתקבל מכתב ממלכה - בת דודתי ושמואל, חברו הקרוב של פולדי (כולם הגיעו לקיבוץ מזרע) השוו בין תוכן המכתבים ודלו מהם פרטים על גבי פרטים כדי לבנות מציאות דמיונית על המצב בארץ, שעל פי רוב לא שיקפה את המצב האמיתי.

המכתבים הפכו מעין "תורה", בבחינת "והגית בו יומם ולילה". כל מי שבא הביתה התכבד בשמיעת החדשות מארץ ישראל. כך, עד לקבלת המכתב הבא. הנוהג של קריאת מכתבים בציבור, פשט גם בויצ"ו. הייתה מין תחרות בין האמהות - איזהו המכתב היפה והמפורט יותר. פולדי ניחן בסגנון רהוט, ציורי ובוגר. הייתה הרבה "רומנטיקה" בתיאורי הנוף של עמק יזרעאל, במראה הראשוני, חלוצי של האוהלים, שבהם שכן הגרעין הבולגרי ובחברי הקיבוץ שהעניקו לו את הערכים לחברה צודקת ושוויונית. בחורף, כשהאוהל התבוסס בבוץ הטובעני של העמק וכל חפציו המעטים צפו, הרגיש פולדי, הזדהות עם חלוצי המקום וגאווה שגם לו חלק במעשה "בראשית" של כיבוש השממה. העבודה בגן הירק הייתה הגשמת הרעיון הציוני וניצחון העבודה הקולקטיבית קיבוצית על פני חברה בורגנית-קפיטליסטית, המנצלת את הפועל וחיה על גבו.

מדריכי פולדי, שהעניקו לו את תורת המהפכה הסוציאליסטית, היו בעיניו דגם לחיקוי ומושא לכבוד והערצה (עיוורת). הנאמנות לחברה ולמקום עמדה מעל לכל ערך אחר - ערך משפחת הגרעין, ההורים. אבא לא אהב את הרעיונות האלה, אבל היה גאה בבן והאמין שהוא יפלס את דרכנו אנו בבואנו ארצה. אימא קיבלה ברגשות מעורבים את דבריו על משפחת הקיבוץ, כעל משפחתו האמיתית. זה פגע בכבוד המשפחה ובאגו האישי שלה, שהיו הדבר המקודש ביותר בעיניה.

אני בלעתי בצמא את הרעיונות החדשים ובדמיוני בניתי לי עולם מושלם, עולם של נאמנות הקולקטיב אל הפרט ותמיכה בו וכמובן ההפך - הפרט אל הכלל. לימים נוכחנו לדעת, עד כמה האיזון בין הפרט לכלל הופר.  בהשפעת פולדי, הצטרפתי גם אני ל"השומר הצעיר", מתוך תקווה שאהיה אתו בבוא היום.

אחרי שמשפחת מבורך ( אח אימי והוריה של מלכה) עלתה ארצה, עברנו להתגורר בביתם שברחוב "סמואיל" 21 ברוסה. גרנו יחד שלש משפחות ואביה של זימבול (זיוה). משפחות רוזנשטיין וחננאל ואנחנו. "טנטי לוטי" (אחות אימי) התייסרה, על שסמי וברקו (בניה) טרם עלו ארצה ואילו אימא התייסרה, שפולדי כבר עלה. כל אחת בכתה מסיבותיה היא. אימא נהגה לאוורר מידי יום ביומו את המיטה של פולדי, לקפל בקפדנות (כהרגלה) את הפיג'מה וכל זה נעשה תוך כדי מלמול תפילות ודמעות. אם הייתי בסביבה, הייתה פולטת לעברי, שפולדי ברח בגללי (כי נהגנו להתקוטט ולריב) וכו'. לא הגבתי כמובן, שהרי אין אדם נתפס בצערו. שתקתי, אבל הרגשתי רע ורגשי אשם הטרידו אותי בייחוד בלילה, כשנמצאתי לבד עם עצמי ומצפוני.

התחלתי ללמוד בתיכון לבנות ע"ש "בבא טונקה". למרות האווירה הדחוסה, שקדתי על לימודי, כי אבא היה בוועד ההורים ומקורב לסגנית המנהל, שהייתה המורה לכימיה. (אבי היה דוקטור לכימיה). מטבע הדברים, היה לי מאד חשוב שאהיה מושא לכבוד בעיני אבי וההנהלה. הייתי תלמידה יהודיה יחידה בכיתה וחייבת לעמוד בציפיות.

