המכתבים - סיפור אוטוביוגרפי

המכתבים

בחודש ינואר של שנת 1949 עזבתי את וידין, עיר הולדתי שבבולגריה ועליתי ארצה עם קבוצת צעירים במסגרת "עליית הנוער". לאחר מסע ימי שנמשך 6 ימים, הגענו לחיפה. מן הסיפון, לקחו אותנו הישר למחנה "קריית שמואל" של   "עליית הנוער" הסמוך לעיר. קריית שמואל היא העיר הקטנה באזור הקריות, הנמצאת מצפון לחיפה, בין קריית חיים לקריית ים. ריח הים היה ניחוח חדש עבור נער בן שש-עשרה, שאת כל חייו העביר על גדות נהר הדנובה. התרגשתי מאד מהשינוי הגדול בחיי. לאחר שהות קצרה במחנה החליטו לצרף את הקבוצה שלנו לקבוצות נוער אחרות שעלו מבולגריה. איחדו את כל הקבוצות לקבוצה אחת שעתידה להישלח לקיבוץ בית אלפא שבעמק יזרעאל.

אני זוכר את היום בו הגיע המדריך מן הקיבוץ לאסוף אותנו מבית העולים. עלינו על אוטובוס שעשה דרכו לעפולה. זה לא יאמן איך שעולם התחבורה השתנה מאז. מה שהיה פעם כביש אספלט מחורץ וצר, היום הוא כביש מהיר ורב-נתיבי. גם האוטובוסים המהירים של היום, זה לא בדיוק, קופסאות המתכת המקרטעות של שנות הארבעים. ואמנם, הגענו לעפולה רק בשעות הערב. במחווה מזרח-תיכונית ונדיבה של הכנסת-אורחים בסגנון יקי, הזמין אותנו המדריך לכוס תה בבית הקפה של תחנת הרכבת הנטושה. זה לא שהמדריך הקיבוצניק היה קמצן, הו לא,  פשוט הגענו מאוחר וגם אם היתה אמורה להיות שם איזו מסעדה, אז היא כבר היתה ודאי סגורה. נאלצנו להמתין שם על בטן מקרקרת, עד שיגיע לאסוף אותנו רכב מהקיבוץ.

לקיבוץ הגענו בשעות הערב מאוחרות, עייפים מאד, אך בעיקר רעבים. שמחנו לשמוע שנהג הקיבוץ התורן, הוריד אותנו בלי עיכובים מיותרים הישר בחנייה האחורית של חדר האוכל. ההתלהבות גברה כשאמרו לנו שמתחוללת שם מסיבת ריקודים סואנת. ואכן, המראה של חברי הקיבוץ המרקדים הורה בחדר האוכל, עוד עולה בזיכרוני. זו היתה מעין קבלת פנים לבבית ומשמחת, או אולי פשוט הגענו בדיוק בזמן שהחברה רקדו להם, אך האמת היא שהבטן קרקרה בעוצמה רבה יותר ממערכת ההגברה, על מוזיקת ריקודי-העם שבקעה ממנה בעוצמה. היינו רעבים. רעבים מאד. כל היום הזה קבלנו רק כוס תה. אני מצטער אם זה נשמע לכם כמו איזה סיפור עלייה של שנות הארבעים, אבל זה אכן כך. בכל אופן, עמדנו שם קבוצת צעירים מבולגריה, בוהים בחברה השבעים האלה שרוקדים בששון ובשמחה. המדריך אמר שהגענו בשעה מאוחרת מדי, אבל השאירו לנו ארוחת ערב במטבח. קפוצי אגרופים, נרגשים ומזילים ריר קצפי ויבש, נכנסנו למטבח, מנסים לקלוט בנחירינו כל רמז לדבר מה שאפשר להכניס לפה וללעוס. על שולחנות ארוכים במטבח היו מסודרות להן סלסלות קש רחבות היקף, ובתוכן פירות גדולים שכמותם טרם ראיתי. הפרי הצהבהב הזה, מה זה? חשבתי בשעה שהחזקתי אותו מול פני, מודד ומרחרח. ספק לימון ספק תפוז. כלומר, ברור שזה פרי כלשהו ממשפחת ההדרים. אל תבינו אותי לא נכון, אני לא הייתי היחיד שעל פניו נמתחה ארשת תימהון. בקבוצה שלנו, כמה שישמע הדבר מוזר, עוד לא היה אדם אחד שפגש עד לרגע זה, אשכולית. באותו ערב, עוד לא ממש יכולנו להעריך באופן מעמיק את העסיסיות הייחודית של פרי העמק הזה, שטעמו בפינו היה מעט מתקתק, אך בעיקר מר. קשה לומר שהיינו שבעי רצון מארוחת הערב הראשונה שלנו בקיבוץ, על אף שהייתה בלי ספק, בלתי נשכחת. לאחריה, חולקנו לפי מספר המיטות בכל חדר לקבוצות של ארבעה והלכנו לישון, עייפים אך רעבים, בצריפי העץ הקטנים.  

