תולדות יהודי בולגריה בעשור 1939-1949

12/11/2012

גברות וגברים נכבדים, ידידים יקרים!
(הרצאה של ד"ר שלמה שאלתיאל בקונגרס באוניברסיטת סופיה, בנובמבר 2012)

ברצוני להודות ליוזמי הכנס על הזכות להשתתף באירוע חשוב זה.
העשור 1949-1939 היה עשור דרמטי ורב תהפוכות בקורות יהדות בולגריה. הדור ההוא חווה תוך פרק זמן קצר ביותר טלטלה מדהימה במישור היהודי המקומי ובמישור הבינלאומי. מחיי רגיעה והתפתחות שלווה, אל אנטישמיות ומדיניות פרו-נאצית; מביטחון אישי וקהילתי, אל רדיפות וכמעט גירוש למחנות ההשמדה; משחרור משלטון פרו-נאצי, אל מציאות של סובייטיזציה של המשטר; מקונצנזוס ציוני רב שנים, אל השתלטות היהודים הקומוניסטים על אורחות החיים; מארץ מסוגרת, אל  עלייה חופשית והמונית לארץ ישראל; מחיי גולה, אל השתלבות במדינה יהודית עצמאית. כל זאת במלחמה עולמית, בשואה שפגעה בעם ישראל פגיעה נוראה, ובעולם שנחלק לשני גושים עוינים בין מזרח למערב. הייתכן שכל זאת אירע תוך עשור אחד? איך בני אדם עמדו בכך?
    
יהודי בולגריה שייכים מבחינה היסטורית ברובם הגדול ליהדות הספרדית, שהתרכזה לאחר גירוש ספרד בקיסרות העותומאנית. אולם, עם שחרור בולגריה משלטון התורכים בשנת 1878 נפרדה התפתחותה של יהדות בולגריה מזו של שאר המרכזים הספרדיים היהודיים באימפריה העותומאנית לשעבר, והצטרפה למעגל האירופי של השפעות תרבותיות, פוליטיות וחברתיות. יהודי בולגריה, שזכו לשוויון זכויות מלא, חשו עצמם חלק בלתי נפרד מאוכלוסיית בולגריה והשתתפו בחיי המדינה מתוך הזדהות כנה. בניגוד לארצות אחרות, בהן גרם שוויון הזכויות שהוענק ליהודים לתהליכי התבוללות, היהודים בבולגריה חיזקו את תודעתם הלאומית, הגבירו את הלכידות הקהילתית ובמקביל למעורבותם החברתית, התרבותית והפוליטית בחיי המדינה, טיפחו חינוך יהודי ותנועה ציונית פעילה ומצליחה.

השפעת הדת כמכוונת את אורחות החיים, הייתה בירידה ניכרת בין שתי מלחמות העולם. הדור הצעיר והמשכיל, שהקים את התנועה הציונית בבולגריה והוליך אותה לעמדת מנהיגות בקהילה, תרם תרומה מכרעת לגיבוש מסד לאומי, ציוני וחילוני. הציבור היהודי ברובו הגדול חש הזדהות עם עמו, לא סבל מרדיפות בגלל מוצאו, הרגיש ביטחון במסגרת האוטונומיה הקהילתית ואהד את הפעילות הציונית, שהעניקה משמעות לאומית מודרנית להשתייכות לעם היהודי, לקשר הרגשי לארץ ישראל, ליצירה היהודית התרבותית, לשאיפת ההשכלה והקדמה, לחגי ישראל ולהווי המשפחתי והקהילתי.
 
על סף מלה"ע השנייה מנתה יהדות בולגריה כ-50 אלף נפש, מהם התגוררו כ- 55% בסופיה, הבירה. היהודים היוו כ- % 0.75 מכלל אוכלוסי המדינה. יהדות זו זכתה בדרך כלל ליחס סובלני וידידותי מצד האוכלוסייה הבולגרית. התפתחותה של בולגריה וצרכיה הכלכליים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, פתחו בפני היהודים אפשרויות חדשות ומגוונות בתחומי התעשייה, המסחר והכספים. מוסדות ההשכלה הגבוהה פתחו שעריהם בפני הצעירים היהודים ורבים מהם מצאו פרנסתם לאחר שהשלימו לימודים בבולגריה ומחוצה לה, כרופאים, מורים, מהנדסים, עורכי-דין וכו'. יחס השלטונות כלפי היהודים היה בדרך כלל הוגן ובלתי מפלה לרעה, גילויי האנטישמיות היו מזעריים. לויאליות היהודים כלפי המדינה בימי שלום ובעת מלחמה הייתה לשם דבר וזכתה להערכה רבה מצד הבולגרים. הגברים שירתו בצבא כחיילים וכקצינים וכמה מאות מבניה של יהדות בולגריה נפלו במלחמות הבלקן ובמלה"ע הראשונה.

מתוך הקהילה היהודית בבולגריה צמחו אנשי אמנות ותרבות רבים, שהעשירו את חיי הרוח של היהודים, השתלבו בעשייה התרבותית הכללית ותרמו מכישרונם לחיי התרבות של בולגריה. בין הבולטים שבהם: המלחין פאנצ'ו ולאדיגרוב, המוסיקאי והמנצח משה צדיקוב, המוסיקאים והנגנים ליאון סורוז'ון, ד"ר מנחם בן-שושן, רפאל סידי ורוזה גבאי; הבמאים ביטוש דוידוב, אליעזר אשר אנסקי ויצחק דניאל; שחקני התיאטרון גיזלה אנסקה, משה לויאב וליאון קונפורטוב; הזמרים נורה משולם ודוד ניניו; הציירים דוד פרץ, הסופר אליאס קאנטי, סולטאנה סורוז'ון, אליעזר אלשייך, אנה בכר ואחרים, רבים מהם תלמידיו של פרופ' בוריס שץ, שיסד את האקדמיה לאמנות בסופיה ולאחר מכן את "בצלאל" בירושלים.
    
בשלהי העשור השלישי למאה ה-20, היו רוב יהודי בולגריה סוחרים זעירים, בעלי מלאכה, פקידים ופועלים. מספר העוסקים במקצועות החופשיים היה בעלייה, אך לא עלה על 6% מכלל המפרנסים. בעלי ההון המעטים יחסית, עסקו בחרושת ובסחר חוץ ותרמו רבות לפיתוח התעשייה, המסחר וקשרי החוץ של המדינה. היהודים לא היו מעורבים בשליטה על קרקע, מים, מחצבים או מסילות ברזל. לעומת שכבה דקה של עשירים, בלטו לעין-כל הדלות והעוני, שאפיינו את השכונות היהודיות והיו מנת חלקם של אלפי משפחות, שנזקקו לסעד מן הקהילה.

למשבר הכלכלי של שנת 1929 נוספה גם העלייה בפעילות האנטישמית של ארגונים שונים, שקמו בשנות ה-30 בהשראת התורה הפשיסטית, בתמיכת גרמניה הנאצית ובעידוד חלק מראשי השלטון והעיתונות. מימדיה וחומרתה של התעמולה האנטישמית בבולגריה, גברו מאוד. הציבור היהודי חש בשינויים המתרחשים. הקונסיסטוריה המרכזית וראשי הארגונים היהודיים ניהלו מסע רצוף, כדי להתריע בפני ראשי המדינה על אבדן ביטחון האזרחים היהודים ועל הפגיעה בהם.

הממשלה, שכמה משריה נמנו על מנהיגי ארגונים אנטישמיים פרו-פשיסטיים, לא פעלה כנגד הארגוניים האנטישמיים שהחלו לפגוע ביהודים וברכושם. בנסיבות אלה, הפן המרגיע היחידי שנותר, היו יחסי האנוש והשכנות הטובה בין בולגרים ויהודים, במקומות העבודה, במסחר, במגורים הסמוכים, בחוגים חברתיים ומקצועיים, בבתי הספר וברחוב. האנטישמיות נתפסה על ידי יהודים ובולגרים כאחד, כתופעה הנוגדת את המסורת רבת השנים, של יחס הוגן ובלתי מפלה מצד הבולגרים כלפי היהודים.

בשנים 1939-44, בעת שבולגריה נשלטה על-ידי ממשל פרו-נאצי והייתה בת ברית של גרמניה, התחולל שינוי קיצוני לרעה במצבם ובמעמדם של יהודי בולגריה. בעידוד הממשלה, גלוי ונסתר, הוכן רקע מתאים לחקיקה נגד האוכלוסייה היהודית ונוהל מסע שיטתי, שנועד בשלב ראשון לגרום לדה-לגיטימציה של היהודים בעיני העם. לתחיקה האנטי-יהודית, קדמה פעולה ברוטאלית כנגד חלק מן האוכלוסייה היהודית. הממשלה הבולגרית ציוותה במחצית ספטמבר 1939, על כ-4,000 יהודים שהיוו כ-8% מכלל היהודים, לעזוב את המדינה תוך פרק זמן קצר. הצו כוון נגד יהודים בעלי נתינות זרה, שהוכרזו כבלתי רצויים בבולגריה. פקודת המשטרה כוונה גם נגד יהודים שנולדו בבולגריה וחיו בה שנים רבות, אך לא היו בעלי אזרחות בולגרית בעלת תוקף. רבים הופרדו מקרוביהם ומשפחות נקרעו מסביבתן.