אבא היה הרוח החיה של ביח"ר "אטרניט" ברוסה, ד"ר לכימיה ומומחה לתעשיית גומי במפעל להפקת מוצרי גומי טבעי של המשפחות אלפנדרי ומבורך (דודי) שהולאם ע"י השלטון הקומוניסטי. הבעלים נושלו ונשלחו הביתה, אך אבא נשאר על כנו כמנהל הייצור וזכה להערכה רבה מצד המעסיקים החדשים. הוא נהנה מאמון מלא ויחס קורקטי והוגן. המפעל שגשג ומעמדו של אבא היה רם. הוא נעשה פופולארי ומבוקש מאד בתחומו. נשלח לכינוסים והרצה על הנושאים הקשורים לניצול ומיחזור פסולת הקאוצ'וק - גורם חשוב לחיסכון בחומר גלם יקר. הוא זכה לכבוד והערצה מהשלטון המרכזי בכלל ומהנהלת המפעל בפרט. לימים, היה כבוד זה למכשול ורועץ.

בה' באייר, עם הקמת המדינה, כששערי הארץ נפתחו, פשטו שמועות בקרב יהודי בולגריה, שקרובה מאד שעת העלייה. פעילי הקהילה הכינו בקצב קדחתני את רשימת העולים. הבודדים שלא הצטרפו היו על פי רוב חברי התנועה הקומוניסטית שנרתעו (בינתיים). ידענו, שראשוני העולים יהיו ניצולי השואה, העקורים, שרידי מחנות המוות, אלפי ילדים יתומים וכל המעפילים העצורים במחנות קפריסין ומחנות המעבר באירופה.

התחילו להגיע ידיעות מדאיגות על המצב בארץ. מלחמת השחרור הייתה בעיצומה והמכתבים היו צינור המידע היחידי. פולדי לא הרבה לכתוב כקודם. הוא הסתפק בגלויות וכתב שבגלל גילו הצעיר, לא גויס עם כולם, אלא, נשאר לעבוד בקיבוץ. מזל, שלא ידענו לקרוא עברית, כי על הגלויות היו חותמות של דואר צבאי ומספר כלשהו...

גבולות בולגריה היו עדיין סגורים בפנינו. היו צעירים שניסו לגנוב את הגבול דרך יוון או טורקיה אך מעטים הצליחו. רובם נתפסו ונכלאו במרתפי המשטרה החשאית ששכנה מולנו. בלילה שמענו את זעקות העינויים של הנחקרים. למחרת, בדרך לבית הספר, שמעתי פתאום את שירת ה"תקווה" בוקעת מחלון המרתף של המשטרה. נבהלתי והופתעתי. משהו נזרק לעברי. פתק. בכתב משובש היה רשום שם וכתובת המשפחה. בין רגע הפכתי "פעילת מחתרת", איש קשר. בפיק ברכיים ולב הולם עליתי חזרה הביתה וזרקתי את הפתק לאימי, משל היתה זאת גחלת בוערת. היא נרתמה בקור רוח למשימה ותוך זמן קצר התמלא הבית "אורחים". אם אחד העצורים, עם מטאטא ביד טאטאה את החצר, בקרבת החלונות ותוך כך זמרה מנגינה בתוספת דברים שרצתה להעביר לבנה, והכול בשלווה בספניולית, בסלסולים ובפזמון חוזר לדברים. השוטרים בתחנה האזינו ולא הבינו דבר. מדי בוקר ביוצאי מהבניין, זרקתי לעבר החלון המסורג חבילות קטנות של סיגריה או סוכרייה. לשמחתי הצלחתי לקלוע "בול"... עד שתפסו אותי. שוטר הזהיר את הורי, שאם לא אחדל... יבולע לכולנו! (עוד זה היה חסר!).

סוף-סוף בשורה טובה! ממשלת בולגריה מוכנה להתיר ליהודיה להגר ל"פלסטינה"... תמורת כופר נפש וזאת במטבע קשה - לירות סטרלינג. שני הצדדים היו מרוצים: אנחנו, שנצא והם -  שיעשירו את קופתם המדולדלת. שכנינו הנוצרים היו עצובים והביטו בנו בקנאה גלויה. "לכם יש לאן לברוח ומה אתנו?". היינו כל כך משולהבים מתקוות העלייה ומאיחוד המשפחה, שלא נתנו את דעתנו לשום דבר אחר, פרט לציפייה לקראת היום הגדול.

בחודשים האחרונים של 1948, התחילה העלייה. הרשימות היו מוכנות זה מכבר. החפצים נארזו למרות שאיש לא ידע את מועד היציאה. היינו בטוחים שכולנו נעלה ביחד. הפסקתי כמעט ללכת לבית הספר. מי יכול ללמוד במתח ציפייה כזה?

חשוב להזכיר, שבסוף הקיץ דאגו להצטייד בחומר הסקה לקראת החורף הארוך והקר. הידיעה על העלייה הקרובה שיבשה את היוצרות. אימא, ברוב נדיבותה, חילקה את העצים והפחם לשכנים ולקדינקה (טורקייה) שעזרה במשק הבית. ישנו על הארגזים הארוזים, שהכילו את החפצים המותרים להוצאה מבולגריה. הפסנתר נשאר, מכונת התפירה וכול חפץ בעל ערך שלא הורשינו להוציא, נתרם לשכנים הנוצרים ולפועלים שעבדו עם אבא ועודדו אותו בתקופה הקשה שעברה עליו. אפילו האקורדיון נשאר שם. טעם מר נשאר מגזרות אלו.