תוך מספר ימים כבר נתגבש לו סדר יום קבוע, המבוסס באופן מודע הגם שלא לגמרי מפורש, על טהרת האידיאולוגיה של הקומוניזם הציוני המודרני. היום חולק ללימודים ולעבודה. מחצית היום ללימודי עברית וארץ ישראל, ומחצית שניה לעבודה. עבדנו בכל ענפי המשק. נפל בחלקי לעבוד בגינת הירק הראשית. גינה זו סיפקה ירקות באופן ישיר למטבח הקיבוץ. אני זוכר שהעבודה עם המדריכים מהקיבוץ לא תמיד היתה פשוטה. המדריכים לא עשו מאמץ להבחין בפוטנציאל האינטלקטואלי של הקבוצה שלנו. זכור לי, שאחד המדריכים לימד אותנו פעם, מהו הכיוון הנכון לנגב את הישבן. זה היה אולי מצחיק, אך גם מעט משפיל. מעולם לא היה קל להיות עולה חדש. לצורך הלימודים חולקנו לשתי קבוצות בהתאם לרמת העברית שלנו, אך היו גם שיעורים משותפים לכל הקבוצה. אני שובצתי לכיתת המתחילים. למדנו עברית בחדר קטן, כל התלמידים מסובין לשולחן אחד.

כבר בשיעור הראשון, שמתי לב שאני קצת מתקשה להתרכז, תשומת ליבי נדדה שוב ושוב לעבר עיניה הכחולות של שרה שישבה בדיוק מולי. עיננו נפגשו כמה פעמים ואני, בכל פעם הפניתי את המבט הצידה ולמטה במבוכה. ריקוד העיניים הזה, חזר על עצמו כך במשך כמה ימים. לאחר שעות העבודה בגינת הירק, נכנסתי לכיתה ושם בזמן השיעור מסביב לשולחן, נפגשו עינינו. בלב נרגש, ציפיתי לשיעורי העברית ושמחתי להיכנס אליהם, אף על פי שלא בדיוק הצלחתי להתבלט כתלמיד חרוץ ודקדקן. פשוט, חיכיתי לרגע לשבת מולה. הייתי אז נער צעיר, בן שש עשרה וקצת ופחדתי להראות לה שאני מעוניין להכיר אותה יותר, פחדתי שהיא תדחה אותי, והפחד מנע ממני מלנסות וליזום שיחה, מלנסות 'להתחיל אתה'. ניסיתי לשדר לה עד כמה אני מחבב אותה, אבל רק בעזרת מבטים חדים הישר לתוך עיניה הכחולות. הסתכלתי עמוק לתוכן, ואמרתי בליבי; "שרה את יפה, אני רוצה שנהיה חברים, האם יש לך עניין בי, האם את שומעת אותי?" אך היא לא ענתה. חברים לעגו לי ואמרו שהיא מסתכלת כך על כולם ואני סתם מדמיין, ובכלל כדאי שאפסיק. זה לא מנומס וגם העברית שלי לא ממש משתפרת ככה. הייתי תמים, האמנתי להם ונפלתי בפח. רק מאוחר יותר הסתבר לי שהמבטים הללו והחיבה היו הדדיים. כן, גם היא בהתה בי בשיעורים וחשבה בראשה מחשבות דומות לשלי. גם היא נכנסה בהתלהבות לכיתת העברית אבל לא בגלל השפה, היא באמת היתה מעוניינת בי. זה נודע לי מאוחר יותר, כמה שבועות לאחר שהסתיים קורס העברית. היא ספרה את זה לחברה שלה וזו יום אחד סיפרה לי. אך יום זה הגיע כאמור מאוחר מדי.

