מקיצה אל החיים מאת שרית יעקב

3/11/2012

מקיצה אל החיים

שרית יעקב*

 

אני זוכרת את הצליל – פצפוץ עדין, אני זוכרת את הטעם – מתוק אך לא מדי, ואני זוכרת את התחושה – רכות מלטפת שמטפטפת מחלל הפה עד אל עמקי הנשמה, ומביאה נחמה. הייתי בת תשע כשאכלתי מקיצה בפעם האחרונה, ועכשיו בדרכי אל המנזר אני משחקת בטעם כמו לא חלפו מאז כמעט ארבעים שנה.

 

נולדתי ביפו אל הווי בולגרי חם וטעים. גרנו בדירה בקומה הרביעית בבלוק דירות ארוך שבו כמעט כל הדלתות היו פתוחות, מזמינות אותנו להיכנס פנימה. רק השכנה שממולנו נעלה תמיד את דלתה, ועדיף היה שתישאר כך. פחדנו ממנה כמו ממכשפה. את הבלוק עטפו דשא ירוק ועצים גבוהים, עליהם טיפסנו ומענפיהם קפצנו, מדמים עצמנו לטרזן, שאת סרטיו הקרינו בקולנוע קטן מעבר לגבולות השכונה. מדי צהריים אמא פרשה למנוחה קדושה ואחי ואני הסתגרנו במרפסת שצמודה לסלון, מתיישבים על הרצפה, מפעילים את הרדיו ומקשיבים מרותקים לתוכנית "לאם ולילד", שנשאה אותנו על כנפי אווזי הבר של נילס הולגרסן ועל רכות קולו של מוטי ברכאן אל מחוזות רחוקים שמעבר לבלוק ולדשא שעוטף אותו. בשעה ארבע הכין אחי קפה שחור לאמא, אני הערתי אותה בעדינות, ורגע אחרי כבר דהרנו במורד המדרגות, מביאים אתנו חוויות מעולמות אחרים אל מגרשי המשחקים.

 

במקביל לבלוק שלנו השתרע בלוק נוסף, לצדו מגרש חניה קטן, ומעבר להם גן נעים ורחב ידיים – דשא, עצים, שבילים, ספסלים לישיבה, מתקני משחקים ומתקן אומגה מעל ארגז חול, שאותו העדפנו יותר מכול. שעות רבות ביליתי בגן וסביבו אך בעיקר אהבתי את הקיוסק שעמד בכניסה לגן, לצד מגרש החניה – הקיוסק של חְלָפוֹ. היה זה מבנה אבן קטן, צבוע בכחול בהיר, כך לפחות מראה לי זיכרוני. בחזית המבנה נפער חלון שירות קטן. הייתי נמוכה מהחלון ולכן עמדתי על קצות אצבעות הרגליים, מנסה להציץ פנימה אל המדפים העמוסים כדי להחליט במה לבחור, ולבסוף, למרות הפיתויים הרבים, כמעט תמיד ביקשתי מחְלָפוֹ שיכין לי מקיצה – מאפה מטוגן שהוא הכין בו במקום וטעמו היה כטעם גן עדן בעבורי. בגיל תשע, רגע לפני מלחמת יום הכיפורים, עזבנו את יפו, את הילדות הפרועה ואת הקיוסק של חְלָפוֹ – נקודה קטנה ונוצצת במרכז מפת העולם שלי, המקום היחיד שבו יכולתי לקנות מקיצה.

 

בולגריה, כמעט ארבעים שנה אחרי. אני נוסעת עם אמי בדרך הררית מפותלת וצרה, מסביבנו הרים ירוקים, שראשם מתקרב יותר ויותר אל השמים. אנחנו שמות את פעמינו אל מנזר רילה, ששוכן בלבו של רכס הרי רילה שבבולגריה. עננים בצבע אפור עמוק מכסים את השמים. קרני שמש ברורות חודרות בין העננים, מותירות בהם עקבות של אור. "אנחנו מבקשות להגיע למנזר רילה", כך אומרת אמי בבולגרית שוטפת לנהג, אבל שתינו יודעות שהיעד העיקרי שלנו הוא דוכן קטן שמחוץ לחומות המנזר, הדוכן שבו מוכרים מקיצה. אמי כבר ביקרה כאן מספר פעמים, התרשמה מהמנזר, טעמה מקיצה לא פעם אחת, והיום היא שוב עוברת בשמחה את הדרך הארוכה, הפעם כדי להגשים את משאלת ילדותי – לטעום שוב את הטעם.

