בוזה - מכירת משקה בולגרי ביפו

6/11/2019

                        בּוֹזָה  / רמי דוידי

עד היום אינני יודע בדיוק כיצד הבולגרים הוגים את המילה המיוחדת הזאת- בּוֹזָה. יש האומרים בּוֹ-זָה (במלעיל) ויש האומרים בּוֹזָה (במלרע). חלפו חמישים שנה מאז ששתיתי לראשונה את המשקה המיוחד הזה והוא אינו נמכר יותר, כי הפסיקו לייצר אותו. ותשאלו - למה? נדמה לי שהאנשים שידעו את הסוד המיוחד, שנתן למשקה הזה את טעמו הייחודי, חדלו לעסוק במלאכה. וגם מהסיבה הפשוטה שהם פרשו מהעבודה ואחר-כך גם מן העולם. אולי ישנה עוד סיבה - לא הכל אהבו בוזה בגלל טעמה החמצמץ משהו. הייתי נער בוגר, שנה לפני הגיוס ולפני בחינות הבגרות. לא יכולתי לעבוד במשרה מלאה וללמוד. לכן, חיפשתי לי תעסוקה חלקית, ממש מזערית, שתהווה לי, איך שהוא, דמי כיס.

יכולת למצוא ביפו כל מיני מלאכות ארעיות, זמניות וגם קבועות. ומה חיפשתי אני? תעסוקה ארעית, אך גם קבועה . והנה הנוסחה - פעם בשבוע, ביום שישי, משעה 07:00 עד 14:00 הייתי מתייצב לעבודה בבית החרושת לבוזה. בית החרושת שכן ביפו, לא הרחק משדרות ירושלים ודרך בן-צבי. לידו שָׁכָן גם בית חרושת לקרח ומולו - ה"לונה פארק". כיום נמצאים בשטחים אלה מוסכים וסוכנויות למכירת מכוניות.

הגעתי לבית החרושת לבוזה לאחר שעברתי מעסק לעסק, מחנות לחנות ומבית- מלאכה אחד למשנהו ושאלתי אם מעוניינים בעובד כמוני, חולמני, צנום, שֵׂעָר שָׁטֵנִי, עיניים חומות, חייכן, בעל כושר גופני ירוד, אחד שעבד במשרד, יודע לרכב על אופנים, מכיר את תל- אביב וגם את יפו היטב, דובר בולגרית, אנגלית ולאדינו, מבין פחות צרפתית וגם רוסית. כישורים אלה כנראה שלא התאימו לרבים מהנשאלים שרצו ניסיון וגם כישורים טכניים, שחסרו לי, כמובן. הגעתי, לבסוף, לבית- חרושת לבוזה. בעל-הבית קיבל אותי לשיחה בחביבות האופיינית לבולגרים המבוגרים ודבר ראשון שאל אותי : "יש לך רישיון נהיגה"? הופתעתי מהשאלה ועניתי שאני מוכן ללמוד נהיגה. אך הוא השיב: "אין זמן חביבי, אני רוצה שביום שישי תתחיל לחלק בוזה עם תלת- אופנוע". איזה תלת- אופנוע? שאלתי. הוא הושיט את ידו המגוידת והמיובלת, אחז בידי הקטנה והרכה, והוביל אותי אל החצר האחורית. לנגד עיני התגלה כלי רכב ישן. אופנוע שדוחף קדימה ארגז פתוח, היכול להוביל סחורה וגם אנשים. זכרתי את השיטפונות בחודשי החורף הגשומים בשדרות ירושלים וברחוב סלמה, כאשר עוברי אורח לא יכלו לחצות את הכבישים והמים הגיעו מעל גובה המגפיים. לא שכחתי את המראות ביומן "כרמל" שבהן כיכבו בעלי תלת-אופניים שעשו את עבודת ההעברה של אנשים (אחד, אחד) בין "גְדוֹת הנהר" הארעי והחד-פעמי, שׁגוֹנֵנוּ במטריה את ראשו של הנוסע למרחק הקצר, לבל  יתקרר חס וחלילה, וכי רגליו לא יירטבו במים ותשארנה יבשות, עד שירד בָּגָדַה השנייה.
 