ברגע האחרון, הודיעו לאבא, שלא יוכל לעזוב את המדינה, כי הוא חיוני במקום עבודתו ורק אם יצליח להכין מחליף ראוי, תינתן לו הזכות לצאת מגבולות הארץ. איזו מכה! בקושי עמדנו בה. אימא לא הפסיקה לבכות. כל בני המשפחה וכמעט כל יהודי רוסה כבר עלו ורק אנחנו מעוכבים כי השלטונות עדיין לא אישרו את מחליפו של אבא.  מצבם הבריאותי של ההורים התדרדר מאד. אימא לקתה בלחץ דם גבוה ואבא, עבד כסהרורי. אני אמנם הלכתי לבית הספר, אך רק כדי לא להיות באווירת הדיכדוך בבית. רק הנגינה ושיעורי הפסנתר עוד הפיחו טעם של שפיות.

החורף היה קר במיוחד. ללא חומר הסקה, נאלצנו לעקור את רצפת העץ מעליית הגג ולשרוף את הספרייה של סבי, אלכסנדר מבורך. הוא היה עורך דין בהשכלתו וכל ספריו היו כרוכים בעור ומעוטרים באותיות מוזהבות. הקור הגיע לעשרים מעלות מתחת לאפס. הצינורות התפוצצו והבית הוצף. הייאוש היה טוטאלי! למזלנו, שתי המשפחות הנוצריות שנכנסו להתגורר אתנו במקום קרובי המשפחה שעלו, עזרו לנו לצאת ממכת ההצפה.

יום אחד, כשהדיכאון העמוק ניבט מפנינו, אמר אחד השכנים לאבי: "ד"ר מנדל, אתה כל-כך עצבני! מדוע לא תלך לפסיכיאטר ותוציא אישור שאתה משוגע ולא יכול לקחת אחריות על טיב עבודתך?! טעות קטנה תחשב לסבוטאז' ודין עברה כזאת, שנות מאסר רבות!". אבא הביט בו בתימהון. איזה איש חכם! איך לא חשב על זה בעצמו? כבר למחרת הלכו ההורים לפסיכיאטר. לא היה צורך לביים הצגת שיגעון. אבא באמת היה על הסף. הרופא כתב שהנ'ל אינו מאוזן ופועל בחוסר שיקול דעת, מצב המסכן אותו, את הייצור ואת כל סביבתו. סובל מהזיות ואינו כשיר לעמוד בראש צוות המפעל. במילים עדינות: משוגע עם דיפלומה! מעולם לא הרגיש אבא מאושר יותר ממעמד המשוגע כמו באותו יום. מי יכול היה לתאר לעצמו שהעוויתות המציקות בפנים יהוו כרטיס החופש לכל המשפחה?!

מצויד במסמך הגואל ועווית האושר על פניו, התייצב אבא למחרת לפני הנהלת המפעל. הפעם הוא באמת "שיחק אותה". בנימה רצינית, הביע צער שעליו לנטוש את עבודתו מטעמי בריאות. גם הפעם ניסו הממונים לשכנעו להישאר עוד קצת. הבטיחו להקל על עבודתו, למנותו כיועץ בלבד. בעזרת "זכות" השיגעון דחה אבא בעדינות את כל השידולים. לשמחתנו כבר היה תאריך ממשי, ראלי לנסיעתנו, היינו כמעט האחרונים ומאד חששנו פן ייסגרו השערים ואז שום שיגעון לא יעזור.

ב-5 למרץ 1949 יצאנו לדרך, לא לפני שעברנו במכס בקורת ציוד מדוקדקת שבעקבותיה שברו לנו כלים יקרים וגנבו את הפמוטים המוכספים היפים והאהובים של אימא. הביקורת הקפדנית ביותר הייתה ביקורת המסמכים - אישורי היציאה, במיוחד מסמך ה"שיגעון" של אבא. הוא שמר עליו בכיס הפנימי של המעיל, מוכן לשליפה באין ספור תחנות ביקורת שבדרך.  

עלינו לרכבת המובילה לבורגס. המומים היינו. נפרדים, ברגשות מעורבים, מפרק חיים שהיה בו גם טוב. שכנינו ליוו אותנו בדמעות. הם ידעו שזו פרדה לתמיד. קשה היה להם להבין מדוע אנו עוזבים, אחרי שהסכנה חלפה. הנימוק שאנו נוסעים למולדתנו לא נקלט. הרי המולדת שלנו היא המולדת שלהם! צר היה לנו על האנשים הטובים האלה, שלו רק ניתן להם היו ללא היסוס מצטרפים אלינו. גם הפועל שאבא הציל מתאונת עבודה קטלנית היה שם עם אשתו, מנגב עיניו הדומעות ומבקש מאבא, שלא ישכח אותו ואם יום אחד יזדקק לפועל נאמן, שיראה רק סימן והוא יבוא (אם צריך עד קצה עולם) לעבוד אתו. דבריו ריגשו אותנו מאד ורק הצפירה החדה של הקטר, פסקה: "זהו זה!", נפנופי ידיים, קריאות פרדה והרכבת נעתקה ממקומה בצרימה כואבת.