החל משלהי 1940 חלה החמרה נוספת במצב, כאשר הממשלה באישור המלך בוריס ה-3 יזמה תחיקה נגד היהודים, בדומה לחוקי נירנברג בגרמניה. התחיקה האנטי-יהודית בבולגריה הייתה הביטוי הרשמי למדיניות האנטישמית של ממשלת בולגריה ותהליך אישורה על-ידי הממשלה, הפרלמנט והמלך בוריס, הסתיים עוד בטרם חתמה בולגריה על הצטרפותה ל"מדינות הציר" ב-1.3.1941. החוק ינק את רוחו מהשקפת עולם אנטישמית של הנהגת בולגריה ומהשאיפה לזכות:

א. ברווחים פוליטיים, בנוגע להחזרת חבל דוברודז'ה מרומניה לידי בולגריה בעזרת גרמניה;
ב. ביחס מועדף מצד גרמניה הנאצית בזירה הבינלאומית;
ג. בנכסים כלכליים, על ידי גזילת רכושם, ממונם, פרנסתם ועמדותיהם הכלכליות של היהודים.

גם "התקנות" שפרסם משרד הפנים מאוחר יותר, בהן הורה למשרדי הממשלה כיצד לבצע באורח קפדני, מהיר ויעיל את כל סעיפי החוק, גם הן פורסמו עוד לפני ה-1 במרץ 1941, מועד חתימת ההסכם עם גרמניה, איטליה ויפן. כלומר, יוזמת החקיקה נגד יהודי בולגריה, בחירת מועד החקיקה, קביעת הקצב המזורז להכנתה וניסוח דרכי ההוצאה לפועל, היו כולם פרי מדיניות ממשלת בולגריה. לא הייתה עדיין שום מחויבות פורמאלית שחייבה את בולגריה ליזום ולהפעיל חוקים נגד אזרחיה היהודים והשלמת התחיקה הזו לא הייתה תנאי לקבלתה כבת-ברית של גרמניה.

שר הפנים, פטר גברובסקי, ציין בנאומו בפרלמנט בדצמבר 1940, שיש להטיל על היהודים חוקים מיוחדים ולהפעיל נגדם אמצעים קשים, מטעמים אידיאולוגיים ("שמירה על צביוננו הלאומי ולמען ההשתלבות בסדר החדש באירופה") ומטעמים כלכליים ("לפקח על פעילותם הכלכלית של היהודים"). אם כן, ההשפעה על החוק – גרמנית, אך היוזמה – בולגרית.
"החוק להגנת האומה", שאושר בפרלמנט ב-24 בדצמבר 1940 ולאחר מכן אושרה על-ידי המלך, ללא שינויים והקלות, הניח את הבסיס החוקי לקיומה של "שאלה יהודית" בבולגריה ולאמצעים המשפטיים והכלכליים שיש לנקוט בהם, כדי "לטפל בשאלה היהודית". הפעלת החוק בוצעה במהירות ובהחלטיות, והוא  שינה את מצבם ומעמדם של היהודים באופן חד, מיידי וטוטאלי. 

"החוק להגנת האומה", ביטל את זכויות היסוד של הפרט ושל הקהילה. היהודים, בתיהם ועסקיהם סומנו באות "מגן דוד". הוקם "קומיסריון לענייני היהודים", שריכז את הטיפול ואת הסמכויות בכל תחומי החיים של היהודים, ניהל את המדיניות האנטי-יהודית של הממשלה ומנהלו - אלכסנדר בלב, עמד בקשר ישיר עם שגרירות גרמניה בבולגריה ובאמצעותה, עם מחלקתו של אדולף אייכמן.

ליהודים הונפקו תעודות זהות מיוחדות והם נדרשו להחליף את שמותיהם, אם היה בהם "צליל" לא יהודי; ניטלה מן היהודים הזכות להשתייך לאגודות מכל סוג ולמלא כל תפקיד ציבורי; נחסמה הדרך אל ההשכלה הגבוהה; הוחרמו טלפונים, מכשירי רדיו ומכוניות; על היהודים נאסר לעבוד בחברות פרטיות וכן במינהל הציבורי, המוניציפאלי והממשלתי; הם נתבעו לפרק את כל ארגוניהם ולחסל מוסדות תרבות ועסקים פרטיים וקהילתיים; הוכרז על עוצר ליהודים מן החשיכה ועד אור הבוקר; ניטלה מהם הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות המדינה; נקבעו עבורם חנויות מיוחדות בהם הורשו לקנות את מצרכיהם, שעתיים ביום; הוטל איסור על נישואין בין יהודים לבולגרים; נאסר על היהודים להעסיק עובדים בולגרים בבתיהם ובעסקיהם; הם רותקו למקומות מגוריהם ונאסר עליהם להחליף דירה בלא אישור המשטרה; נאסרה כניסת יהודים לרחובות, ככרות ורובעי עיר מרכזיים; היהודים חויבו להצהיר על רכושם, על תכולת ביתם ועל חפציהם האישיים והמשפחתיים; כספם של היהודים שהופקד בבנקים הוחרם. בוטלה חובת הגיוס של הצעירים היהודים לצבא וכל היהודים ששרתו בצבא פוטרו.

על כל אלה נוספה פגיעה קשה נוספת, כאשר בשנים 1941-44 גויסו מדי שנה הגברים היהודים לעבודות כפייה במחנות עבודה מרוחקים ומבודדים, שם הועסקו בעבודות קשות ללא תשלום להם או למשפחותיהם. במחנות הונהג משטר חמור, הופעלו שיטות ענישה ברוטאליות ביחס למגויסים ונשללו מהם זכויות אלמנטאריות. הגברים היהודים בגילאי 40-20 ומאוחר יותר בגילאי 46-20 היו לעובדי כפייה במחנות סגורים, בהרים, ביערות וגם בשטחי ביצות מוכי קדחת. העבודה נמשכה בכל שעות האור תחת שמירת חיילים וקצינים בולגרים והגברים ביצעו עבודות מפרכות שהרסו את בריאותם. הגיוס לעבודות כפייה נמשך במשך חודשי האביב, הקיץ והסתיו ולעתים גם בחלק מחודשי החורף. העבודות כללו פריצת דרכים בהרים, תחזוקת פסי רכבת, חפירת תעלות, פינוי סלעים ועוד. גיוס הגברים היהודים לעבודה בכפייה היה חלק ממדיניות האנטי יהודית של המלך בוריס וממשלת בוגדאן פילוב, מדיניות שסתרה את החוקה ועמדה בניגוד מוחלט למצב ששרר בתחום השירות הצבאי של היהודים, עד לשנת 1941. עד אז היהודים מילאו את חובתם ושרתו בצבא כנדרש. במלחמותיה של בולגריה בשנים 1885, 1912-13, 1915-18 נפלו בשורות הצבא הבולגרי 867 יהודים, בתוכם 33 קצינים, 51 סמלים ו-783 חיילים.

ב-22 ביולי 1941 נצטוו כל היהודים לפרוש מעיסוק בשורה ארוכה של מקצועות ומספר היהודים בכל מגזרי הכלכלה, צומצם לפי אחוז היהודים בקרב האוכלוסייה הכללית בכל יישוב. החוק ציווה על כל השאר לחסל את עסקיהם והם נותרו ללא פרנסה. לדוגמה: הורשו לעבוד רק 21 רופאים מתוך 160 הרופאים היהודים שעבדו עד אותו מועד בבולגריה;  6 מהנדסים מתוך 28;  7 רופאי שניים מתוך 32;  20 עורכי דין מתוך 61;  2 אדריכלים מתוך 12. כך בכל התחומים: סוחרים, פחחים, נגרים, ספרים וכו'.

"החוק להגנת האומה" פגע ביהודים באופן ישיר: ברכושם, בחסכונותיהם, בפרנסתם, בזכויותיהם האזרחיות ובמעמדם המשפטי, בחופש התנועה שלהם ואף בביטחונם האישי. אך הפגיעה החמורה מכל הייתה הפגיעה בכבודם ובתדמיתם בעיני האוכלוסייה הבולגרית -  היהודים הוצגו כאויבי המדינה, כמסכנים את ערכיה הלאומיים וכנצלנים ההורסים את כלכלתה וגוזלים את מטה לחמם של ההמונים. הדבר פגע במרקם היחסים בין היהודים לעם המדינה והיווה ניסיון לערער את בסיס קיומם של יהודי בולגריה בקרב העם, שלו הוכיחו נאמנות והזדהות, בימי שלום כבימי מלחמה.

אפשר לקבוע, שהחוק הלם את מטרותיהם הפוליטיות של מנהיגי בולגריה בעת קבלתו, מטרות שינקו מהשקפת עולמם האנטישמית ומן השאיפה לזכות ברווחים כלכליים מיידיים, תוך גזל רכושם ופרנסתם של היהודים. ההתנגדות לתחיקה האנטי-יהודית, שחוגים שונים מקרב הציבור הבולגרי נתנו לה ביטוי פומבי הראוי לכל הערכה, כגון חברי פרלמנט, שרים לשעבר, ראשי הכנסייה הפרבוסלאבית, עורכי-דין, סופרים, רופאים ועוד, לא הועילה והחוק היה לעובדה.