אמרתי לו שאני מוכן לדחוף את תלת-אופנוע לאורך כל המסלול שיקבע לי לחלוקה. הוא לא סירב להצעה, אף כי הופתע. ליתר בטחון ולמען הסר ספק, הוא ניתק את מנגנון ההצתה. "ועכשיו, שמע נא חביבי, מה אתה צריך לעשות. אתה תחלק בדירות השיכונים לאורך שדרות ירושלים. בכל בלוק יש כמה כניסות. אתה מגיע בבוקר לדירות וכשאתה רואה שיש בקבוקים ריקים ליד הדלת, אתה מצלצל בפעמון. כשהאישה תפתח את הדלת אתה אומר בחיוך 'בוקר טוב, הגיעה הבוזה'. אם היא לא יודעת עברית אתה תגיד את זה בבולגרית, או בספניולית. ואל תבלבל עם בקבוקי החלב!". התנחמתי בעוד דבר. חשבתי שיבקש ממני להכריז על בואי ואקרא בקול הכי חזק שיש לנער כבן 17 שכמותי: בּ-וֹ-זָ-ה,  בּ-וֹ-זָ-ה... זכרתי מילדותי את הקולות מוכר הקרח שעבר עם העגלה ברחובות רָמְלָה וצעק  "קֶ- רָ- ח, קֶ- רָ- ח...". וקולות אחרים שנשמעו לעתים יותר רחוקות: "הקשיבו, הקשיבו ,היום לא יהיו מים", או את צלצולי פעמון יד של מוכר הנפט, שהיה מגיע אל רחוב מגורנו. הוא לא נזקק לגרונו - צלצול הפעמון הספיק להוציא את הקונים מן הבתים אל הרחוב. לא היו אלה צלצולי הכנסייה שבקרבת ביתי, שנשמעו מספר פעמים ביום, אלא צלצול 'גואל'. הם ציפו לבואו בכיליון עיניים, כי הוא לא הגיע כל יום. ואם נשארת בלי נפט, לא הייתה לך תאורה בבית ולא יכולת לחמם מים לבישול ולרחצה . זה היה מקור האנרגיה הבלעדי לפרימוסים ולעששיות.

    "אתה מקבל ממנה את הכסף ושם אותו בארנק הגדול שאני אתן לך. אתה ודאי יודע קצת חשבון, כי תצטרך להחזיר גם עודף. במשך הזמן תוכל להוסיף עוד קליינטים מדירות אחרות בשיכונים וגם תוכל להתרחק קצת לבניינים אחרים. העיקר שתחזור בצהריים עם הרבה בקבוקים ריקים. ככל שהעגלה ריקה יותר, היא גם מרעישה יותר. אנחנו שוטפים אותם בבית החרושת ומכינים לך כמות מספיקה ליום שישי הבא".

סליחה, אמרתי, איך אציע בוזה לקליינט חדש אם איני יודע מה טעם המשקה וממה הוא עשוי? "אתה צודק, בחור צעיר. איך שכחתי? הנה אמזוג לך כוס ותטעם". קֵרבתי אל פי כוס זכוכית בעלת דפנות עבות, ששותים ממנה גם בירה, המכילה משקה סמיך בצבע חום בהיר- בֶּז, והתחלתי ללגום בכמויות קטנטנות. הטיפות הראשונות שבאו במגע עם שפתי והחליקו אל לועי, ומשם אל גרוני וכמעט השתנקתי. בלוטות הרוק הגיבו במהירות ואותתו אל מוחי שמשהו חמוץ-מתוק וקריר מתקרב אל הושט והקיבה כבר התכוננה להכין את המיצים הנדרשים להעבירם במהירות אל בני- מֵעַי, שיתוודעו  גם הם למשקה הלא מוכר. אפשר לשאול bettty@013.net