כחולמים הבטנו מבעד לחלון הקרון, אולי בפעם האחרונה, במראות המוכרים והאהובים - הדנובה הקפואה, הגבעות המושלגות והעצים הנוטים להישבר מעומס השלג על ענפיהם. השדות לאורך הדרך היו מכוסים שכבה עבה של שלג. רציתי להפנים את המראות, הרי ידעתי שבארץ לא אראה את היופי החורפי של בולגריה.

כולנו היינו שקועים במחשבות, כל אחד בערוץ אחר, פרטי, אינטימי. דמיינתי את הפגישה עם פולדי. חמש שנים הם זמן רב בגיל העשרה. הוא בודאי השתנה וכן גם אני. האם הוא כועס עלי עדיין, כפי שאימא אמרה, וברח וסבל בגללי? חזרתי בלבי על המילים הספורות שידעתי בעברית, רציתי לעשות רושם! וקבלת הפנים, איך תהיה? האם יחכו לנו הקרובים כפי שהבטיחו? ובכלל, חשבתי אז, שכל הארץ יודעת על בואנו ומכינים לנו קבלת פנים חגיגית. ספרו לנו, שבאוטובוסים שיסיעו אותנו מהנמל לבית העולים מצפה לנו כיבוד של כריכים וממתקים, כיאה לקבלת פנים של אנשים מאד רצויים... בניגוד לצפיות, אמא לא צהלה. ישבה דוממת, עיניה אדומות, מבטה מהורהר ורחוק. בודאי פחדה מהשינוי החד שיחול בחיינו, מאי היכולת לתקשר בעברית, שנשמעה נורא לאוזניה האירופיות. אבא חשב על ההתחלה החדשה שנפלה עליו בגיל לא צעיר. למרות הידע המקצועי הרב שצבר במשך השנים, "למכור" את עצמו מחדש בגיל 59 למי שלא הכירוהו, היה דבר כמעט בלתי אפשרי. בגילו נחשב בארץ ל"זקן" מכדי להתקבל לעבודה מסודרת. הייתה לו תקווה, שקרובי משפחה להם עזר בעבר שכבר היו בארץ, יושיטו יד במאמץ למצוא עבודה במקצועו הנדרש. מאוחר יותר חווה את טעם האכזבה הכואבת.

השקשוק המונוטוני של גלגלי הרכבת הרדים את ההורים. הם נראו כל כך עייפים, סחוטים ומיוסרים. טרם הגענו לסוף נתיב הייסורים. כל כמה תחנות ערכו בדיקת אישורים מחדש. שוב נשלף האישור הגורלי, שוב נבדק בשבע עיניים על ידי כל שוטר מפוקפק שספק אם ידע לפענח את מהותו. התקרבנו לבורגס ונשמנו לרווחה בתקווה שאין יותר בקורת.

בנמל עגנה אניית משא גדולה בשם "בולגריה", שיעודה המוצהר היה הובלת בקר. הסוכנות היהודית שכרה אותה להשטת יהודי בולגריה לארץ. בבטן האנייה הותקנו דרגשים בשלוש קומות. הרווח בין קומה לקומה היה בערך חצי מטר. ניתן היה רק לשבת בכפיפה או לשכב. העלייה לאוניה התנהלה בקצב מזורז. כל אחד מסר את מזוודתו והכל נערם על הסיפון בערבוביה. הכל נדחפו, כאילו להקדים את ההפלגה.