תחילת שנת 1942 מסמלת שלב חדש ביחסה של הממשלה ל"השאלה היהודית" בבולגריה. ב"ועידת ואנזה", שהתקיימה ב-20 בינואר אותה שנה נדונו דרכים להאיץ את ביצוע "הפתרון הסופי לשאלה היהודית" באירופה. למטרה זו הוכנה רשימה של 11,291,500 יהודים ובה 48,000 יהודים בבולגריה. שר הפנים של בולגריה שלח לגרמניה בעת שהתקיימה ועדת ואנזה את נציגו - אלכסנדר בלב, לימים הקומיסר לענייני היהודים, כדי ללמוד את שיטות הפעולה הגרמניות לפתרון "השאלה היהודית".

התחיקה האנטי-יהודית אכן אפשרה לממשלה לפגוע ביהודים בצורה קשה, אך היא נאלצה לפעול רק במסגרת החוקים שאושרו על ידי הפרלמנט. להשגת שליטה מוחלטת על חיי היהודים ועל גורלם בעתיד, נזקקה הממשלה לבסיס שונה, שיבטל את השפעת הפרלמנט ויהיה נתון לשליטתם הבלעדית של המלך והממשלה. הכוחות הפרו-נאציים בבולגריה לא הסתפקו בפגיעה ביהודים, אלא חתרו לסילוק הנוכחות היהודית בארץ זו, תוך הסתמכות על מדיניות גרמניה כלפי היהודים. ממשלת בולגריה אימצה רשמית את רוחה של המדינה הלאומית, בה אין מקום ליהודים, בנוסח של גרמניה הנאצית וה"סדר החדש" באירופה.

בהתאם לכך, ננקט מהלך מתוחכם, שנועדו לאפשר לממשלה לבצע את תכניתה ביחס ליהודים בפרק זמן קצר, תוך נטרול התנגדויות. ביוני 1942 הגישה הממשלה הצעת חוק חדשה "להסדרת שאלת היהודים" לפיה, הפרלמנט "מסמיך את  הממשלה לנקוט בכל האמצעים הדרושים לשם הסדרת השאלה היהודית והבעיות הכרוכות בכך". הממשלה ביקשה וקיבלה, חרף התנגדות נמרצת של כמה צירים, סמכות בלתי מוגבלת לפעול בכל דרך, בכל עת ובסודיות, כדי לבצע את מדיניותה כלפי היהודים, בלא חובת דיווח, או אישור של הפרלמנט. הממשלה והמלך בוריס הקימו "קומיסריון לענייני היהודים" לביצוע "החוק להגנת האומה" ולתכנונו של "פתרון סופי של השאלה היהודית", כלומר גירושם של כל יהודי בולגריה ומסירתם לידי גרמניה.
נוסח הפתיח של התזכיר המכונן את הקומיסריון, אותו הגיש אלכסנדר בלב, אינו מותיר ספק ביחס למטרה הסופית של מדיניות הממשלה: "הממשלה התחייבה להסדיר את העניין היהודי אצלנו וכל השאלות הקשורות בכך. הפתרון המוחלט של העניין היהודי אצלנו הוא גירוש היהודים ובמקביל החרמת רכושם." הקמתו של הקומיסריון לענייני היהודים, הייתה למראית עין ארגונית בלבד, אך חשיבותה הרחיקה לכת הרבה מעבר לשינוי אדמיניסטרטיבי בלבד.

מוסד הקומיסריון פעל תוך עצמאות רבה ליישום מדיניות הממשלה ביחס לאוכלוסייה היהודית; קבע את סדרי החיים של היהודים; פיקח על ביצוע כל סעיפי "החוק להגנת האומה" באמצעות ממונים מטעמו; תידרך את משרדי הממשלה, את מושלי המחוזות, ראשי הערים ומפקדי המשטרה בכל השאלות שנגעו לאוכלוסייה היהודית בבולגריה ובשטחי תרקיה ומקדוניה, שצורפו אליה באפריל 1941; השלים בסודיות את המשא ומתן עם נציג מחלקתו של אייכמן בבולגריה על גירוש היהודים מבולגריה; תכנן, ארגן, מימן וניהל את מבצע הגירוש של יהודי תרקיה ומקדוניה עד למסירתם לידי הגרמנים באמצעות המשטרה, הצבא והאדמיניסטרציה הבולגרית שפעלו בשטחים אלה. כך על פי דוחות הקומיסריון על ביצועו המלא של הגירוש. עצמאותו של הקומיסריון הובטחה בחוק, שהסדיר את תקציבו באמצעות מקורות כספיים, שהופקעו מחשבונותיהם של היהודים בבנקים.

הקומיסריון השתלט על כל תחומי החיים, שקודם לכן נוהלו על ידי הקונסיסטוריה היהודית, כמו תקציבי ועדי הקהילות, מינוי רבנים, קביעת משכורות המורים בבתי הספר העבריים, מתן אישורים על לידות, נישואין ופטירות, קביעת דירוג המיסוי הפנימי בקהילה ועוד. הקומיסריון הכרז על "ציפוף" (сгъстяване) האוכלוסייה היהודית בסופיה, כדי להפריד בין היהודים לבין שכניהם הבולגרים. כל יהודי סופיה נדרשו להעתיק את מגוריהם לאזור מסוים בלבד. היה זה צעד ראשון במגמה לגרום בפועל להכנסת הקהילה היהודית לגטאות.

באוקטובר 1942 החלו בקומיסריון הכנות סודיות מוקדמות לגירוש יהודי בולגריה ומסירתם לידי גרמניה. לאחר קבלת אישורו של ראש ממשלת בולגריה, פרופ' בוגדאן פילוב, ב-22 בפברואר 1943 נחתם הסכם יחיד במינו בכל ארצות אירופה, בין בולגריה וגרמניה, על גירושם ומסירתם לגרמניה של 20,000 יהודים משטחי מקדוניה, תרקיה ובולגריה. ביחס לתרקיה ומקדוניה הוחלט לסלק משטחים אלה את כל היהודים. אשר ל-8,500 היהודים מבולגריה שנכללו במכסת הגירוש של ה-20,000, הוחלט לגרש אנשים הידועים כמנהיגים בקהילותיהם.

בהסכם נאמר, שגרמניה "הסכימה" לקבל את היהודים ואילו בולגריה התחייבה לארגן ולבצע את המעצרים ומסירת המגורשים לידי הגרמנים. בסעיף מיוחד צוין, ש"בכל מקרה ממשלת בולגריה לא תבקש את החזרתם של המהגרים". מתכנני גירוש היהודים ייחסו חשיבות מן המעלה הראשונה לשמירה על סודיות מוחלטת ביחס לכוונת הגירוש ומועד ביצועו. הם חששו מתגובתם הצפויה של המתנגדים למדיניות הממשלה מקרב האליטה המדינית האופוזיציונית; חששו מפעולותיהם של הפרטיזנים שהונחו על ידי המפלגה הקומוניסטית להתנגד לכל פגיעה בציבור היהודי; חששו מפני תגובת היהודים, שיכלו לפנות אל אישים וגורמים ציבוריים בעלי השפעה ולגייס דעת קהל אוהדת, או "להיטמע" ולהסתתר אצל ידידים בולגרים.

למרות מעטה הסודיות, הידיעות על הגירוש הצפוי זלגו, ככל שקרב מועד הביצוע. הידיעות על הצפוי הגיעו אל כמה יהודים בסופיה ובקיוסטנדיל, בשבוע שלפני ה-9 במרץ 1943. המדליפים היו בולגרים שמילאו תפקידים שונים במנגנון הממשלתי. כולם עשו זאת מרצונם, בדרך כלל מתוך דאגה כנה ורצון להזהיר ובכך אולי לסייע לידידיהם משכבר הימים למנוע את גירושם.
מן ה-4 במרץ 1943, בחסות החשיכה ותחת עוצר כללי, החל ביצוע ההסכם בין בולגריה לגרמניה. בכל עיר הורכבו חוליות ובהן שוטרים, חיילים ואיש האדמיניסטרציה הבולגרית במקום ואלה הוציאו את המשפחות והובילו אותן אל תחנות איסוף. הכל מתועד. המבצע התנהל לפי הסדר הבא: תחילה מעצרם של יהודי תרקיה (4 במרץ), לאחר מכן יהודי בולגריה "הישנה" (9 במרץ) ולבסוף מעצר יהודי מקדוניה והעיר פירוט (11 במרץ, 1943).

עד סוף מרץ 1943, הוסעו בקרונות משא חתומים 11,363 יהודי תרקיה, מקדוניה והעיר פירוט. יהודי תרקיה הועלו על ספינות נהר בעיר הבולגרית - לום ומשם עשו את דרכם במעלה הדנובה לעבר וינה, שם נמסרו לגרמנים שהובילום למחנה ההשמדה - טרבלינקה. יהודי מקדוניה נמסרו לגרמנים בקרונות חתומים, בתחנת הרכבת בסקופיה ובכך מילאה בולגריה את חלקה בהסכם עם גרמניה ביחס לגירוש יהודי תרקיה ומקדוניה. הכל מתועד. כולם נשלחו למחנות ההשמדה ומעטים בלבד שבו משם.  
ב-9 במרץ 1943 החל ריכוזם של 8.500 יהודים משטחי בולגריה עצמה. המעצרים בוצעו בלילה, בפרק זמן קצר, תוך הפעלת כוח רב. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-10.3.1943 נתבשרו לפתע היהודים שהגירוש "נדחה עד להודעה חדשה" והורשו לחזור לבתיהם.

