סיפור על רמלה

            סאלם עליכם   / רמי דוידי

שנים רבות אני חולם על רָמְלָה. ולמה דווקא על רמלה? לא בגלל המגדל הלבן, גם לא בגלל בריכת הקשתות. ברמלה התגוררתי במשך  9 שנות ילדות. זאת לא הייתה ילדות עשירה בחומריות. היא הייתה ילדות דלת באמצעים חומריים וכספיים של עולה חדש. בתקופה זאת רכשתי את השכלתי בבית הספר היסודי ושתי כיתות בבית הספר התיכון. למדתי כל דבר חדש בשקיקה ובחריצות רבה מהמקורות שהזדמנו לי. מתוך ספרי הלימוד, עיתונים, רדיו, וגם מהשבועון "הארץ שלנו". האם היא מאפיינת כל עולה חדש ? אינני יודע. אני הובאתי לרמלה על ידי הסוכנות, לאחר שעברתי תחנת ביניים בפרדס חנה, לא הרחק מחיפה, אליה הגיעו אניות העולים בשנת 1948.

לאחר שהיה קצרה בת 3 חודשים, לערך, במחנה עולים הבנוי מאוהלים בסוף דצמבר של 1948, העמיסו אותנו על משאיות והביאו אותנו לרמלה שננטשה על ידי רבים מתושביה הערבים , שהרי הם הצילו את נפשם מפני ההתקפות של הצבא היהודי. כבר אז ידעו מפי המנהיגים שלהם, שחייבים לעזוב את העיר. אמרו להם שתוך שבוע ,או שבועיים, הם ישובו לבתיהם. אלא שהבריחה הייתה חפוזה. איך ידענו? לא היו צריכים לספר. לא לספר לי כי הייתי בן 7 שנים. מה הם סיפרו למבוגרים שרובם היו הורים לילדים קטנים. ומה הם ראו, ומה זוכרים הילדים ללא סיפורי ההורים?

ההורים ראו שהתושבים שברחו לא התכוננו לכך. הם השאירו את הבית שלהם באמצע ארוחה, או באמצע של פעילות משפחתית כלשהי, ללא הכנות מוקדמות של אריזה, איסוף חבילות, או מזוודות. אמרו להם שעוד מעט הם חוזרים, אז בשביל מה לקחת כל-כך הרבה ציוד?

זוהי השערה, כמובן. את האמת ההיסטורית איני יודע עדיין. זה ודאי כתוב בארכיונים, אבל בתור ילד את מי זה עניין. הילד צריך ללכת לבית הספר. ללמוד עברית ועוד מקצועות חשובים. להכיר חברים חדשים. וההורים? הם צריכים לעבוד. איפה הם יעבדו? הם יסתדרו כמו שמהגרים מסתדרים בארץ חדשה.

הורידו אותנו מהמשאית. זה היה בלילה. כל הנסיעות, כך סיפרו עולים רבים, היו בלילה במשאיות כדי שלא יזכרו את הדרך ממחנה העולים אל "הבית החדש" שלהם. שלא יתחרטו. כל משפחה והמזל שלה. לא הייתה הגרלה. זאת הייתה בחירה עיוורת. הורידו משפחות מהמשאית בתחילתו, או באמצע של רחוב כלשהו, ואמרו להם לבחור. והמשפחות בחרו, ונכנסו לבתים שננטשו. ומה בחרו ההורים שלי? הם נכנסו לבית עם חצר ולו דלת מתכת כחולה. תריסי עץ  כחולים. היה שם חדר גדול שצריך לאכלס 4 נפשות ולעלות אליו ב-3 או 4 מדרגות. יש  לו, לחדר, מרפסת ללא שום קיר כלשהו, פתוחה לארבע רוחות השמיים. אולי התכוונו לסגור אותה ולבנות עוד חדר? בפאתי  החצר היו שני חדרים-מחסנים? שלא תוכננו למגורים ולשינה. במפלס החצר לא היה לה שבילים מרוצפים. ועוד היה שם מבנה קטן עם גג מפח ששימש מטבח. שירותים בחצר וגם המקלחת בחצר היו עם גגות מפח, כמובן... הכל היה פשוט עד פרימיטיבי, במבט לאחור. לא היה חיבור למים חמים, כמובן. מים חיממו על סירים גדולים מעל פרימוס- פתיליה והתרחצו בגיגית (פיילה) או בקנקנים גדולים של מים.