כמו שכבר אמרתי לכם, אני הייתי בכיתת המתחילים, אבל בכיתת המתקדמים, היתה נערה אחת, שאפילו בחלומותיי הנועזים ביותר, לא הצלחתי לראותנו ביחד. אורה היה שמה. היא היתה מעבר לתחום הפנטזיות שלי מכמה סיבות: בראש ובראשונה, אתם יודעים, הייתי מעוניין בשרה, והיו רגעים בהם הייתי אופטימי. קשר העיניים ביננו הלך והתהדק, על אף שנשאר קשר רוחני למדי. כלומר, רק רוחני. אך הסיבה העיקרית לכך שאורה היתה הרחק מעבר להישג ידי היתה, שהבחורה האטרקטיבית הזו הייתה גדולה ממני בשנה, גבוהה ממני בראש וגם הרבה יותר משכילה. כעבור זמן קצר, היא אותרה כאינטליגנטית במיוחד ונשלחה לעיר הגדולה ללמוד להיות אחות מוסמכת. בתקופת ההסמכה שלה בבית הספר לאחיות, היא נאלצה לגור בעיר במרכז הארץ תקופה ממושכת. אני זוכר שהיה לה חשוב לשמור על קשר עם חברי הקבוצה שלנו ובעיקר עם חברותיה ולכן היתה מגיעה לביקור בקיבוץ בכל פעם שהתאפשר לה. היא היתה חוזרת לקיבוץ לפעמים בסופי שבוע ובחופשות החגים. רצה הגורל ונפגשנו באחד מביקוריה. באותו הערב הקרינו סרט בחוץ מול חדר האוכל. ישבנו כל הקבוצה על הדשא. זה היה ערב קיצי וחמים ואנו היינו שבעי נחת לאחר יום עבודה, לימודים וארוחת ערב. ברגעים לפני תחילת הסרט, תרו עיניי אחר תכולת העיניים, אך משום מה היא לא היתה שם. הופתעתי פתאום, כאשר אורה התיישבה על ידי. בקושי יכולתי לעכל את הרגע בו היא התחילה לדבר איתי. אך מהרגע שהבנתי מה קורה, למרות ההתרגשות, הצלחתי לשמור על קור רוח והשיחה ביננו הלכה וקלחה. התעורר ביננו עניין הדדי, וכאשר החברה יצאו אחרי הסרט לשחייה לילית במעיין עין חרוד, החלטנו שנינו להישאר בקיבוץ ולבלות את הערב ביחד. חשבתי שהערב היפה והמרגש הזה, יהיה למאורע חד פעמי. לגמרי לא ציפיתי שתהיה המשכיות לקשר ביננו, אך היתה טעות בידי. לא חלפו יותר משלשה ימים ולפתע, אחת מחברות הקבוצה באה ומסרה לי מכתב: "זה מאורה". היא הוסיפה שהמכתב עבורי היה בתוך המכתב שנשלח אליה. היא הסבירה שאורה רוצה שנתכתב, ושזה יעשה בצורה זו. המכתבים שלה יגיעו אלי דרך שתי חברותיה. לא כל כך היה ברור לי מדוע היא לא רוצה שנתכתב באופן ישיר, אולי רצתה לשמור על הקשר שלנו בסוד משאר חברי הקיבוץ, אינני יודע. בכל אופן, ההתכתבות ביננו תעבור דרך שתי חברותיה, אנו נצרף את מכתבינו למכתבים שלהן וכך נשאר בקשר.

קוראי היקרים, לא אגזים אם אומר שנהר גועש של מכתבים החל לזרום בעוצמה רבה, שסחפה לתוכו כל דבר אחר מחיי. בכל יום הגיע מכתב נוסף, מכתב אהבה. היא כתבה אותם בסגנון רומנטי, גדוש בלהט ותשוקה. השפה בה כתבה היתה עשירה כל כך ומילותיה פרטו על מיתרי ליבי, כאילו היה לחומר גלם בידיה, שעיצבה אותו כרצונה. לא ידעתי שאפשר להשתמש כך במילים. לא העליתי בדעתי, שמילים יכולות להעביר כל כך הרבה רגש וחום, שמילים יכולות להשפיע כל כך על מצב המודעות, על התודעה עצמה ועל הגוף. כמעט בכל יום הגיע מכתב אהבה נוסף. האותיות שצרפה זו לזו, זרמו בדמי כמו סם. התמכרתי לרגע בו התבודדתי עם המכתב החדש, באחד הדשאים או בחדרי. בולע את המילים, נישא על כנפי הדמיון ונסחף עמוק בזרם אהבת הנעורים. ואלה לא היו רק מילים. אל המכתבים הבוערים התלוו גם פגישות סודיות מרגשות, בכל פעם שבאה לבקר בקיבוץ. גם אני נסעתי מספר פעמים לבקרה בעיר. מיותר לציין שדעתי כבר הוסחה מקשר העיניים עם שרה. הייתי מרוכז כולי בציפייה למכתב הבא ולמפגש הסודי הבא. כך היה, וכך זה נמשך במשך מספר חודשים. התכתבנו ומדי פעם נפגשנו. עד שלפתע, ביום אחד הכול נפסק.