הגיע תורנו. לתדהמתנו, לפני אבא ניצב שוטר-גבול ודרש מסמכים. השם ד"ר מנדל הופיע ברשימת האנשים ה"מיוחדים". היינו המומים. שוב ביקורת? בפעם המאה התכונן אבא לשלוף את המסמך היקר מהכיס הפנימי של מעילו. לא יכול להיות! "תעודת האושר" נעלמה! הוא חיטט בכל הכיסים בבגדיו אך לשווא! הוא האדים והחוויר חליפות והיה קרוב להתמוטטות. אימא נחלצה לעזרתו בנשקה היעיל ביותר - הפה. בהתחלה ניסתה במתק שפתיים, בנועם, בשכנוע, בפנייה להיגיון, להגיע בכל דרך אל ליבו האטום של השוטר. שום דבר! הוא לא התרשם בכלל מנאומה, רק פלט שבלי האישור הנ"ל, לא יוכל ד"ר מנדל לעזוב את גבולות בולגריה. ברוב טובו הציע שאימא ואני נעלה על הסיפון ואבא - רק כשימצא את האישור ואין יותר על מה לדבר. זה הגדיש את הסאה ואימא נערכה להתקפה חזיתית מהקשות והגורליות שבחייה, מבלי לחשוש או לעשות חשבון על התוצאות הצפויות. "או שהאנייה יוצאת אתנו, או שהיא כלל לא תפליג!" נחישותה הדהימה את השוטר. הוא הביט בה כאילו יצאה מדעתה ובטרם הספיק להגיב פתחה אימא בצעקות מחרישות אוזניים: "כמה עוד תתעללו בנו?! איך אתה מעז להשפיל ולבזות אותנו?! אנחנו, שיותר מ-50 שנה היינו אזרחים מכובדים מועילים וישרים, בעלי, שתרם מחכמתו וממרצו ללא סייג, למען הארץ הזאת, לפיתוחה ולשגשוגה. ואתה, גם אם תחייה מאה שנה, לא תצליח לעשות למען מולדתך את מה שאנחנו, היהודים, עשינו, וזה היחס שמגיע לנו?! מה חשבת, שהיינו יוצאים לדרך אלמלא היה לנו האישור המתאים? אנחנו שומרי חוק ונכבד אותו עד לרגע האחרון! תשאל את הממונים עליך מי הוא ד"ר מנדל, עוד תבקש סליחה על העוול שגרמת לנו!". אימא נכנסה ל"טרנס" וצעקותיה הרקיעו שחקים. אלה שכבר היו למעלה על הסיפון ירדו למטה והקיפו אותנו בטבעת מגן עבה. בני רוסה מבין העולים התערבו כמליצי יושר והעידו בפני השוטר, שראו את האישור לאורך כל תחנות הביקורת ואין ספק, שאבד אי שם בדרך החתחתים, אך שום דבר לא הזיז את הגוי מעמדתו, הוא בשלו: "אין אישור, אין עליה". אותו יום, יום ראשון היה וכל המשרדים הממשלתיים היו סגורים. הוא הציע, שאבא ייסע לסופיה, ישיג אישור חדש ויצא לדרך בטרנספורט הבא - בעוד חודש. בינתיים אמי ואני נפליג מיד, כי בגללנו ההפלגה מתעכבת. אימא עמדה בסירובה ואז, כמו באגדות, מישהו הציע לבדוק במזוודת היד הקטנה, שגם אותה העלינו על הסיפון. כאן נכנסתי אני לפעולה. העלו אותי למעלה, כמו מטען, על הידיים, נחתי על "הר" המזוודות וכאן התרחש נס אמיתי. המזוודה הקטנה, האפורה נחה לה בראש ה"הר". בידיים רוטטות ולב פועם פתחתי אותה. יד הגורל, ואולי יד ההשגחה העליונה הניחה את "צו הגורל" בדמות האישור, למעלה על כל הבגדים. היו כאלה שטיפסו אתי ולפני שהצלחתי להוציא הגה, פרצו בשאגות אדירות, "יש!!!"  המסמך עבר מיד ליד עד שהגיע לידי השוטר. הוא הביט בו באדישות ובתנועת יד מזלזלת הפנה את ההורים אל עבר כבש האנייה. קריאות הידד וצהלות שמחה ליוו את אבא ואימא, כשהם נתמכים במעלה מדרגות החבלים, בדרך למעלה, לסיפון, לחופש. 53 שנה עברו מאז, אבל את היום הזה ומראותיו אזכור לעולם!

בקושי רב פילסנו לנו דרך אל אחד הדרגשים התחתונים. נפלנו עליו ופרץ בלתי נשלט של בכי משחרר, נפלט מגרונותיהם של ההורים. הם בכו בלי בושה. בכו, התחבקו, צחקו, לא ידעו את נפשם. אנשים סביבנו נטלו חלק ב"חגיגה", כולם יחד ברכו את ברכת הגומל ואיחלו לנו, שזה יהיה המכשול האחרון. אני עמדתי כל-כך נבוכה! קשה היה לי לראות את אבא שלי בוכה בקול רם, מתייפח ממש, אל מול פניהם של קהל העולים הלא מוכרים שצפו בנו. לבכות, לא יכולתי, רק עמדתי, כנטועה במסמרים ורעדתי בכל גופי. שיני נקשו כה חזק עד כי נדמה היה לי שכלם שומעים. פתאום נשמעה צפירה מחרישת אוזניים וטלטלה כמו רעידת אדמה קלה השתיקה את כולם. מישהו מתוך הקהל התחיל לצעוק: "שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה!". כל בטן האונייה זעק את הברכה, פעם אחר פעם. אנשים שרו וצרחו בשיכרון חושים...  