מסורת הרחצה נמשכת כמו בחו"ל – בבולגריה, ממנה עלינו מתוך בחירה, חרף אזהרות של יודעי דבר ומביני עניין ששם, בפלשתינה, יהיה לנו קשה. קשה מאוד, אפילו. המתנגדים החריפים אמרו לאמי שהייתה פעילה ב"פועלי ציון": "מה יש לכם לחפש במדבר?"

 פעם בשבוע, לקראת סופו, התקלחנו. אם בחו"ל היו הולכים לבית מרחץ (בָּאניוֹ) הרי שכאן, ברמלה, לא היה בנמצא. אולי היה בגטו, הוא הרובע הערבי, היכן שהתגוררו התושבים המקוריים שלא ברחו, אבל מי יילך לשם?

זה היה בהתחלה. כשהעיר גדלה ואוכלסה במשפחות יהודיות רבות, שכללו גם משפחות דתיות, נבנו בתי מקוואות, אבל אנחנו אף פעם לא ביקרנו שם.

חשמל לא היה. לא רק ברחוב שלנו, אלא בכל העיר. היא לא הייתה מחוברת לרשת החשמל. הם החיים בערב ובלילה התנהלו לאור עשישיות. הן הלכו והשתכללו ברבות הימים והנפט היה מצרך רגיל ובסיסי בכל בית שבעזרתו בישלו, התרחצו והבקיעו אור בעלטה והחשיכה. כמי שדאג להכין שיעורי בית ולקרוא ספרים, או כל פעילות ספורט, עשה זאת בטרם החשיכה ירדה על הרחוב .

לרחובות נתנו שמות בעזרת האותיות. למה? אולי יותר קל יותר לעולים חדשים לזכור אותיות במקום שמות? שם הרחוב שלנו היה - רחוב ל"ב ומספר הבית? מספר 6.  זה היה רחוב קצר מידות וצמוד לבית קברות. חומת בית הקברות נראתה גבוהה בעיני ילד ותמיד רציתי לדעת איך הוא נראה מבפנים. בלילות פחדתי לעבור לאורכו. וכשגדלתי כבר הלכתי לבדי לבית הקולנוע "איילון" ששכן לא הרחק מביתנו. את הקטע החשוך עשיתי בריצה, בעצם, בדהרה, כמו הפרשים, הקאובויס, שראיתי במערבונים האמריקאים. אחר כך שרתי בלבי את השיר: רוץ בן סוסים, רוץ ודהר..."

בגינה הקטנה שבחצר הבית גידלנו עגבניות, מלפפונים באופן שסיפק חלק מצומצם ממצרכי היסוד בסל המזון של משפחה בת נפשות. זאת הייתה השלמה מאוד צנועה ל"קיצוב" שהיה נחלת המדינה. כולם קראו לקיצוב בשם יותר קל - צנע. בתקופת הצנע הייתה קצבה יומית של מצרכי מזון. כך למשל, קיבלנו, בתשלום כמובן, קצובה יומית לנפש :

לחם אחיד ללא הגבלה, 60 גרם תירס, 58 גרם סוכר, 60 גרם קמח, 17 גרם אורז, 20 גרם קטניות, 20 גרם מרגרינה, 20 גרם אטריות, 200 גרם גבינה רזה, 600 גרם בצל, 5 גרם ביסקוויט. והבשר? הייתה מנה חודשית - 75 גרם נפש. קיבלנו פנקסי נקודות שכללו תלושים למוצרים ולמצרכים שונים.

הצנע הייתה מאורגנת ונועדה להיות ארעית, זמנית. אך, עבור רבים הארעיות הפכה להיות קבועה. הם המשיכו לחיות בדלות מהרבה סיבות, כפי שמאפיין לפעמים חברת  מהגרים. מאידך, מה שנדמה שהקבוע יהיה לאורך זמן, מתברר חיש מהר שהוא ארעי.