עוד משהו? האם לא כדאי שאבין מהו המשקה הזה כדי שיעזור לי למכור יותר בקבוקים?
"בבקשה", השיב בנחת, והתחיל להסביר לי בשפה פשוטה, לאט, ובסבלנות רבה, כמו מורה טוב: "למדתי את סודות ייצור הבוזה עוד בבולגריה. מייצרים אותה גם בטורקיה, מקדוניה ואלבניה. השם בוזה הוא שם טורקי. אתה בטח יודע שארצות הבלקן היו תחת שלטון טורקי במשך כמה מאות שנים והמטבח הטורקי השפיע על ארצות אלה. הבוזה עשויה מדוחן שבושל בדוודים בתהליך סודי. בארץ זהו משקה לא רק של בולגרים, אבל הם הקליינטים העיקריים. שמת לב כשטעמת מהמשקה שהוא סמיך ויש לו צבע חום בהיר? זה מפני שהוא מיוצר מתערובת של קמח עם דגנים שונים שעוברים פרמנטציה קלה. אתה בטח לא יודע מה זה פרמנטציה. זוהי תסיסה, כמו שמבשלים בירה, למשל".

רציתי להגיד משהו בקשר לטעם. הרגשתי שזה לא בדיוק משקה מתוק, אפילו טיפה חמוץ. "אתה צודק, בפעם הראשונה מרגישים טעם כזה. שותי בוזה וותיקים מתרגלים לטעמה, או מוסיפים סודה לשתיה, או מערבבים קצת עם משקה תוסס, או מיץ מתוק. כל אחד לפי טעמו". אמרתי לבעל הבית שזהו משקה טעים (הייתה לי ברירה?) וקבענו להתחיל בשבוע שלאחר השיחה.

ביום הראשון לחלוקה באתי יותר מוקדם כדי שאתמצא מהר באזור . דחפתי את תלת-האופנוע לאורך הכביש, צמוד למדרכה, התאמצתי לעלות גם על מדרכות כדי להתקרב אל הכניסות של כל בלוק, שניצב לשדרות ירושלים ביפו. לוקח ארגז בקבוקים ומגיע לכל כניסה, מניח ארגז על הרצפה, ומצלצל בפעמון הדירה שמשאירה בקבוקים ריקים במפתן. כשראו אותי לראשונה היו שחייכו ופטרו אותי באיזה משפט מהומהם שנשמע כמו 'בוקר טוב', והיו שחייכו ואף שאלו לשמי. לא היה זמן לנהל שיחת הֵכּרוּת מעמיקה, שהרי יום שישי היום. המלאכה מרובה והזמן קצר. צריך לבשל, לקנות וגם לנקות.

וכך, מדי שישי הקדשתי את זמני, כהפוגה מהלימודים בבית- ספר תיכון ערב . חמשה ימים מאומצים היו מכוונים לקראת בחינות הבגרות. וביום השישי  יכולתי להתאוורר קצת, לפגוש ולהכיר אנשים בגילים שונים, לאמץ את השרירים בשינוע תלת- אופנוע. השרירים היו דרושים לי לפעילות הספורטיבית בשעות אחרי הצהריים בים, בחוף גבעת- עליה. שם שיחקנו כדור-עף, מטקות, רצנו מעט, וכמובן - גם שחינו. המאמץ עם הרכב היה בעיקר בשיפועים. במורד הייתי צריך ללחוץ על הבלמים שהכבלים שלהם התחילו בשתי הזרועות, מה שכינינו 'כידון' באופניים, וכדי לבלום הייתי צריך ללחוץ חזק מאוד. וכשזה לא עזר התיישבתי על הרכב וסובבתי את דוושות הרגלים לאחור, כמו באופניים, ואם זה לא עזר נעמדתי לפניו ובלמתי אותו בגופי על- ידי הזזתו ימינה או שמאלה. המאמץ בעליה לא היה לא פשוט. לא היו לי שיטות כיצד לתמרן את הרכב ונאלצתי להתגבר על קושי זה על-ידי דחיפה ומנוחה, וחוזר חלילה. במשך תקופת העבודה, פחות משנה, רכשתי לקוחות חדשים, ורבים הכירו אותי כנער שקדן, רציני וחרוץ. גם בעל- הבית היה מרוצה והצטער כשהודעתי לו שאני נאלץ לעזוב בתקופת הבחינות. אחריהן נפשתי במקצת ואחר-כך התגייסתי לצה"ל במחזור אוגוסט 1959.