עליתי בריצה לסיפון. רוח קרה, חורפית, נשבה וצבטה את פני הצרובות מקור. מראה היבשה המתרחקת, הים בצבע העופרת, השמיים המעוננים, השרו עלי קדרות ועייפות נוראה. ירדתי למטה. ריחות של טחב כבד, של אנשים ושל זעה התערבו בריחות אוכל חריפים ומילאו את חלל האונייה. תחושת בחילה גרמה לי לברוח מחדש למעלה, לסיפון. הים השחור היה די סוער, הקצף הלבן התיז עלי טיפות מלח זעירות. מראה הגלים המתרוממים ומתנפצים כמעט עלי, היי מפחיד ואדיר. משום מה לא פחדתי ולא חשבתי על "טיטניק". נדמה לי שבאותה שעה לא חשבתי על כלום, רוקנתי מראשי כל מחשבה. התמסרתי לקול המיית הגלים ורעש המכונות שבקע מלמטה, כאילו הייתי חלק זעיר וחשוב ממערכת ענקית זו, שהופקד עלי לפקוח עליה עין. השיט עבר בינתיים בשלום, להוציא מקרי התעלפות של מבוגרים שהתקשו לנשום במחנק הנורא למטה, אך לא היו מסוגלים לעלות לסיפון. ילדים ומבוגרים סבלו ממחלת הים וריח קיא כבד העכיר עוד יותר את האוויר והאווירה בבטן המבעבעת של "בולגריה". מדי פעם עברו הימאים הבולגרים בינינו ומכרו לנו בכסף בולגרי שעוד היה בידינו, לימונים מהארץ כדי להקל על תחושת הבחילה הנוראה. הלימון, בעל ה"בושם" הנהדר, הטבעי, היה עבורנו הנציג של עצי ההדר המופלאים שעל פרותיהם יכולנו רק לחלום. הימאים הבולגרים עשו עסקים לגמרי לא רעים. על כל לימון גבו 200 לווה - שווה ערך ל-20 שקל ליחידה, כשבפועל הפרי נשלח ע"י הסוכנות היהודית שאף שילמה לשודדי הים הבולגרים על ה"טירחה" לחלק לנו את האוצר הצהוב והריחני. כך או כך, נפרדנו ברצון מהכסף הבולגרי האחרון שלא היה לו עוד כל ערך, ועוד פחות מזה - ערך רגשי.

תשעה ימים ערך השייט מבורגס לחיפה. פרק זמן זה היה חלק מה"ויה דולורוסה" שלנו בדרך לארץ המובטחת. ההתלהבות ששררה ביומיים הראשונים דעכה במהירות ובתנאי הלחץ, הצפיפות והתנאים הסניטאריים הקשים, אנשים נתגלו במלוא כיעורם. כאמור, "שכנו" בדרגש התחתון (מבין שלשה) וסבלנו מ"גשם" של פרורים - שיירי מזון וסתם לכלוך שנפלו בין חריצי ה"קומות" העליונות. לא עזרו הבקשות שיפרסו סדין או שמיכה - התשובה הייתה ישראלית - טיפוסית: "אם לא נוח לכם - בעיה שלכם, לא הייתם צריכים לבחור את הקומה התחתונה". סף ה"רתיחה" של אימא הייה נמוך מאד והיא עמדה "להתפוצץ", אבל, הפעם אבא תפס פיקוד, בלם את פרץ הגעש המוכר ואימא גייסה את כל כוחות האיפוק הדלים שעוד נשארו לה ו... שתקה. אבל פטורה בלא כלום אי אפשר אז סיננה, כאילו לעצמה: "איזה חינוך! בושה וכלימה ליהדות רוסה! אבא ציפה שהנפולת תיגמר. הוא לא חרג מהרגליו הקבועים, כלומר, פרס מפה, הוציא סכו"ם ואכל כיאה ל"בן-תרבות" אירופאי אפילו אם זה היה רק לחם יבש - סדר צריך להיות בכל תנאי! גם אימא ואני נהגנו כמוהו ולמען האמת במבט לאחור, נראינו ממש מגוחכים. העיקר, לא אבדנו צלם אנוש.

בעיית השירותים באניה הייתה מאד קשה. היו תאים בודדים בשיטת "בול קליעה", אך רוב הקלעים היו גרועים - המראה והסרחון העידו על כך. ובכל זאת תמיד - בכל שעה משעות היממה השתרע שם תור ארוך ועצבני. היה נורא להיות בפנים ולדעת שמצפים ממך לצאת מהר! בימים ההם סבלתי מעצירות והייתי ממש אומללה. כל כמה זמן בדקתי אם "השטח" פנוי ורק אז העזתי להתייחד עם בעיית בני מעי. הלבוש שהיה עלי (מכל פריט כפול 3 ) הפך אותי למין פסל סביבתי, מין גולם, שיכול או לעמוד או לשכב. אשאיר לדמיונכם הפורה לתאר את ייסורי ההתפשטות וההתלבשות ב"תא השחרור". כל יום ארך כנצח, כל יום נראינו עלובים, עייפים וסחוטים יותר - מראה של פליטים.