מה אירע וכיצד נשתבשה תכנית הגירוש?
ביומיים שקדמו ליום הגירוש נעשו ניסיונות בסופיה לבטל את רוע הגזירה. אך עיקר הלחץ על מקבלי ההחלטות הופעל על ידי משלחת של נכבדים בולגרים תושבי קיוסטנדיל שגייסו את תמיכת סגן יושב ראש הפרלמנט – דימיטר פשב. חברי המשלחת היו: איבן מומצ'ילוב - עורך דין, אסן סויצ'מזוב - סוחר, ולאדימיר קורטב - מורה ומנהל בית ספר בעבר ופטר מיכאלב - חבר פרלמנט מקיוסטנדיל, עורך דין ושופט בעבר. פשב וחברי המשלחת שהסתייעו בחברי פרלמנט נוספים, חשפו את תכנית הגירוש של היהודים ודרשו בתוקף את ביטולה. במקביל הפעילה את השפעתה הנהגת הכנסייה הפרבוסלאבית וגם פורסמו כרוזים מטעם המפלגה הקומוניסטית שבמחתרת, שגינו את המעשה ואיימו על הממשלה. התסיסה בפרלמנט הקיפה רבים מקרב הרוב הממשלתי ודמתה ל"מרד בפרלמנט". לנוכח הלחץ שהופעל על ידם, נכנעו שר הפנים גברובסקי וראש הממשלה פילוב והשעו את הגירוש. אין ידיעה מוסמכת האם התייעצו גם עם המלך בוריס. לאחר מכן, באישורו של המלך, הודח מתפקידו בפרלמנט דימיטר פשב, והקומיסריון ערך תכנית חדשה לגירוש כל יהודי בולגריה ומסירתם לגרמניה. הכל מתועד בארכיונים הבולגריים.

מה הייתה עמדת המלך בוריס, כראש המדינה, בשאלת גורל יהודי בולגריה לאחר כשלון הגירוש הראשון?
המלך בוריס, ראש הממשלה בוגדאן פילוב ושר הפנים פטר גברובסקי, הבליטו בהזדמנויות שונות שני נימוקים להצדקת גירוש היהודים מבולגריה:

א. הגירוש מבטא את הזדהותה הפוליטית והאידיאולוגית של בולגריה עם גרמניה הנאצית;
ב. היוזמה תואמת את השאיפה להיות חלק מן "הסדר החדש", לפיו  אין יותר מקום ליהודים באירופה.

נוסף למניעים האידיאולוגיים והפוליטיים שהוגדרו בגלוי, היו גם מניעים של תועלתנות עליהם לא דובר, למרות שברור שרבים מן המצדדים במדיניות האנטי-יהודית ומן התומכים בגירוש היהודים, עשו זאת גם מתוך אינטרסים כלכליים (ממלכתיים ופרטיים).
הביטוי הרשמי המוסמך ביותר למניעי השלטון, לנקוט בצעד כה קיצוני ביחס לאוכלוסייה היהודית, כמו גירוש למחנות השמדה, ניתן על ידי המלך בוריס עצמו בפורום סגור, בעת פגישתו עם "הסינוד הקדוש" ב-15.4.1943, כלומר כמה שבועות לאחר השהיית ביצוע הגירוש ב-9 במרץ. במטרה להסביר את מדיניותו ולשכנע את הנהגת הכנסייה לחדול מהתנגדותה לפעולות ממשלתו ביחס ליהודים, הגן בוריס על מדיניותו כלפי היהודים וטען, שזו מבוססת על האינטרסים של המדינה ועל שאיפתה לנהוג בעניין זה כשאר ארצות אירופה, שהנהיגו תחיקה אנטי יהודית וסילקו את  היהודים. המלך תקף את היהודים על האופי הספקולטיבי והנצלני שלהם ועל כך שהם מעוררים ריב בין העמים, שנאה בין הבריות, פגיעה באמונה הנוצרית, ריקבון וניוון מוסרי, אנטי לאומיות, ויכוחים וקונפליקטים, מלחמות ואסונות. "יהודי בולגריה אינם שונים משאר היהודים בעולם", כך טען המלך, "אשר בהתנהגותם, קשריהם הכלכליים ופעילותם הפוליטית הבינלאומית, גרמו גם לפרוץ מלחמת העולם השנייה." הכל מתועד בארכיון הסינוד.

דברי המלך מבטאים את השקפתו, עמדתו וגם את תכניותיו. הם נאמרו 5 שבועות לאחר היום שבו ניצלו היהודים, הצלה שחוגים מסוימים עדיין ממשיכים לייחס למלך. אילו היה בוריס מעורב בהצלה במרץ 1943, היה ודאי מתפאר בפני ראשי הסינוד שכה השתדלו למען היהודים, שהוא הוא שנתן את ההוראה להשעות את ביצוע הגירוש מבולגריה בתחומיה הישנים. במקום זאת תקף את היהודים והודיע שגם בולגריה תשתלב ב"סדר החדש" באירופה וב"פתרון הסופי" של השאלה היהודית.
דבקותה של ממשלת בולגריה ב"פתרון הסופי" גם ביחס ליהודי בולגריה, באה לידי ביטוי מעשי עוד לפני 1943 בהפקרת חייהם של כמה מאות יהודים בעלי אזרחות בולגרית, שנמצאו בארצות תחת שלטון גרמני ומסירת גורלם לידי גרמניה. סופם שהגיעו למחנות ההשמדה.
בשנים 1941-2 נדחו בקשותיהם של מאות יהודים בעלי אזרחות בולגרית תקפה שנמצאו בצרפת ובגרמניה, לחזור לארצם. פניותיהן של שגרירויות בולגריה בברלין ובפריס אל משרד החוץ הבולגרי לקבל אישורי כניסה לבולגריה עבור אזרחים אלה הושבו ריקם. תשובת מנכ"ל משרד החוץ דימיטר שישמנוב הייתה: "תנהג גרמניה ביהודים אלה כמו בכל שאר היהודים." מאות יהודים ששהו בגרמניה נשלחו למחנות ריכוז ואתם גם 194 יהודים אזרחי בולגריה, ששהו בצרפת נכלאו במחנה "דראנסי" ליד פריס ונשלחו לאושוויץ. הכל מתועד.
משרד החוץ צירף שתי בקשות לסירובו לקבל את אזרחי בולגריה היהודים: לא להטיל על בולגריה את הוצאות נסיעתם של יהודים אלה מזרחה, כלומר ידעו לאן מועדים המשלוחים (טרנספורטים) וכן, להעביר לבולגריה את שמותיהם וכתובותיהם של הנשלחים מזרחה, שמא תתעוררנה בעתיד תביעות שונות. למעשה, הייתה כאן כנראה כוונה להחרים באחד הימים את רכושם של הנעדרים. האם הייתה כאן כוונה לסלק וגם לרשת?

אם נוסיף לבגידת ממשלת בולגריה באזרחיה היהודים שלא נמצאו על אדמת בולגריה, גם את אשמתה המוכחת של הנהגת בולגריה, במתן סיוע פעיל לגרמניה הנאצית להשמדתם של יהודי תרקיה ומקדוניה - נוכל לקבוע, שמלך בולגריה והממשלות אותן מינה, שיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית בכל הנוגע ל"פיתרון הסופי" של השאלה היהודית.

המסקנה:
העובדות מצביעות על כך שבניגוד לאמירה השגורה לפיה, "כל יהודי בולגריה ניצלו", מסתבר, שמאות יהודים בעלי אזרחות בולגרית, שלאסונם נמצאו בארצות תחת שליטה גרמנית (כולל כמובן בגרמניה עצמה) לא ניצלו מגורל היהודים בשואה, כי משרד החוץ הבולגרי מנע את שובם לבולגריה ואת הצלתם. התכחשותה של ממשלת בולגריה למחויבותה כלפי כמה מאות מאזרחיה היהודים, מבטלת את האפשרות לקבוע שכל יהודי בולגריה ניצלו. הניסוח הנכון לפי העובדות יהיה: "בתקופת מלה"ע השנייה ניצלו כל יהודי בולגריה, שהיו על אדמת בולגריה."

העיון בקורות יהודי בולגריה בתקופת מלה"ע השנייה מוכיח, שהאדם יכול היה לבחור בין טוב לרע ולפעול בהתאם לכך. חייהם של יהודי בולגריה בשנות המלחמה, רוויים רשע - מחד והומניזם - מאידך, כשהם שלובים זה בזה ונאבקים זה בזה. המוות והחיים, הרצח וההצלה, אלה אף אלה, היו בחירה של בני אדם. הרדיפות לא היו גזירה משמיים וההצלה לא הייתה מעשה נסים. דבר לא נגזר מראש וביחס ליהודים הכול היה מעשה ידי אדם. הבחירה בין מעשה רשע לבין יוזמה הומאנית, הייתה בידי האדם. כל אדם. הפעילים והסבילים, המחייבים והמתנגדים, המנהיגים והמונהגים בקרב העם הבולגרי - בידי כולם נתנה הזכות להשפיע, היכולת להביע דעה ומחאה, האפשרות לנקוט עמדה, הזכות לעשות מעשה.
להנהגת בולגריה בשנים 1939-44 אין חלק בהצלת יהודי בולגריה. זכות ההצלה מגיעה לאחרים. הצלת יהודי בולגריה הייתה פרי מאמציהם והתערבותם האמיצה של כמה גורמים והיא התרחשה בניגוד לתכניותיה של הנהגת בולגריה.