 

שעתיים וחצי נמשכת הנסיעה מסופיה בירת בולגריה, שבה אנחנו שוהות, אל המנזר, שעתיים וחצי של נסיעה רגועה מתחת לשמים יפים. אמא מדברת עם הנהג בבולגרית, אני לא מבינה מילה, וכך אני משוחררת לעולמי, מחשבותיי רצות מבולגריה אל יפו ובחזרה, הקיוסק של חְלָפוֹ עולה מול עיניי, זיכרונות טעמה של המקיצה בפי, וגם חשש שמתגנב אט אט – אולי זו רק עצמת הזיכרון שמעניקה את טעם גן העדן למקיצה? אולי אתבדה ועם טעם הנגיסה הראשונה יחלוף מבט תמה ומאוכזב על פניי? אני מסיטה הצדה את החששות ומוציאה מהתיק את הפנקס הקטן שתמיד אתי. משהו אחר בוער בתוכי, רוצה לצאת לאוויר. אני כותבת: "אני הולכת לחיות את החיים שאני רוצה – חיים של כתיבה!". זה לא חדש, הכתיבה הייתה בי מאז ומתמיד, אבל נראה שהייתי צריכה להרחיק עד לבולגריה ובעיקר עד לקו שנמתח ומחבר בצורה ישירה בין מי שהייתי בילדותי לבין מי שאני עכשיו, כדי שאכתוב את המשפט הזה בצורה ברורה, בצורה גלויה, ולא רק בחדרי לבי. "אני לא פה כדי לשרוד, אלא כדי לחיות", אני ממשיכה לשרבט. קראתי את המשפט אתמול בריאיון עם דפני ליף, ממובילות המחאה הציבורית, ריאיון שפורסם בגיליון מיוחד של Lady Globes שלקחתי אתי מהארץ. הרדיו הבולגרי משמיע לפתע את אחד השירים האהובים עליי - Forever young, גשם קל מתחיל לרדת בחוץ ואני ממשיכה לכתוב בלהט:

אני הולכת לחיות את החיים שאני רוצה - חיים של כתיבה.

אני הולכת לחיות את החיים שאני רוצה.

אני הולכת לחיות את החיים.

אני הולכת לחיות.

אני!

 

חיוך רחב עוטף את פניי ואני מספיקה לרשום עוד משפט אחד לפני שאנחנו יורדות מהרכב: "רגע לפני טעימת המקיצה – אני מקיצה אל החיים".

 

חומה גבוהה היוצרת צורת מחומש מקיפה את המנזר. אנחנו עוברות דרך שער מקומר שנפתח בחומה ומאפשר כניסה אל חצר המנזר. מבנה מגורים מרשים מקיף את החצר וכנסיה מעוטרת בציורי יד עומדת במרכזה. אני מספיקה להרים את עיניי ולהביט סביב, פי פעור בהשתאות, אבל אני מזדרזת ללכת בעקבותיה של אמי, שממהרת הלאה, היא כבר מכירה את המקום, אל צדה השני של החצר, אל השער האחורי של המנזר. אנחנו יוצאות בזהירות מבעד לשער, הגשם מתחזק ואבני המדרכה הקטנות חלקות. אמי מרימה את ידה ומצביעה אל מבנה קטן שעומד מול השער. חלון קטן פעור במרכז הקיר שפונה אלינו, צורתו מזכירה לי חיוך הפוך. "זה המקום", אמא אומרת, מחייכת אף היא.

 

"איך אומרים בבולגרית 'אפשר לקבל שתי מקיצות בבקשה'?" אני שואלת אותה.

"מוזֶ'ה לי דָה פּוֹלוּצָ'ה דְבֶה מֶקִיצִי", אמא משיבה.

"מקיצי?" אני שואלת תמהה, "לא אומרים מקיצה?"

"מקיצה זה ביחיד", אמא מסתכלת עליי מאוכזבת, "מקיצי זה ברבים!".

 

אני ניגשת נרגשת אל החלון הקטן, דוחקת את ראשי פנימה ומבקשת בבולגרית: "שני מקיצי, בבקשה". המוכרת מגישה לי במהרה שני מקיצי חמים וטריים ובוזקת עליהם אבקת סוכר. אני מתרחקת מעט, מגישה לאמי את המקיצה שלה, עוצמת את עיניי ונוגסת לאט, בהתרגשות ובתשומת לב רבה במאפה שבידיי. טעם המקיצה מכה בי באחת וזורק אותי בדהרה כבמנהרת זמן מהירה, הופך אותי ומגלגל אותי דרך כל חיי היישר אל הקיוסק של חְלָפוֹ. הנה אני שוב ילדה קטנה בלב יפו, והטעם שבפי אפילו טוב משזכרתי לאורך כל השנים. אני מחייכת בסיפוק, רגועה, פוקחת את עיניי ובתמיכת המקיצה – מקיצה גם אל חיי.

 

* הסיפור פורסם לראשונה בבלוג שער לאור - קישור

 

עבור לתוכן העמוד