 

זכרתי את טעם הבוזה המיוחד במשך שנים רבות (שתיתי בוזה גם בסופיה כשביקרתי בה בשנת 1995 אך זה לא היה אותו טעם). כעבור שנים אחדות, בדרכי הביתה, ליד השעון ביפו, שמעתי מישהו קורא לי, ולא בשמי: "סליחה, אפשר לשאול אותך משהו? חילקת פעם בוזה בשיכונים בשדרות ירושלים ביפו?" השבתי בחיוב. הוא חייך ואמר:

"הייתי נער כשהגעת אלינו כל יום שישי ואמי הייתה קונה 4 בקבוקי בוזה, במיוחד בשבילי ובשביל אחותי. היא אמרה שהמשקה מזין מאוד וסיפרה לי שמייצרים אותו מדוחן, ולא ידעתי מה זה 'דוחן'. קראתי שזהו דגן שמכינים ממנו גם דייסות, נזידים, לחמים וגם בירה. בהתחלה לא כל-כך אהבתי את המשקה בגלל טעמו החמצמץ, אך כשהתרגלתי אליו התחלתי לאהוב אותו. אחרי שאתה הפסקת לחלק, לא היה לזה המשך. האם זה יכול להיות שאמא שלי סיפרה לי שלא מחלקים יותר כדי שנפסיק לקנות בוזה, כי היא כבר נמאסה עליה?". שתקתי. "עוד דבר רציתי לספר לך, שנסעתי עם הורי לפלובדיב בבולגריה ושם שתינו בוזה. אני חייב להודות שהמשקה של יפו היה לי יותר טעים. כל הכבוד לבעל המפעל". שוב לא הגבתי. שאלתי אותו אם בתקופה שחילקתי בוזה הייתה לו אחות בגיל מאוד צעיר, ממש תינוקת. הוא השיב בחיוב ובחיוך. נדמה לי שעכשיו הבנתי מדוע אִמוֹ הפסיקה לקנות בוזה. היא ועוד אמהות מיניקות, האמינו שהמשקה מגדיל את שפיעת החלב של הַאֵם, וזה טוב ליונק, שמקבל מזון בריא ומזין, וגם טוב למיניקה.

אמרתי לבחור: "במבט לאחור, אולי כדאי לקרוא למשקה "דוֹחֲנִיה" או "דוֹחֲנִית", מה דעתך?"  והוא השיב : "רעיון טוב, יש לי חבר שלומד לשון באוניברסיטה. אשאל אותו אם הוא יכול לבדוק מהו השם העברי של "בוזה". תן לי את מספר הטלפון שלך כדי שאתקשר אליך". השבתי שאין לי טלפון. "חבל", הוא אמר, הסתובב לאחור, והלך לדרכו, ואז הבנתי שלמשפט  "ככל שהעגלה ריקה יותר, כן היא מרעישה יותר", יש גם משמעות מתגלגלת עמוקה.

עד היום אינני יודע אם למשקה הזה ניתן גם שם בעברית, ואם מייצרים אותו מחוץ לארצות הבלקן וטורקיה .

 

רמי דוידי, חולון, 14-08-09

עבור לתוכן העמוד