טבעי לראות באליטה הפוליטית, האינטלקטואלית וגם במנהיגות הציבורית את הכוח שעשוי להניע תהליכים ולקבוע הכרעות בחיי כל אומה. האליטה האינטלקטואלית בבולגריה, חלק מן המנהיגות הפוליטית שלה, כל ההנהגה הכנסייתית, המחתרת האנטי-פשיסטית וגם דעת הקהל ברובה הגדול, לא היו שבויים בידי הארמון וממשלתו, לא נכנעו ל"רוח הזמן" הפרו-נאצית ולא התפתו לשרת מתוך אינטרס כלכלי את המדיניות הפרו-גרמנית והאנטי-יהודית של בולגריה. האליטה לא הייתה גזענית כלפי מיעוטים וביודעה מה המקום שתורת הגזע הנאצית הועידה לעמים הסלאביים, הסתייגה ודחתה את תורת הגזע ואת השנאה כלפי היהודים שנבעה ממנה.

בין הגורמים והאישים שהתערבו למען ההצלה היו כאלה שפעלו בהתמדה משנת 1939 נגד המדיניות האנטי-יהודית. אחרים הצטרפו במשך השנים ככל שרבו הפגיעות ביהודים וגברה הסכנה לקיומם. הנימוקים להתנגדותם היו בעלי אופי הומאני, חוקתי-משפטי, אף תיאולוגי-כנסייתי. היו שפעלו מתוך לויאליות כלפי היהודים ומתוך נאמנות לצדק האלמנטארי ולמסורת הסובלנות של העם הבולגרי. ככל שנקף הזמן העלו חלק ממתנגדי המדיניות האנטי-יהודית גם נימוקים של אינטרסים בולגריים לאומיים. בעקבות מפלותיה של גרמניה בשדות הקרב ובייחוד לאחר המפלה הגדולה בסטלינגרד (ינואר-פברואר 1943) החל מתגבר החשש שאם תובס גרמניה, יבולע לבולגריה ועל מצפונה ועתידה של בולגריה תוטל גם האשמה של רדיפת היהודים.

הנהגת בולגריה בחרה ב"פתרון הסופי". היא לא המציאה את האידיאולוגיה האנטי-יהודית מבית מדרשה של המפלגה הנאצית, אך היא אימצה את דרכה בנפש חפצה, מתוך חשבון פוליטי קר ומחושב. ההנהגה הפרו-נאצית של הבולגרים לא פגעה במיעוטים לאומיים כגון הצוענים, והתורכים וגם לא בתושבים בעלי אזרחות של ארצות שלחמו נגד גרמניה, כמו בריטניה, ארצות הברית וברית המועצות. הם לא נרדפו, לא נשדדו וחייהם לא הועמדו בסכנה. לעומתם, דינה של הקהילה היהודית נחרץ על פי "הפתרון הסופי" של הנאצים.

כיליד בולגריה הקשור לערכיה ההומאניים וההיסטוריים של ארץ זו, וכאזרח ישראלי גאה במדינתו העתיקה והצעירה כאחד, אני חש התרגשות מיוחדת. לא רק אנו שניצלנו, ולא רק ילדינו, אלא כל אדם בישראל שנחשף לאמת ההיסטורית היחידה במינה על הצלתה של יהדות בולגריה בעת השואה - מלא הערכה כלפי בולגריה. אנו חשים חוב גדול לאלה מקרב העם הבולגרי שעשו הכל על מנת להקל על האוכלוסייה היהודית בבולגריה, גילו טולרנטיות ראויה לכל שבח בעת הרדיפות נגד היהודים ובסופו של דבר גם מנעו את הגירוש המתוכנן להשמדה. לדעתי, על כולנו להודות למצילים בני אותו דור ולהסיק את המסקנה האחת ויחידה: אפשר היה להציל גם בארצות אחרות!

עלינו לקבוע שהשואה היא הטראומה של האנושות בעידן המודרני ואילו ההצלה בבולגריה היא האנטי-תזה לזוועה זו. חכמים בני עמי אמרו עוד בימי קדם: "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו" וכאן על אדמה זו ניצלו עשרות אלפים!
גורמים ואישים רבים בבולגריה תרמו למען ההצלה ורשמו בכך פרק מרשים בהיסטוריה של עמכם למען היהודים וגם למען שמה הטוב של בולגריה עד עולם. עליכם לגנות את מתכנני הגירוש להשמדה, אך להיות גאים בכל אלה שלא נכנעו ופעלו למען ההצלה.
חשיבות רבה נודעה לתגובה הספונטאנית האוהדת של בולגרים רבים, שכנים, חברים בעבודה, מעסיקים, פועלים ואחרים, שעשו רבות להקל על חבריהם היהודים בעת הרדיפות נגדם, הביעו סולידאריות עמם וחיזקו את רוחם בעת סבלם.   
גורמים רבים פעלו למען הצלת חיי היהודים ולא אמנה את כולם, אך בפני הקהל שנאסף כאן היום, ברצוני להבליט את חלקה של אליטה האינטלקטואלית במעשה ההצלה.
פעולתה והישגה של האליטה האינטלקטואלית בשנות מלה"ע השנייה בבולגריה ראויה לא רק למחקרים, להערכה ולהבלטה. יותר מכל היא מחייבת אותנו כאינטלקטואלים, ללמוד מן הדוגמה שקודמינו הותירו אחריהם, לעמוד על משמר הערכים שאנו מחנכים לאורם ולגלות יוזמה אמיצה בכל עת, בכל מקום, בכל זמן. לנו כאינטלקטואלים, יש תפקיד בחברה שאנו חיים בה ומחויבות מוחלטת למצפון האנושי. מורי - פרופ' מיכאל קונפינו ז"ל (גם הוא יליד בולגריה) היה חוזר ומצטט את האמרה העתיקה: "במקום שאין בני-אדם הייה אתה אדם". האליטה האינטלקטואלית בבולגריה לא שתקה, לא הסתגרה בחוסר אחריות והייתה מוכנה להסתכן ולשלם מחיר. די אם נזכיר את מכתבם הפומבי המרשים של 21 הסופרים וביניהם: אלין פלין, סטויאן צ'ילינגירוב, ליודמיל סטויאנוב, אליזבטה באגריאנה, מלאדן איסאיב, אנה קאמנובה וחבריהם, שלא שתקו והרימו קול מחאה נגד הפגיעה באזרחים היהודים ביוזמת הממשלה.  
כך פעלו ראשי הכנסייה הפרווסלאבית הבולגרית, סטפאן מסופיה, קיריל מפלובדיב, נאופיט מוידין וחבריהם בסינוד הקדוש, שהתמידו והפעילו את מלוא השפעתם על המלך ועל הממשלה;
לא נשכח את מחאותיהם של ארגוני הרופאים, עורכי הדין, הרוקחים, את פעולתם של כמה מחברי הפרלמנט ובראשם דימיטר פשב, וחברי המשלחת מקיוסטנדיל שיצאו בלילה אל עיר הבירה, כדי למנוע ביצוע החלטה ממשלתית;
עד היום אנו מתפלאים מן התזכירים שהגישו ופרסמו כמה מדינאים, כמו כריסטו פונב, דימו קאזאסוב ואחרים, שהזהירו מפני הנזק לבולגריה ולערכים ההומאניים של העם הבולגרי שגורמת מדיניות הממשלה.
כל אלה ורבים אחרים רשמו דף מזהיר של מחויבות לערכים ולמצפון.
הדור שלנו חייב להכיר את העובדות ובעיקר ללמוד את הלקח.
הנהגת בולגריה בחרה ב"פתרון הסופי". היא לא המציאה את האידיאולוגיה האנטי-יהודית מבית מדרשה של המפלגה הנאצית, אך היא אימצה את דרכה בנפש חפצה, מתוך חשבון פוליטי קר ומחושב. ההנהגה הפרו-נאצית של הבולגרים לא פגעה במיעוטים לאומיים כגון הצוענים והתורכים וגם לא בתושבים בעלי אזרחות של ארצות שלחמו נגד גרמניה, כמו בריטניה, ארה"ב וברית המועצות. הם לא נרדפו, לא נשדדו וחייהם לא הועמדו בסכנה. לעומתם, דינה של הקהילה היהודית נחרץ על פי "הפתרון הסופי" של הנאצים. 