זיק של עניין - נכנסנו למיצר הבוספורוס. משני צדיו השתרעה איסטנבול בזוהר מסגדיה המתנשאים, המוזהבים. לא עגנו בשום מקום, לא ראינו שום דבר מהיופי שעברנו בדרכנו. ה"חכמים" מבין הנוסעים דאגו לעדכן אותנו על מקום המצאנו: "אנחנו שטים כבר בים השיש, עוד מעט נעבור את הדרדנלים ונכנס לים ההגאי, משם לים התיכון ו... הגענו הביתה". אותי כבר באמת לא עניין באיזה ים שטים, נמאסו עלי כל הימים עם המים הגועשים וריח דגים מלוחים... אני כבר רציתי הביתה, מבלי לדעת לאיזה בית הכוונה, ליבשה, רחוק מההמון הרועש, רחוק מהסירחון הצובט בגרון.

כנראה שלא כל הימים דומים, כי לאחר שנכנסנו לים התיכון, התחוללה סערה כשהגלים התנפצו על הסיפון והימאים גרשו את כולם למטה. התחלנו "לעוף" מצד לצד והיה מפחיד מאד והפעם באמת פחדתי מ"זיכרון" טיטניק. התכרבלתי ליד ההורים ונקשתי בשיני. דיירי הקומות שמעלינו עפו עם כל הטיה של האנייה, צרחו נחבטו, נפלו עלינו וביקשו מקלט אצלנו. "זאת בעיה שלכם שבחרתם לגור למעלה, כאן באמת שאין מקום!" אמרתי והתרווחתי על כל השטח, אין כמו נקמה מתוקה לשיפור מצב הרוח. הסיוט נמשך יומיים-שלשה, הייתי רעבה מאד ולא אפשרו לי לאכול. מי שניסה הקיא מיד. הפעם מחלת הים פגעה ברוב העולים.
מישהו צעק: "יבשה, הגענו"! כמו נחשול אדיר, התנפלו הצעירים על המדרגות בדרך לסיפון. "זו קפריסין", הרגיע אחד הידענים "אבל, אנחנו כבר קרובים!". התרגשות, זרם חשמל במתח גבוה, עבר בקרב כולם. מהומת אלוהים, ריצה מטורפת לכל כיוון. הורים חפשו את הילדים, ילדים אבדו הורים... תוהו ובהו נוסח יהודי בולגריה. הים נרגע, קמעה ושוב הורשנו לעלות לסיפון. המבוגרים נשארו למטה ועסקו באסוף החפצים לקראת הירידה. למעלה, בין הצעירים הייתה כעין תחרות: מי יראה ראשון את הרי הכרמל ויהיה ה"מבשר" לביאת הגאולה! ובאמת, לקראת הצהרים ב-15 במרס 1949 נראו באופק הרחוק הרים כחלחלים. יודעי דבר הכריזו: "הביטו לעבר האופק! רואים במטושטש, את הרי הכרמל!". כולם צעקו :"איפה? איפה? תנו לראות!" האנייה, כמו סוס עייף שהריח את האורווה, כמו שינסה מתניה, הגבירה מהירות ושעטה לעבר הנמל. כל מי שרק יכול הייה לעמוד על רגליו, עלה לסיפון, להתייצב מול עתידו החדש והבלתי ידוע. האנייה נטתה על צדה, הימאים צרחו ופזרו אותנו לכל עבר. "מה אתם רוצים? להתהפך בגלל רגע של התרגשות?" לך, ספר לגוי מה משמעות הרגע הזה עבורנו! למרות הגידופים, נעמדנו כמו במסדר יום העצמאות וכשנכנסנו לנמל פתחנו בשירת "התקווה" בכל הכוח שעוד נותר בנו. אימא דאגה לרכז את "זמרי" מקהלת "דויד" מרוסה והדריכה אותי לשיר בקול "אלטו", להשתדל לא לזייף, לשמור על הקצב הנכון למרות התנאים המיוחדים מאד. מי שמע זיופים! מי בכלל שמע שירה! זאת הייתה צריחה, צריחת ניצחון, שאגת שחרור, מין אמירה, שכל העולם ישמע וידע: "הבולגרים הגיעו! " אימא, כמובן, בכתה, מרוב התרגשות. "מה, זאת חיפה? וכל האנשים שם למטה, יהודים? גם השוטרים? שוטרים יהודים! מרשים ליהודים להיות שוטרים?" זה היה למעלה מיכולתה לעכל ברגע טעון זה.