כעבור 4 שנים לערך, לאחר עלייתנו, הצטרפה אלינו סבתי מצד אמי והורי נאלצו לשכנה באחד הביתנים בשפת החצר. היו שני ביתנים מסקרנים. אף אחד מהמשפחה לא נכנס עמוק לתוכם. לא ידענו מה יש שם. היו ערמות של כל מיני דברים בלתי מזוהים בפאתי השטח שהיה מ"מחוץ לתחום".  לא שאפנו להכיר אותם. ברור היה לכולנו שזהו רכוש של הדיירים הקודמים, ולכן מוטב שלא לגעת בהם. אולי יום אחד יחזרו ולנו יתנו דיור במקום אחר? אולי ביפו, היכן שיש ריכוז גדול של יוצאי בולגריה? חיינו בתקווה כל השנים, והיו לנו חומות גבוהות של תקווה.

אני חלמתי שיש שם, בביתנים האלה, אוצר. איזה אוצר? לא הגדרתי בבירור, אבל יש שם משהו מאוד חשוב שיכול לעזור לנו לצאת מחיי הדוחק והעוני. לסגור את המרפסת הגדולה - הפתוחה מכל עבריה, ולבנות עוד חדר. להחליף את התריסים, לזפת את הגג, לבנות מטבח, חדר אמבטיה וחדר שירותים חדש. להחליף את המרצפות השבורות בשבילי הגינה. לקנות רדיו, לקנות בגדים חדשים. שיהיה לנו כסף לצאת לטיולים של בית הספר שיחגגו לי בר-מצווה, ועוד דברים משמחים .

איך התפרנסו הורי? אבי היה נגר רהיטים בבולגריה. בארץ התמחה בעיקר בפוליטורה, כי נגריה משלו לא הייתה לו.  פוליטורה היא צביעה בצבעים שקופים (בייץ) בגוונים שונים ובגימור לכה, השומרת על טקסטורת העץ ועל אורך חייו. למעשה, פוליטורה היא "שכבת ההגנה" של הרהיט.

הוא עבד כשכיר אצל נגרים שונים שהעסיקו אותו על אף שכבר לא היה צעיר. יליד 1899 שעלה בשנת 1948 והוא כבר בן 49, כמעט 50. קשה היה  להתקבל לעבודה בגיל הזה והיו חודשים שלא עבד כלל. אמי, לעומת זאת, עבדה בבית הדפוס של עיתון "הארץ" בתל-אביב. בסופיה היא הייתה סדרת אבל כאן, בישראל, לא שלטה בשפה ובכל זאת עבדה ליד מכונה במשך יום שלם. את היום התחילה מוקדם מאוד כי הייתה צריכה לנסוע בבוקר השכם באוטובוס במשך כשעה עד תל-אביב וחזרה הביתה לאחר השעה 4 אחרי הצהרים.

למי שהיה מובטל הציעו "עבודות יזומות" כדי שיצא לעבוד וישתכר מעט. אלה היו עבודות בלתי מוגדרות ובלתי מקצועיות שהצריכו מאמץ פיסי רב. מקומות העבודה היו לעיתים מחוץ לעיר וכרוכות בנסיעה ברכב שלא נועד להסעת נוסעים כמו: טנדרים, משאיות. באחת הנסיעות אבי נפל ושבר רגל. לאחר ההחלמה הוא צלע וזה הקטין עוד יותר את הסיכוי להתקבל לעבודה שמתאימה למצבו הגופני. וכך נוצר מצב שבו אמי הייתה המפרנסת היחידה במשפחה.

ביום בהיר אחד אמי הביאה לי חתולה צעירה, ממש גורה. אדמונית ויפיפייה. היא קיבלה אותה משכנה ברחוב שהתגוררה 4 בתים לידנו. התחברנו מהר מאוד. היא לא נגעה בתרנגולת והייתה מאוד חברותית. קראנו לה "גיטה". על שם חברה של אימא שלי (כתבתי עליה סיפור קצר בשם "גיטה" בשנת 2005).

תקופת המגורים שלנו ברמלה הסתיימה בשנת 1957 ועמה הפרק השני בחיי. עברנו לגור ביפו, אל "סופיה הקטנה", ואני בן 16 פחות או יותר.