בשיח הציבורי קיימת נטייה לגמד את סבלם של יהודי בולגריה בתקופת מלה"ע השנייה. התופעה נובעת מכך שהזמן משכיח את הרע ונותרת רק עובדת ההצלה. נוסף על כך, בהשוואה לגורל היהודים בגלויות אחרות, סבלם של יהודי בולגריה היה קטן לאין שיעור. על כל אלה צריך להוסיף, שבעלי אינטרסים פוליטיים ואחרים בבולגריה ומחוצה לה, מעוניינים להסיר מן השלטון של אותם ימים ומבולגריה כמדינה, את כתם רדיפת היהודים. אך כל ניסיון להשכיח ולבטל את סבלם של יהודי בולגריה בתקופת המשטר הפרו-נאצי בבולגריה, מפחית את עוצמתו הפנומנאלית של מעשה ההצלה. רק אם נשארים נאמנים לעובדות ומעלים את הרדיפות, את שוד הרכוש, הפיטורים ההמוניים, מניעת הפרנסה, ניצול הגברים והתשתם במחנות בעבודת כפייה, הפקרת המשפחות שנותרו ללא מפרנסים במשך חודשים רבים מדי שנה, שלילת החופש, ביטול כל הזכויות האזרחיות, העוצר,  המאסרים, החרמת הכספים והפקעת החברות והמפעלים, גירוש יהודים רבים מערים שונות וגירושם כל יהודי סופיה לערי השדה ולבסוף - אם חושפים את התכניות השטניות לגירוש כל יהודי בולגריה והעברתם לידי מכונת ההשמדה של גרמניה הנאצית, רק אז אין חוטאים לאמת ובעיקר אין מגמדים את גדולת מעשה ההצלה, על סף התהום. נראה, שאין מדינה באירופה, שבה התרחשה מערכה ציבורית כזו להגנה על האוכלוסייה היהודית.

המשטר הפרו-נאצי בבולגריה והמדיניות האנטי-יהודית גרמו לכך שיהודים רבים גילו התנגדות פעילה למשטר. צעירים יהודים רבים יחסית לחלקם של היהודים באוכלוסייה, השתלבו בפעולות המחתרת האנטי-פשיסטית בבולגריה. הם ניהלו תעמולה אנטי-נאצית, כתבו והפיצו כרוזים, סייעו לפרטיזנים על ידי אספקת תרופות וביגוד, השתתפו בקבוצות קרב (Боини групи) נגד מפקדי צבא ומשטרה, הצטרפו ליחידות הפרטיזנים. היו שנעצרו, עונו, נשפטו ונכלאו כאסירים פוליטיים, ורבים נפלו בקרבות שניהלו הפרטיזנים נגד המשטר ומשרתיו. בשנים 1939-44 פעלו בפלוגות הפרטיזנים בבולגריה 194 יהודים, מהם נפלו בקרבות 73 (בתוכם 16 נשים). לאחר 9 בספטמבר נותרו בחיים 121 פרטיזנים יהודים (בתוכם 26 נשים). גם לאחר 9 בספטמבר הייתה התגייסות רבה של יהודים למלחמה נגד גרמניה הנאצית במסגרת גיוס חובה ובהתנדבות. ההנהגה היהודית ביקשה לגייס רק מי שקיבלו הכשרה צבאית, אך צעירים רבים התנדבו ובשורות הצבא הבולגרי שלחם נגד צבא גרמניה ביוגוסלביה ובאוסטריה, נפלו 57 חיילים וקצינים יהודים.

עם השחרור וכניסת הצבא האדום לבולגריה, הגיע אל היהודים מידע וצילומים מאתרי ההשמדה של עם ישראל ולראשונה היו השמועות המקוטעות שהגיעו בעבר - לעובדה מחרידה. זעזוע טראומטי פקד את יהודי בולגריה שניצלו ברגע האחרון, לנוכח אישור הידיעות על רציחת יהודי תרקיה ומקדוניה. המחשבות כי גם הם עצמם היו כפסע מאותו גורל הטרידו מחדש וגרמו לפרץ זעם נגד המשטר הפרו-פשיסטי שמוגר.
עם כניסת הצבא האדום לבולגריה לאחר 9 בספטמבר והקמת ממשלת "חזית המולדת" בהנהגת המפלגה הקומוניסטית, עמדה הקהילה היהודית על פרשת דרכים – בין שיקום והשתלבות בבולגריה החדשה, לבין ציונות, עלייה והשתלבות במאבקי היישוב להקמת מדינה יהודית. היהודים הועמדו בפני הדילמה: ראשית חדשה בבולגריה או ראשית הסוף של גולת בולגריה.
בולגריה הציעה: פיצויים ושיקום לאחר שיפור בכלכלת המדינה, שוויון אזרחי, תפקידים, השכלה חינם לצעירים, סוציאליזם.
ארץ ישראל הציעה: שיבה לחיק העם היהודי, מאבק לעצמאות מדינית, חברה אנושית ויהודית חדשה: קיבוץ, מושב, חקלאות, עיר יהודית, כלכלה עם יוזמה פרטית, שפה חדשה, הגשמת החלום "בשנה הבאה בירושלים".
אירועי 9 בספטמבר 1944 מצאו בבולגריה קהילה יהודית פגועה, שהתרוששה מבחינה כלכלית, חסרת בסיס להתאוששות וחרדה לנוכח המציאות של סובייטיזציה של החיים בבולגריה.
שני הכוחות המרכזיים בציבור היהודי אחרי ה-9 בספטמבר 1944 היו: מצד אחד - הציונים, שהנהיגו עשרות שנים את הקהילה ונדחקו באלימות מן ההנהגה לאחר ה-9 בספטמבר; ומהצד שני - הקומוניסטים היהודים שתפסו בכוח את השלטון. שני כוחות אלה נמצאו מקוטבים בשאלה המרכזית – לאן פניה של יהדות בולגריה. רק בעניין אחד לא נחלקו הדעות ביניהם – השיקום. הדחיפות שיש להעניק לטיפול בבעיות שיקום הקיום הפיסי של היהודים לא הייתה שנויה במחלוקת, למרות שהמוטיבציה האידיאולוגית לכך, הייתה שונה. הציונים ראו בשיקום המיידי שלב הכרחי, לקראת ארגון העלייה לארץ ואילו עבור הקומוניסטים היהודים היווה השיקום, שלב ראשון לקראת התבססות היהודים בבולגריה והשתלבותם במשטר החדש. בקהילה היהודית התנהל מאבק שהלך והתעצם בין הציונים לבין הקומוניסטים היהודים - להלן האבסקציה, כלומר הסקציה היהודית במפלגה הקומוניסטית הבולגרית. המאבק התנהל בכמה תחומים:

א. השליטה על המוסדות המרכזיים והמקומיים של הקהילה היהודית ודרישת הציונים לדמוקרטיזציה של הקהילות;
ב. קביעת אופיו ומגמותיו החינוכיות של בית הספר העברי;
ג. יעדי הסיוע החומרי ליהודים, שהגיע מגורמי חוץ: האם לתמיכה במפעלים קונסטרוקטיביים להשתלבות היהודים במדינה, או סיוע רחב לנזקקים עד למציאת פתרונות עלייה;
ד. ההשפעה על הדור הצעיר;
ה. המדיניות ביחס לעלייה.

לשני הגורמים שנאבקו על הנהגת הציבור היהודי היה ברור, שהשליטה על הקהילה תלויה במידה רבה בהבטחת ההשפעה על הנוער. בחודשים הראשונים שלאחר ה-9 בספטמבר, הוכתרו מאמציהם של האבסקציה מחד ושל תנועות הנוער הציוניות מאידך, בהצלחות ארגוניות נכבדות. הנוער היהודי שהיה נלהב מתנאי החופש בהם זכה והיה צמא לפעילות חברתית והשכלתית, נהר אל מועדוני "החלוץ", "השומר הצעיר" ו"החלוץ הצעיר" וגם אל סניפי הנוער של "חזית המולדת" (Р.М.С). ברם, תוך זמן קצר גברה הצטרפות הנוער היהודי לתנועת הנוער הציונית, בהן מצא תשובה למאוויי הנעורים וגם לשאיפות הלאומיות שלו. נטישת תנועת הנוער של "חזית המולדת" על ידי הצעירים היהודים, איימה לחסום את אחד מאפיקי ההשתלבות העיקריים של היהודים במשטר החדש.

פעילי האבסקציה השקיעו מאמץ וממון רב להגברת השפעתם על הנוער היהודי, תוך שימוש במנגנון הממשלתי והמפלגתי שלהם. הם שילבו במאבקם בתנועה הציונית ובתנועות הנוער שלה, תעמולה שמטרתה הייתה להחשיד את התנועה הציונית בחוסר נאמנות למדינה ולמשטר. האשמות ופיתויים כלכליים, היו רק חלק מן האמצעים שננקטו נגד תנועות הנוער הציוניות. הפגיעה המכאיבה ביותר בהן, שאף סיכנה את בסיס קיומן והתפתחותן, הייתה מניעת העלייה, בהתערבות האבסקציה.
על רקע מדיניות הלחץ וההפחדה, שנקטה הנהגת האבסקציה כלפי התנועה הציונית, בולטת מאוד פגישת משלחת צירי התנועה הציונית בבולגריה, לקונגרס הציוני ה-כ"ב, עם גיורגי דימיטרוב  (Георги Димитров) ראש הממשלה ומנהיגה הנערץ של המפלגה הקומוניסטית בבולגריה, ב-2.12.1946. הפגישה שנערכה ביוזמת דימיטרוב, הייתה ציון דרך ביחסי השלטון עם התנועה הציונית בבולגריה הקומוניסטית, גם לנוכח המאבק בין בריה"מ והמערב בשנים 1945-49 וגם על רקע הגישה השלילית של הקומוניסטים כלפי הציונות שכונתה על ידם תנועה ריאקציונית. דימיטרוב ביקש מחברי המשלחת לייצג את האינטרסים של בולגריה בקונגרס ולהדגיש את עובדת הצלתם של יהודי בולגריה ותנאי החופש והשוויון שהוחזרו להם, לאחר כינון שלטון "חזית המולדת". נציגי התנועה הציונית, ביקשו מצדם לאשר את חידוש העלייה מבולגריה ולהבטיח את מעמדה וחוקיות פעילותה של התנועה הציונית. שתי הבקשות נענו בחיוב והדבר נתפרסם בכלי התקשורת למחרת היום. נראה, שהזמנת המשלחת הציונית על ידי מנהיג בולגריה, הייתה תוצאה הגיונית מהערכת יחסי הכוחות הנאבקים על הבכורה בציבוריות היהודית. היה ברור, שרוב רובם של יהודי בולגריה, ציונים ולא ציונים, גילו עניין רב והזדהות עם שאיפת העם היהודי לאחר השואה, לבנות מולדת ולהקים מדינה. ברוח זו היו גם הברכות שהשמיע דימיטרוב באוזני המשלחת.