ירדנו לרציף. הראשון שעמד מולנו, היה מוני - אחיין של אימא, בן מיקה - אחותה הבוגרת. היא לא זיהתה אותו עד שפנה אליה: "טנטי סטלה, את כבר לא מכירה אותי? זה אני, מוני!" אימא, פערה זוג עיניים בוהות, המומות ואז: "מוני! איז'יקו קרידו!" (בן יקיר בספניולית) חבקה אותו, התרפקה עליו, ליטפה אותו, מששה את מדי השוטר הכחולים ולא הרפתה ממנו. עד ש... כאילו הקיצה מהטרנס וצעקה: "איפה פולדי? הוא יודע שהגענו היום? למה פולדי לא בא? קרה לו משהו?" נעשה שקט. אני ראיתי אותו, אבל הוא עשה לי סימן לשתוק. הוא עמד לידה, לבוש שינל צבאי, כובע גרב לראשו וזיפי זקן של ימים ללא גילוח על פניו. היא, כמעט, נכנסה להיסטריה כשפולדי התקרב אליה ולחש לה: "מאמא, זה אני, פולדי!".  מי שלא ראה את המבט שלה באותו מעמד, לא ראה תימהון מימיו. פרץ של יבבות עלה מחדש. "פולדי, איז'יקו מיו, מה עשו לך? איפה הפנים העדינות היפות, שהיו לך, איפה הן? והידיים? הידיים שלך כל כך מיובלות! מה השריטות המדממות האלה? נפצעת? איפה? צריך לשים יוד!  איך אתה יכול  לנגן בידיים האלה?!"  מבול שאלות. הוא לא יכול היה לספר לה שלא נתנו לו להיכנס לנמל אפילו במדי חייל ונאלץ לטפס על גדר בגובה 3 מטר כדי להגיע למקום בו עמדנו. פולדי נאלץ להתכופף נמוך נמוך כדי לחבק את אימא.  הוא יצא מהבית ילד קטן, מעודן, לבנבן ועכשיו עמד לפניה חייל, גבר צרוב-שמש ושבע קרבות.   

שעה ארוכה עמדנו שם מוחים דמעה, מביטים זה בזה, כאילו לא מאמינים, לא קולטים את עצמת השעה. אבא התעשת ואמר בנימה פתטית ופסקנית: "זיכרו את היום הזה, השעה הזאת! היום מתחילה עבורנו ספירה חדשה! היום מתחילים חיינו מחדש, לטוב או לרע. אין דרך חזרה! זוהי התחנה הסופית בנתיב נדודיי, לעולם לא נשכח מדוע עלינו ארצה!" היה זה נאום קצר, אך מלא משמעות לרגעים ההם. מכאן והלאה התחיל פרק ארוך וקשה מאד - חבלי הקליטה.

אחרית דבר - עולם קטן.

בשנות השבעים המאוחרות, שרת נחום ז"ל, במפקדת ההגנה המרחבית, שמושבה ברמלה.

החלטנו לעשות לנו יום סיור באתרי הקרבות בהם לחמה חטיבת "יפתח", החטיבה בשורותיה לחם נחום בקרבות לשחרור לוד-רמלה. זה היה נושא מאד חביב עליו ואני למדתי ממנו יותר מאשר מספר לימוד כלשהו. בצהרי היום, עייפים ורעבים, הלכנו למסעדה של "הבולגרי". נחום נהג לעתים מזומנות, להשביע שם את רעבונו במאכלים הבולגריים. "הבולגרי" ישב אתנו ואחרי שהתוודענו, שאלתי אותו על פרטי עלייתו - תאריך, שם האונייה, הכל תאם לפרטים שלי. אז הוא הוסיף באקראי: "לפני ההפלגה היה שם בלגן גדול. לא נתנו לעלות לאניה ליהודי, קצת מבוגר, עם אשתו ובתו. לא יודע מה קרה שם, אבל הייתה במקום מהומה גדולה. אותו לא שמעו, אבל את אשתו, מאמא מייה, איזה צעקות הקימה! איזו התרוצצות הייתה שם, עד שהבת (קצת שמנה הייתה) העלו אותה למעלה, מצאה משהו במזוודה, איזה מכתב, כנראה חשוב ובמחיאות כפיים וצעקות: היידה! היידה! יותר מהר! העלו אותם למעלה והאנייה הפליגה מיד. המסכנים האלה ישבו ובכו ועד שנרגעו כבר היה חושך." נחום הביט אלי ואליו בעיניים לחות. הוא הכיר את הספור... אבל לשמוע אותו מהכוון המפתיע הזה, זאת באמת הייתה התרגשות. אחרי שנחום ואני נרגענו, נפרדנו מהבולגרי, "אחי לאנייה", בלחיצת יד אמיצה ובברכת "שנפגש, הלוואי, רק בשמחות ושייט תענוגות."

אסיים בקטע משירו של  י. כהן:
"... וביודעים ובלא יודעים, אנו עולים ושרים".

 

לינה בכרך לבית מנדל.

 

עבור לתוכן העמוד