                       ***                      

תמיד רציתי לחזור ולבוא לבקר ברמלה, לראות את הרחוב שבו גרתי 9 שנים. שם הרחוב השתנה והוא נקרא ברכה פולד. עברו כמעט 50 שנים ונדמה לי שפעם אחת ביקרתי. מוזר שאינני זוכר כמעט דבר מאותו ביקור קצרצר. הגעתי לרחוב שעדיין לא נסלל, חולף בין הבתים שהשתנו בעיניו של מי שהיה ילד וגר שם. ניגשתי לבית מס' 6 אבל לא נכנסתי. לא היה לי נעים וגם לא אומץ לדפוק על הדלת ולדבר עם הדייר. החלום שלי נגוז, כמובן. חלום האוצר החבוי בתוך הביתנים שבפאתי החצר.

לפני שבועות אחדים החלטתי שוב לבקר ברחוב שלי. הייתה לי הזדמנות להגיע לשם שעה לפני מועד ביקור אצל רופא עיניים מומחה שהתחיל לטפל בי לפני חודשים אחדים.

ידעתי בערך היכן נמצא הרחוב וכשהתקרבתי לאזור הקלדתי בגוגל "רחוב ברכה פולד". ראיתי את המפה שם הרחוב, אך שלט לא הופיע. הפעלתי את "ווייז" שהביא אותי קרוב מאוד, אבל שוב לא ראיתי את שלט הרחוב. הוא אמר לי: "הגעת ליעד", אבל את היעד לא ראיתי. החניתי את המכונית והתחלתי ללכת ברגל כדי לראות במו עיניי את השלט של שם הרחוב. הלכתי כמה דקות עד שדיירת שניקתה את פתח ביתה, שאלה אותי את מי אני מחפש. אמרתי לה שאני לא מחפש שם של מישהו אלא את רחוב ברכה פולד. היא אמרה: "שינו לו את השם וקוראים לו "יורדי הים". הלכתי לכיוון שהיא הראתה לי. לא הייתי בטוח שהיא צדקה. המשכתי ללכת לכל אורכו עד שהגעתי אל ראשיתו. שם ראיתי את השילוט בקיר של אחד הבתים ובו כתוב: "רחוב ברכה פולד". רווח לי. מספרי בתים לא היו. התחוור לי שהרחוב "התקצר". היו בו רק 4 בתים במספרים הזוגיים. רוב השמות היו של משפחות ערביות ורק שם משפחה אחד עברי - מצפון אפריקה. חומת בית הקברות פתאום נהייתה נמוכה. הרחוב היה סלול והוביל לעבר מגרש חנייה גדול, לא מסודר שנועד לבאים אל מרכז משרדים גדול שכולל גם מרכז רפואי של קופת חולים מאוחדת.

הבתים מגודרים בכל מיני חומרים מאולתרים ועושה רושם שהבנייה פירטית. לבי נחמץ בקרבי. הייתכן שהרחוב הגיע למצב כה עלוב? כל הסביבה הקרובה אינה מרנינה. היא מוזנחת, אך, בכל זאת גרים בה אנשים. הבתים של המספרים האי- זוגיים נראו לי יותר מסודרים, משום מה.

חשבתי לעצמי -  אולי חזרו לגור פה צאצאים של משפחה שהתגוררה כאן בשנת 1948 עד מלחמת הקוממיות? השאלה הזאת נשארה פתוחה כי לא היה לי את מי לשאול.

ובכל זאת, נכנסתי לבית של תושב ערבי בדרכי אל המכונית. בדרך אליה התהלכתי מהורהר וזה כנראה ניכר בפני. מישהו שטיפל במכונית סמוך לביתו שאל אותי את מי אני מחפש. עניתי לו. הוא השיב שהבית שלו שייך לרחוב טרומפלדור. מרחוב ברכה פולד נשארו רק 4 בתים במספרים הזוגיים. הוא הציע לי להיכנס לביתו לשתות כוס קפה. הסתכלתי בשעון וראיתי שיש לי עדיין זמן עד לביקור אצל הרופא. היססתי במקצת וזכרתי שהנימוס מחייב לא לסרב, ונכנסתי. ישבנו בחצר גדולה ומרוצפת ולא מסודרת. שאל אותי איך אני שותה את הקפה. כלומר, עם כמה כפיות סוכר. השבתי - כפית אחת. הוא נכנס פנימה אל אחד החדרים ויצא אלי די מהר, אבל בידיים ריקות. להרתיח קפה לוקח זמן, חשבתי. התחלנו לדבר. הוא הציג עצמו בשם סאלם. הוא גדל בעקרון והיה מיודד עם משפחה במזכרת בתיה. פתאום נכנסה מהרחוב בתו. גבוהה וצנומה בגיל העשרה, ילקוט על גבה ומטפחת על ראשה. היא חזרה מבית הספר ואביה ביקש ממנה שתכין לנו קפה ושאל אם אני רוצה גם לאכול משהו. הפעם סירבתי לדברי המאפה. המשכנו לדבר. כשסיפרתי לו על עצמי בתקופת מגורי ברמלה הוא אמר שגם הוא מתרגש כמוני. לא יכולתי להסתיר את התרגשותי. מצד אחד, היא  קשורה בביקור לאחר כ-50 שנים במחוז ילדותי, ולאכזבתי העמוקה ממה שראיתי כעת, מאידך.