גם אם מטרתו העיקרית של דימיטרוב היתה שיפור תדמיתה של בולגריה בפורום הציוני העולמי - בעל ההשפעה במערב, להכרזותיו של ראש המדינה ומנהיגה הבלתי מעורער של המפלגה הקומוניסטית הבולגרית, היה ערך רב מאוד. הכרזת דימיטרוב על הסכמת בולגריה לעלייתו של כל יהודי שירצה בכך, העניקה לגיטימציה לעלייה ולתנועה הציונית. מעמדו של דימיטרוב בבולגריה בשנת 1946 והיוקרה שהוא נהנה ממנה במוסקבה כלוחם אנטי-פשיסטי וכמזכיר הקומינטרן הוסיפה משקל מיוחד לדבריו. עובדה זו לא מנעה מן האבסקציה לחדש את התקפותיה על התנועה הציונית ופעיליה, מיד לאחר שנסתיימו שני הכנסים הבינלאומיים החשובים: הקונגרס הציוני הכ"ב בדצמבר 1946 וועידת השלום בפברואר 1947. הקומוניסטים היהודים ניהלו מאבק מלווה באיומים והאשמות נגד התנועה הציונית. ראשיה הואשמו בפילוג הקהילה, בעידוד לאנטישמיות, בחוסר לויאליות לעם הבולגרי שהציל את יהודי בולגריה, בהמרדה, בהרפתקנות ובחוסר אחריות. ראשי התנועה כונו ריאקציונרים, פשיסטים ואימפריאליסטים ונשיא ההסתדרות הציונית ויטאלי חיימוב, נכלא באשמת עסקי "שוק שחור". המאבק העיקרי התנהל נגד תנועות הנוער הציוניות, כי היה ברור לכל, שהכרעת הצעירים, להשתלבות או לעלייה, תקבע את עתיד הקהילה.

המאבק בקרב הקהילה היהודית נמשך, כשאחיזתה הציבורית של הנהגת הקומוניסטים היהודים נחלשת והולכת ואילו התנועה הציונית ותנועות הנוער שלה רושמות הישג אחר הישג. החשוב מכולם - התגברות השאיפה לעלייה וביטויי הזדהות עם הציונות ועם העם היהודי והיישוב בארץ, במאבק נגד המנדט הבריטי ולמען הקמת מדינה יהודית. כתוצאה מן הלחץ לעלייה ובעקבות החלטת הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית של בולגריה, לאפשר את עליית כל היהודים המעוניינים לצאת מבולגריה לארץ ישראל, הוסכם בין נציגי המוסד לעלייה ב' לבין ממשלת בולגריה על עלייה המונית מבולגריה. הנהגת האבסקציה נכנעה להחלטת ראשי מפלגתם, למרות שראתה בכך בגידה בהשקפת עולמה, ביחס לסיכוייה של יהדות בולגריה להשתלב במשטר הסוציאליסטי הנבנה בבולגריה. בסופו של דבר, דרשו אנשי האבסקציה, שעדיין ניהלו את הקונסיסטוריה היהודית בבולגריה, לאפשר להם לארגן את העלייה של בני עמם. אכן, גם במקרה זה שחוק עשתה ההיסטוריה עם בני האדם, כאשר בניגוד לכל היגיון, הקומוניסטים היהודים דרשו ואף קיבלו את הרשות של מוסדות המדינה לארגן את העלייה ההמונית של יהודי בולגריה בשנים 1948-49, בניגוד מוחלט להשקפת עולמם ולמדיניות התקיפה שניהלו נגד העלייה. למרבה ההפתעה, הקומוניסטים היהודים שהובסו במאבק הפנים-קהילתי "זכו" לסייע בהגשמת שאיפתם של יריביהם - הציונים. הנהגת התנועה הציונית, שראתה בעלייה את הגשמת החלום הציוני וגולת הכותרת של פעולתה במשך עשרות שנים, שיתפה פעולה באין ברירה עם הקומוניסטים היהודים בארגון העלייה ודאגה לכך, שזרם העולים לא יופסק באופן שרירותי ומפתיע.

לאחר חתימת הסכם השלום עם בולגריה ב-10 בפברואר 1947, החל תהליך מואץ שבמהלכו השתלטה המפלגה הקומוניסטית על המבנה הפוליטי והכלכלי של המדינה. הכוחות שהיוו בעבר חלופה לשלטונה של המפלגה הקומוניסטית סולקו מן הזירה הפוליטית ומפלגות האופוזיציה פורקו לאחר שהואשמו בחתרנות. התקבלה חוקה חדשה, הושלם השלב הראשון בקולקטיביזציה של החקלאות, הולאמו מפעלי התעשייה הפרטית ועוד. לחילוקי הדעות בצמרת המפלגה הקומוניסטית הבולגרית התלווה לחץ פוליטי, אידיאולוגי, כלכלי וצבאי מצד הנהגת ברית המועצות. המנהיג הקומוניסטי הבכיר וסגן ראש הממשלה טראייצ'ו קוסטוב, עמד במרכז הביקורת של סטאלין והואשם בלאומנות, בחתירה נגד מנהיגותה של מוסקבה, בחיקוי "דגם ההתנהגות" של טיטו. קוסטוב כממונה על שירותי הביטחון החשאיים, נתן את האישורים לעלייה בסוף דצמבר 1947 ולעלייה הגדולה ב-1948-49. בשמו התפרסמה גם הצהרה לפיה: "בולגריה מזדהה עם מאבקה של ישראל על קיומה ועצמאותה ומבטיחה את עזרתה במאבק זה".

למרות ההרעה שהחלה להסתמן ביחסה של בולגריה כלפי ישראל על רקע "המלחמה הקרה" ובעקבות הזדהותה של ישראל עם עמדות המערב בזירה הבינלאומית, ועל אף העובדה שבעת המשפט נגד טראייצ'ו קוסטוב הוסיפה התביעה "חטאים" רבים לכתב האשמה נגדו, חשוב לקבוע שתמיכתו של קוסטוב בעליית היהודים לא שימשה עילה להאשמות נוספות במשפט הראווה שנערך נגדו בדצמבר 1948. האיש נידון למוות ופסק הדין בוצע באותן חודש. גם כאשר טוהר שמו כעבור שבע שנים לא היה אזכור לעליית היהודים כאחד "הפשעים" שנסלחו לו. לפנינו עוד הוכחה שהגירת יהודי בולגריה לא הייתה סלע מחלוקת פוליטית או אידיאולוגית בהנהגת המפלגה הקומוניסטית (להוציא עמדת האבסקציה). 
 
תלותה של בולגריה בברית המועצות בעשור הראשון של "המלחמה הקרה" הייתה כמעט מוחלטת. אם כן, מה הייתה עמדת ברית המועצות ביחס להגירה היהודית ממזרח אירופה בשנים 1945-46? שתיים היו מטרותיה העיקריות של ברית המועצות בקביעת יחסה כלפי יציאה המונית של יהודים מארצות מזרח אירופה ובולגריה בכלל זה, לפלשתינה:

א. ערעור מעמדה של בריטניה במזרח התיכון ושאיפתה של ברית המועצות להרחיב את השפעתה באזור לאחר מלה"ע השנייה;
ב. הרצון להפחתה ניכרת של האוכלוסייה היהודית במזרח אירופה, במטרה להקטין את העול הכרוך בשיקומה וכדי למנוע את העימות עם האוכלוסייה המקומית, עקב התביעות הצפויות על החזרת רכוש יהודי לבעליו.
 
בארצות שהיו בתחום השפעת ברית המועצות, התעוררו בעיות ותופעות אנטישמיות עקב שיבת היהודים ליישובים שנעקרו מהם במלה"ע השנייה ודרישתם להחזרת זכויות, רכוש ומעמד. התפתחויות אלה הדאיגו את ממשלות מזרח אירופה, הן בגלל מצבן הכלכלי הרעוע והן בגלל המתח הצפוי עם האוכלוסייה המקומית וחוסר רצונן להתמודד בשאלה זו. ממשלות מזרח אירופה העדיפו לתת ליהודים ללכת ופתרון זה עלה בקנה אחד גם עם האינטרסים של ברית המועצות. מסמך פנימי של משרד החוץ הסובייטי מספטמבר 1946 שהופנה אל סגן שר החוץ הסובייטי דקאנוזוב, מאשר זאת. בפועל, כ-300 אלף יהודים עזבו את ארצות מזרח אירופה בדרכם לפלשתינה.