במכתב קצר ולא לגמרי ברור, הגיעה הודעה קשה. אורה החליקה ונפלה במדרגות של בית הספר לאחיות וקבלה זעזוע מוח. מצב בריאותה טוב יחסית ויציב, אך הנפילה גרמה לאיזה שינוי. היא כתבה במכתב שאינה רוצה שאבוא לבקרה. הייתי מבולבל, מודאג ומפוחד, ועשיתי כרצונה. לא נסעתי לבקר. באחר צהריים אחד, באה אחת החברות שלה ומסרה לי מכתב קצר. המכתב היה מנוסח בצורה פורמלית ובו הנחיות מדויקות שננעצו הישר בלב. היא כתבה שהחברות שלנו הסתיימה ושעלי לקחת את כל המכתבים ששלחה לי, מהראשון ועד האחרון ולשרוף אותם. היא לא מוכנה שיישאר מהם זכר. כך היא ציוותה עלי. יכולתי לשמוע את קולה רועם בראשי, "קח את המכתבים, ושרוף אותם, עכשיו! אני מבקשת ממך, עשה זאת למעני". וכך עשיתי, נשלט כרובוט חסר רצון משל עצמו, או מחשבה חופשית, הלכתי למיטה שלי, הרמתי את המזרן באזור שמתחת לראש ואספתי את המכתבים. הדמעות שטפו את פני, עשיתי את זה בלי לחשוב. הלכתי אל החצר מאחורי הצריף, ושרפתי את המכתבים. מצאתי עצמי עומד, חסר אונים, בלי לדעת מה אני עושה שם, והתחלתי ללכת. 

הלכתי בלי לדעת לאן, לא שמתי לב איפה דורכות רגליי, ראשי היה באפלה קודרת, ליבי היה כבד, פני רטובים מדמעות. הלכתי בלי לראות את הדרך, כואב את אבדן האהבה. השאלה איפה אני, עלתה בראשי, כשהבחנתי שאני באיזה רחוב כלשהו בעפולה. מצאתי את עצמי פתאום מול בית הקולנוע המקומי. עיוור מרוב עצב וכאב הלכתי ברגל מקיבוץ בית אלפא ועד עפולה. הלכתי יותר מ-30 ק"מ מבלי לשים לב לדרך. הכאב של אבדן האהבה, התחלף פתאום בפיקחון מתסכל של בדידות וניכור. איני זוכר איך חזרתי לקיבוץ. אני בקושי זוכר את הימים והשבועות הבאים, הקיבוץ כבר לא היה אותו הדבר.

היום, כשאני נזכר בסיפור זה שנשמע אולי כמו חלום, אני מוכן לשתף אותו, וכך שוב לחוות ממנו, קצת מחדש, כמעט שבעים שנה לאחר מכן. יש רגעים שבהם נדמה לי, שזה לא באמת קרה לי, אולי זה היה רק בדמיוני? האמת היא שכך חשבתי במשך שנים רבות. עד שמצאתי, ממש לאחרונה, את אחד המכתבים. כן, מצאתי להפתעתי, מכתב אחד שניצל מאותה מדורה קטנה של אחר צהריים בחצר האחורית של הצריף. איני יודע איך הוא עשה את דרכו למגירת המסמכים הרשמיים השמורים. זה היה אחד המכתבים האחרונים, כנראה המכתב האחד לפני האחרון שנמסר לי על ידי חברה שלה. אני מחזיק את המכתב בידי עכשיו, וכל-כך מצטער ששרפתי את כל שאר המכתבים. כמה רגש היה אצור בהם, כל כך הרבה זיכרונות של דברים שעשינו באותה התקופה, תיאורים של הזמן ההוא והמרחב שברובו כבר השתנה. המכתב הוא עדות לאהבת הנעורים, לעוצמת המילים וסערת הרגש. אני חושב שמכתבי האהבה ששרפתי הם אוצר היסטורי, לשוני ובעיקר נפשי, שכלא אז את ליבי, וגם נתן לו מרחב, אוצר נעלם שלא יחזור. אני מחזיק את המכתב לפניי, רואה את כתב היד העדין המשלב עברית עם בולגרית. אני נזכר בהגעה לחופי חיפה, בשנה הראשונה שלי בארץ, בריקודי העם בחדר האוכל, באשכוליות הגדולות, בגינת הירק, בשיעורי העברית ובאורה...