סאלם, נראה לי בגיל בשנות ה-50, רחב גוף ומוצק, ראש סגלגל ומקריח המגדל זקנקן הנתון לבקרה, כמו מישהו שלא התגלח ימים אחדים, לבוש בגדי עבודה כיוון שהיה עסוק בתיקון חלק מכני של כלי תעבורה. עיניו מחייכות, מתרוצצות, וחיוך נסוך על פניו במשך כל השיחה.

הוא עובד כנהג משאית המובילה סחורות לנמל אשדוד ואף לים המלח. נשוי לאשה שנייה ויש לו ממנה פעוט בן שנה וחצי. היא התגוררה קודם לכן בעזה. עוד מעט ימלאו 5 שנים לשהותה בישראל ותקבל זכויות אזרחיות, ובינתיים אינה מבוטחת באף קופת חולים, אלא, אם תשלם דמי ביטוח בריאות כמו תיירת, ולזה אין להם כסף. וכשהילד חולה מה עושים? נוסעים לירושלים אל מרפאת פליטים. המשאית שלו חונה קצת רחוק כדי שלא להפריע לתנועה הצפופה שליד ביתו. והא שאל אם נעלתי את המכונית שלי. עניתי בחיוב. אחרת, הוא אמר, לא תמצא אותה.

הצצתי שוב בשעון ואמרתי לו שאני חייב לזוז לעבר רופא העיניים שלי, אחרת, אפסיד את תורי ומי יודע כמה זמן אמתין. הוא הציע לשוב ולבקר אצלו כאשר אגיע שוב לביקורת אצל רופא העיניים.

בדרכי הביתה התברר לי לבושתי ששכחתי שבחברה הערבית יש שם פרטי - סאלם שפירושו בעברית שלום. ממש כמו אצל היהודים - שלום. מתי "שלום" יהיה לא רק שם פרטי? איני יודע, ודומני שאיני היחיד שעורג לו. אבל נדמה לי שכולם צריכים לנצח. נשמע מופרך? את מי? מה לנצח? הניצחון הוא על הפחד. כולם פוחדים. כל הצדדים הנוגעים לאיזשהו סכסוך, בין אם הוא אישי, או לאומי, חברתי, תרבותי, חייבים לנצח את הפחד.

שלא כדרכי, לא שאלתי שאלות של עיתונאי וגם לא של אדם סקרן. סיפרתי על עצמי והקשבתי לדברי סאלם ללא פחד.

חשבתי על הארעיות שבחיים. בחיינו הפרטיים והלאומיים. ביחסים בין עמים, דתות, בין לאומים שונים ותרבויות שונות. אם בשנותיה הראשונות של המדינה חשבו רבים שתופעות אחדות, לפעמים גם רבות, הן זמניות, ארעיות, מסתבר שהן הפכו להיות קבועות, וחלקן, לבלתי פתירות, ובמטבע הלשון הנפוץ: "אין יותר קבוע מזמני". מוטב לחשוב "מחוץ לקופסה", להיפטר ממיתוסים ודעות קדומות.  כדברי נעמי שמר :

"הכל פתוח, עוד לא מאוחר, מצב הרוח ישתפר מחר, זה יתכן, זה אפשרי..."  
חשבתי לעצמי הכל עוד אפשרי.

רמי דוידי , חולון, 25-12-2016