לבולגריה הייתה מחויבות מוחלטת למדיניות החוץ של ברית המועצות, אך היא נזהרה שלא לפגוע בבריטניה, על ידי התרת עלייה בלתי לגאלית המונית מבולגרי,ה בטרם ייחתם חוזה השלום עמה. עם חתימת חוזה השלום בפברואר 1947, הוסר החשש והותרה העלייה הבלתי לגאלית גם מבולגריה.
נאומו של אנדריי גרומיקו באו"ם על תמיכת ברית המועצות בהקמת מדינה יהודית, הביא לשיפור רב במעמד התנועה הציונית בבולגריה ולהתפתחות מסוימת בהנהגת האבסקציה ביחס לעלייה. מנהיג היהודים הקומוניסטים - פרופ' ז'אק נתן, שהיה מתנגד תקיף לציונות, נאם באספה המונית בבית הכנסת בסופיה והודיע, ש"היישוב בארץ ישראל הוא הפרח של העם היהודי. כל יהודי שירצה להגר, יעשה זאת באופן חפשי". היה בכך שינוי גדול בעמדותיו, גם אם בסיום נאומו הכריז שלמעשה, אין ליהודי בולגריה כל סיבה לעזוב את הארץ בה נולדו.

הכמיהה לעלייה צברה תאוצה בשנת 1947. אישים מן הארץ שביקרו בבולגריה דיווחו על עוצמת השאיפה לעלייה ועל האמונה שהעלייה תתגשם. בן-ציון רזניק מסר: "ארץ ישראל הפכה לחזון הממלא את תוכן חייו של הנוער התוסס... נוכחנו לדעת שאפשר היה לחסל את גולת יהודי בולגריה אילו היו לנו האמצעים והאפשרויות לכך." חברי משלחת ההסתדרות הכללית דיווחו על התרגשות מופלאה בקרב יהודי בולגריה:  "45 אלף יהודי בולגריה, אילו קיבלו הודעה שבעוד 4-5 שעות יכולים הם לעלות על ספינה ולצאת ארצה, היו עוזבים כל אשר להם ויוצאים... זה מצב מסוכן, מפני שאין סיכוי ממשי ליהודים אלה לעלות בקרוב ועלול לבוא משבר נפשי מסוכן...". יונה קוסוי הגדיר את המצב כ"סיטואציה משיחית".

האבסקציה עשתה ניסיון להפריד בין חיוב הקמתה של מדינה יהודית, לבין הסכמת בולגריה לעליית יהודים מבולגריה. חברי הפוליטביורו הבולגרי, ביניהם ואלקו צ'רבנקוב וטראייצ'ו קוסטוב, שראו בעזיבת היהודים לפלשתינה אינטרס בולגרי, הגיבו בתמיהה ושללו את נימוקי האבסקצייה. קוסטוב, שהיה יד ימינו של גיורגי דימיטרוב, סיכם את עמדתו על הצעת האבסקציה לבטל את קיומה של התנועה הציונית ברושמו: "לא מובן! בלתי הגיוני!".

הפריצה הגדולה של העלייה מבולגריה החלה בשלהי דצמבר 1947 עם עליית 420 חלוצים צעירים בשתי ספינות "הפאנים" ובפברואר 1948 - עם עליית 1,000 צעירים בספינה "בונים ולוחמים". בתוקף השינוי שחל בעמדת המפלגה הקומוניסטית של בולגריה כלפי העלייה, חל באופן הדרגתי "שינוי מאונס" גם בעמדת האבסקציה: מכוח לוחם נגד העלייה, לגורם ממתן ובולם את הרצון הגואה לעלות ולבסוף לגוף הנאבק לשלוט בארגון העלייה ההמונית. 
  
ביוזמת התנועה הציונית החלה הרשמה של המבקשים לעלות מיד ותוך שבועות נרשמו לעלייה אלפי יהודים. שליח המוסד לעלייה - שייקה דן, נשא ונתן עם השלטונות באמצעות שירותי הביטחון החשאיים של בולגריה. מרכז המוסד לעלייה בארץ דאג לספינות, הסוכנות היהודית והג'ויינט מימנו את התשלום לממשלת בולגריה עבור כל יהודי שיצא מן המדינה והקונסיסטוריה המרכזית דאגה להרכבת רשימות העולים ולסידורי המנהלה והתחבורה אל הנמלים בבולגריה וביוגוסלביה.
תחילה נדרש כל יהודי להצטייד בדרכון, כמקובל. לאחר מכן הסתפקו השלטונות בדרכונים משפחתיים. כאשר מספר הנרשמים התקרב לרבבות ומשרדי הממשלה לא עמדו בלחץ לוח הזמנים, בוטלה הביורוקרטיה המקובלת ומשרד הפנים הנפיק דרכונים קולקטיביים עבור כמה מאות עולים, לפי הרשימות שהוגשו לו על ידי הקונסיסטוריה היהודית.
 
בתקופת העלייה ההמונית, מדצמבר 1947 עד מאי 1949 (כלומר במשך 17 חודשים), עלו מבולגריה 40,000 יהודים. לפני תקופה זו עלו כמה אלפי יהודים וגם לאחר מאי 1949 עד 1952 עלו כמה אלפים נוספים.  אם כן, באישורה ובתמיכתה של ממשלה קומוניסטית הועברו מעל 45,000 יהודים, ממדינה בגוש המזרחי אל מדינה שהלכה והזדהתה עם המערב. כל זאת, באווירה של "המלחמה הקרה", שהחריפה בעולם בכלל ובבלקנים בפרט, בין מדינות מזרח אירופה לבין יוגוסלביה של טיטו.

לשאלה, האם היהודים נמלטו מבולגריה או גורשו ממנה, צריך להשיב: יהודי בולגריה לא נמלטו ולא גורשו. הם עלו. הפרידה מבולגריה לא הייתה קלה עבור רבים מהם, אך העולים עזבו את בולגריה לעבר ארץ ישראל, מתוך בחירה ולא מתוך חוסר ברירה. הצירוף בין השפעתם המצטברת של גורמים היסטוריים, אידיאולוגיים, פוליטיים, סוציו-אקונומיים ורגשיים, לבין נסיבות מקומיות ובין-לאומיות נוחות, הוא שחולל את העלייה ההמונית בבולגריה. העובדה, שכמעט כל יהודי בולגריה עלו בחודשים שלפני מלחמת העצמאות ובמהלכה, מאשרת את ההגדרה ההולמת עלייה זו: לא בריחה מארץ אוכלת יושביה, לא הגירה לארץ זבת חלב ודבש ולא יציאה סתם, אלא עלייה מתוך בחירה.

האם יש אופי ייחודי ל"מקרה יהודי בולגריה" בשנים 1939-49? נראה שכן. הייתה זו קרן אור זעירה באפלה. סיפורם של יהודי בולגריה בתקופת מלה"ע השנייה ובשנים שאחריה הוא סיפור עם סוף טוב. תקופה של סבל רב, רדיפות ואיום קיומי, נסתיימה בסופו של דבר באקורד אופטימי: הצלה ושחרור. גם ההמשך היה כזה: עליית רוב הקהילה מארץ בשליטה קומוניסטית בימי המלחמה הקרה והשתלבותה המוצלחת בהקמתה של מדינת ישראל, שהזדהתה עם המערב.
                
באפלה הנוראה של השואה, ולהבדיל, גם על רקע המלחמה הקרה בין הגושים, מהווים קורותיה של יהדות בולגריה קרן אור אמנם זעירה, אך בעלת משמעות רבה לעם היהודי ואף לאנושות. החיים גברו על המוות, ההצלה גברה על ההשמדה, הציונות והעלייה גברו על הגולה ועל הטמיעה. לנוכח האסון שפקד את עם ישראל, מהווה "מקרה יהודי בולגריה" מעין התרסה שמשמעותה - אפשר היה גם אחרת!  צינה מקפיאה, התעלמות ואדישות אפיינו את יחסם של עמים שונים באירופה הכבושה על ידי גרמניה הנאצית, אל היהודים בסבלם ובאסונם.

לפני כחודש הודה ראש ממשלת צרפת בנאום פומבי, שמעצרם והסגרתם לגרמנים של רבבות יהודים - אזרחי צרפת שהובלו לאושוויץ, נעשה אך ורק על ידי המשטרה הצרפתית. היושר האזרחי והכבוד הלאומי מחייבים כל עם להודות בפשעים שנעשו על ידי מנהיגיו בעבר. כך מצפה ההיסטוריה מכל אדם ועם, המבקשים לבנות עתיד הומאני. על רקע השנאה והאיבה כלפי היהודים שהפגינו כמה עמים באירופה בחסות הנאציזם, בולטים החום והאמפטיה שאפפו את יהודי בולגריה מצד רובו של הציבור הבולגרי, למרות נחישותה האנטי-יהודית של ההנהגה הפרו-נאצית של המדינה, שלא הסתייגה מרצח היהודים, כרצח-עם טוטאלי ממניעים אידיאולוגיים. לא הכול היה דבש, אך העוקץ הוקהה והמסר ברור: אפשר היה גם אחרת והמפתח היה בידי בני האדם.  
  
אני מודה לכם על ההקשבה.

 

עבור לתוכן העמוד